סיון יושבת על הספה

מסתבר שסיון הכירה את החייל שנהרג. אבישי עבר ליד הדירה שלה והעיף מבט דרך החלון, כמו תמיד, ואז ראה אותה יושבת על הספה ובוכה בלי להפסיק, מתנשמת בנשימות משתנקות. מיד נכנס לבניין ודפק על הדלת. כשסיון שמעה את הנקישות עצרה את הדמעות בכח ונגבה את הלחיים והעלתה מן חיוך קורס כזה על השפתיים ואז הלכה ופתחה לו.

"מה קורה?" שאלה, כאילו לא בכתה עד אותו רגע.
"בסדר," אמר, "מה איתך?"
"אני בסדר," אמרה, "שום דבר חדש. רוצה קפה?"
"לא ממש," הוא אמר. הם הלכו לסלון והיא התיישבה על קצה הספה, "אני הולך למילואים מתישהו"
"מתישהