למה ביטלתי את המנוי להארץ

א.
לפני כך וכך שנים (בשנת 2002, ליתר דיוק), ביטלה עירית לינור את המנוי שלה לעיתון הארץ, ובמקביל פרסמה טור ארוך על העיתון, דעותיו ודעותיה. בינתיים התחלפו עורכים בבית שוקן, עיצובים חלפו להם, ואט אט נוצר מן טרנד כזה, לבטל את המנוי להארץ מממניעים אידיאולוגיים ומיד לרוץ לספר.

אני לא מבקש להִבָּדֵל מהטרנד הזה, רק להקדים ולומר שאני, בניגוד לעירית לינור, לא מבין גדול בתקשורת. אבל שמחתי להיות מנוי להארץ. הרגשתי שהעיתון הזה מכבד אותי, שהם מחפשים להביא לי חומר מעניין ולא רק לסגור גיליון עם כתבה ראשית כלשהי, ויותר מהכל הרגשתי שהדברים נאמרים מתוך עניין. שהכתבות נעשו מתוך אהבה למקצוע, ולא מתוך נסיון לכוונן לקהל הקוראים המדומיין. שהנושא עליו נכתב באמת עניין את הכותב. רואים את זה בכתיבה, ובעיני זה דבר גדול מאוד.

נכון, זה עיתון לאנשים אחרים. הוא לא מיועד אלי. הוא לא תופש אותי כקהל היעד שלו. הוא כותב לתל אביבים שאוכלים פירות ים במסעדות של שמונה מאות שקלים, לישראלים שחיים בברלין ומחפשים להרגיש חלק, הוא כותב לקהל מאוד מאופיין ומאובחן – ואין בכך לא כלום. אני יכול להציץ גם שמיועדים לאנשים אחרים, ולראות אנשים שאני לא מזהה בפינת המדרוג. ניחא.

ובכן, אני קורא את העיתון כבר זמן רב; תחילה באינטרנט, ועם המעבר לחומת תשלום עשיתי מנוי על העיתון בסופי שבוע. חלק מהתחקירים שם זעזעו אותי ושינו את תפישת העולם שלי (בעיקר של חיים לוינסון, מסתבר), כמה וכמה מהמאמרים שפורסמו שם עדיין מונחים לי על הדסקטופ ואני חוזר אליהם אחת לכמה חודשים, ואני חושב שאיילת שני היא מהמראיינות הטובות בישראל, אם לא הטובה שבכולם.

רק לגבי הדעות הפוליטיות שלהם הייתי אמביוולנטי. אין לי תודעה פוליטית מפותחת, ואני לא מבין גדול בפוליטיקה (מעשה שהעליתי אדם חרדי נחמד לאיזה טרמפ לפני שבוע, ומיד כשהתיישב שאל אותי בבהילות: 'מה המצב בעזה עכשיו'. משכתי בכתפי; מניין לי לדעת? אחר כך שאל לדעתי על המצב, וגם כאן משכתי בכתפיים, ובכן -), ואולי דווקא משום כך דווקא שמחתי שאני מנוי לעיתון שמאתגר את תפישת העולם הפשוטה שלי ומראה לי צדדים שלא ראיתי. ולמרות הדעות הנפוצות בפיד הפייסבוק שלי, הדיווחים החדשותיים שלהם נטו להיות הוגנים.

אבל אז פרצה המלחמה.

כותרת 'הארץ' באנגלית ובעברית.  קרדיט: ויקיפדיה העברית

כותרת 'הארץ' באנגלית ובעברית.
קרדיט: ויקיפדיה העברית

ב.
בהתחלה כתבתי בדף הפייסבוק:

"זמן מלחמה אינו זמן טוב להיות מנוי להארץ.

אני מוצא את עצמי מרגיש נבגד. הזהות הלאומית שלי מתעוררת, השייכות לעם מתעוררת, ולמרות מאבקי הימין-שמאל שחוזרים על עצמם בירושלים ובתל אביב, עדיין – התחושה שכולנו בסירה אחת, שאנחנו יוצאים להגן על עצמינו, שעם ישראל וארץ ישראל וכולי וכולי, כל אלה מתגברים ומועצמים, אם זה בשיחות בין חברים, אם זה באמצעי התקשורת, אם זה בתחושה האישית כשאני קורא על חייל שנהרגו, שרקטה נפלה, והלב מתכווץ.

ובעיתון הארץ? שם מתרחשת מלחמה אחרת. אנשים אחרים נהרגים. ה'טובים' וה'רעים' מחליפים צדדים. פעם חשבתי שהגדרת ה'טוב' הוא ה'אנחנו'. כלומר, ש'אנחנו' תמיד הטובים והאחר הוא תמיד רע. וכשאני מסתכל על ההגדרות של הארץ, אני מוצא את עצמי נבגד; תמיד ידעתי שאני לא מהם, שאני אחר, אבל לא ידעתי שזה עד כדי כך.

ובכל זאת אני מנוי להארץ, כתבתי. גם בזמן מלחמה. ואני קורא, מתעצבן וממשיך לקרוא. כי בעיני, לשמוע דעות אחרות חשוב לא פחות מאשר לשמוע את העמדה שלך. לא בגלל ההתנחמדות ל'אחר'; בגלל הסכנה שיש בעמדה אחידה, מוצקה, חובקת כל, עד שהכל מסכימים לה. בגלל שאחדות מחשבה וחד-מימדיות מסוכנות לא פחות מריבוי עמדות וממוּרכבוּת. אולי אפילו יותר.

אחדות היא טובה. סולידריות היא טובה. היכולת היחידה לנצח נמצאת באחדות הזאת. לכן בצבא אין מקום להביע דעות אחרות; אתה מקבל פקודה ומבצע. כך מנצחים. אבל החיים, גם במדינת ישראל, הם יותר מצבא. וכשהשיח מוצא את עצמו מתאחד אני רוצה לזכור שיש דעה אחרת, ולתמוך בכך שיש דעה אחרת, ולשמוח בכך שיש מישהו שלא מסכים איתי ומישהו שחושש ונזהר. לא כי אני לא בטוח בדרכי – אני לא, אבל יש אחרים שבטוחים בדרך שלי, ודי לי בכך – אלא כי אני רוצה שלא אשתכר מעצמי. שיהיה איזה איזון, שתהיה ביקורת.

איפה זה נעצר? איפה קו הגבול בין ביקורת ובין התנגדות? למה לא להקשיב לחמאס, אם ככה? אני חושב שהגבול נמצא בשלילת האחר. כלומר, בתקיפה. ברגע שזה עובר את המילים וגולש למעשים; אני שמח שאתה חושב אחרת ממני, אבל לא אקבל את רצונך לפגוע בי, לשלול את זכותי לחשוב אחרת או לשלול את זכותי להתקיים.

והדברים נכונים גם לעיתות שלום, ולאו דווקא בפן המדיני, ולא רק לגבי עיתון הארץ."

ואחרי יומיים הוספתי: "רוצה לומר: יותר משמדאיג אותי המצב בעזה, מדאיג אותי המצב מחוץ לעזה. שבימים האחרונים אני מוצא שיותר משאנשים שונאים את האויב שלהם, הם שונאים אנשים שחושבים אחרת מהם. גם אם הם מאותו עם, מאותה מדינה ומאותה עיר. כל כך שונאים, עד שמוציאים אותם מן הכלל.

וחושב: הלא בימי מלחמה יש סולידריות בסיסית, אבל עכשיו אין זה כך. השמאל שונא את הימין והימין שונא את השמאל, ומרימי הקול נישאים על נס. אבל בסופו של דבר תחושת הסולידריות של ימי המלחמה תתפוגג, ואנחנו נחזור לחיות חיי שגרה אחד עם השני כאן, על האדמה הזאת, כי אין לנו מקום אחר.

ומה אז."

ג.
כך כתבתי, וחשבתי שדי בכך. קראתי את דבריו היפים של עמוס שוקן בדו שיח בינו ובין הגולשים ושמחתי בהם. אבל התחושה הזו הלכה והתעמעמה אט אט. לא בגלל שעמוס שוקן טועה, אלא בגלל שהלכה והתחזקה בי התחושה שהם אינם מביעים דעה, הם מייצרים פרובוקציה. ולחדד: הבעת דעה פונה מהפנים החוצה. אדם נוקט בדעה, ומביע אותה כי הוא מאמין בה. פרובוקציה היא פעולה ריקה, דעה שאין מאחוריה ולא כלום. שרק ממתינה לתגובה מבחוץ. והתחושה שלי היא שהעיתון יותר ביקש ללכת נגד משהו (העם והמדינה, במקרה הזה) מאשר בעד משהו. כלומר: יותר להיות 'הדעה האחרת', 'המאתגרת' מאשר להיות 'מה שאני חושב'.

גם כאן, אני חושב שהדברים נכונים לא רק לעיתון הארץ. זה נכון לשיח הביקורתי, השיח הרווח במדעי הרוח בשנים האחרונות. ביקורת שאינה מחפשת לתקן, אלא מחפשת לשלול. שאינה נובעת מבפנים, אלא מסתכלת על הצורה שבה יראו אותה בחוץ. שאין בה ולא כלום, שאינה אלא נפוחת אויר, מתחזה להיראות כדבר מה, ותו לא. והלא זו הייתה הסיבה שמלכתחילה עשיתי את המנוי.

ובכן, התקשרתי וביטלתי את המנוי.

ביקשתי שירשמו: הסיבה אינה חופש הביטוי שניתן בעיתון, ואינה נקיטת דעות שאינן ציוניות ואינה הפניית תשומת הלב למה שקורה בעזה, כי אם התחושה שלי שנחצה שם הגבול בין הבעת דעה ובין פרובוקציה. וחבל לי, אמרתי לאיש הנחמד משירות הלקוחות. כבד לי בלב. אני מאמין שבעתיד אחזור להיות מנוי (ויאיר אמר: כמו השיבה אל האקסית). אבל עכשיו לא. קשה לי מדי. ובלב חשבתי שהלא בכלל, ימי בין המצרים, ושנאת החינם שחרבה עליה ירושלים, והתחושה האישית שלי שהעולם הולך ומתערער (והלא מערערים דברים כאשר המצב יציב. עכשיו המצב מעורער ממילא). דומה עלי שחשוב יותר להסכים ולחבר מאשר להתנגד ולהתנגח. להמעיט בשנאה, להוסיף אהבה.

הלוואי ונצליח.

———-
[חלקים נרחבים מזה פורסמו בפייסבוק שלי.
כמו כן: אני לא מתווכח פוליטית עם אף אחד, אבל בהחלט קורא את התגובות. מוזמנים.]

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “למה ביטלתי את המנוי להארץ

  1. יובל הגיב:

    שלום יהודה,

    בעיניי, "הארץ", על חסרונותיו הרבים, הוא עדיין גוף התקשורת המרכזי היחיד שאני מוכן לשלם עליו (ויש כאלה שאני יכול לקבל בחינם ודוחה מעלי, בטלוויזיה, ברדיו ובדפוס).

    הארץ ראוי למנוי של קוראיו כי גם אם הוא מביא במדורי דעותיו דברים שלא נעים לקרוא, הוא עדיין לוחם בעבור זכות הציבור לדעת – מה קורה בארץ, בשטחים, בעולם, בחברה בה אנו חיים. עם הרבה פחות מעטה של שמאלץ וצהוב מאחרים.

    היה מעט חסר בדברייך מה נחשב בעינייך פרובוקציה. ובאותם דברים, כיצד אתה מעמת אותם עם נתונים אחרים. זו לא הערה קנטרנית, אלא ניסיון להבין מה הוביל להחלטה.

    כתבת שנחצה הגבול בין הבעת דעה לבין פרובוקציה. אך בזמן בו אנו נמצאים נחצה הזמן בין החופש לבטא את דעותיך לבין ההגנה הציבורית עליך – במרחב הפיזי, הווירטואלי, המחשבתי. לטעמי, החלשת העיתון, דווקא בעת הזאת, היא ירייה בכיוון הלא נכון.

    למרות חוסר ההסכמה שלי, נהניתי לקרוא את הדברים הלא-מתלהמים שלך. יש בנימה הזאת צורך בזמן הזה.

  2. הפובליציסטים הטהורים אינם קובלים על הפרובוקציה הגיב:

    בס"ד ה' באב תשע"ד

    ליהודה – שלום רב,

    בפרק ב' העלית את חרדתך מפני אבדן הסולידריות בעם, המתבטא בביטויים חריפים על גבול השנאה בויכוחים הפוליטיים. בפרק ג' הזדעזעת מצורת הויכוח המקובלת בשיח הביקורתי בכלל, הגולש מהבעת דיעה לפרובוקציה.

    נראה לענ"ד ששתי התופעות מקהות זו את זו. נראה שהסגנון הבוטה של הויכוחים, אינו משקף שנאה ממשית בין המתוכחים. זה פשוט סגנון של ויכוח.

    לא אחת תגלה ששני המתוכחים המגדפים זה את זה בבמה הציבורית כאילו הם אויבים בנפש – 'מסתחבקים' ביניהם מחוץ לעיני הציבור כאילו לא קרה כלום.

    הבוטות יכולה לנבוע מרצון ל'רייטינג'. אם לא תדבר בצורה בוטה לא ישימו לב לדבריך. אבל הבוטות יכולה לנבוע גם מסערת הויכוח. הרי מדובר כאן בשאלות קיומיות, שאלות של דיני נפשות. זה טבעו של ויכוח שהוא סוער ומתלהט,כך או כך – אין צורך להתרגש מזה יותר מדי.

    סוף כל סוף אין לך כמעט משפחה שאין בה מכל הפלגים, ימין ושמאל, חרדים וחילונים וכל מה שבאמצע. כל המגזרים נפגשים בצבא, בעבודה או בלימודים, וחיים יחד למרות הויכוחים.

    השיח הפולמוסי ישתפר כאשר יכנסו לתוכו יותר ויותר אנשים שיראו שאפשר אחרת. שאפשר להתווכח בלי לגדף ולזלזל. ו'כמים הפנים לפנים': יריב המתווכח בהגינות ובכבוד – יזכה ליחס מכבד.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הכשל של העיתונות: אי התרעה על המינהרות הגיב:

      אם לבטל מנוי – צריך לבטל מנוי על כל העיתונים,
      במשך שנים חפרו אנשי החמאס מינהרות תופת. גורמי בטחון ידעו על כך. מדוע שתקה העיתונות?
      אם לא ידעו – הרי זה כשל מקצועי; אם ידעו והשתיקו – הרי זה כשל מוסרי.

  3. רוני הגיב:

    מעניין אם ההורים שלי יבטלו.
    לעמירה הס אין לי סימפטיה, אף לא לחיים לוינסון, להבדיל.
    אבל להדיי עפאים יש לי.
    גם לאיילת שני, ששמתי לב אליה בזכות הביקורת החיובית והתומכת שלך.
    בכלל, לאסקפיזם של הארץ יש לי הרבה סבלנות, יותר מלאסקפיזם של עיתונים אחרים. וממילא אני קוראת עיתון בשביל לברוח. אז יאללה הארץ.

  4. lulisml הגיב:

    קול אופוזיציונרי תקיף, קול האיפכא מסתברא, חיוני לבריאות ושפיות החברה הישראלית.
    דווקא משום כך עשיתי עכשיו מינוי על הארץ!

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s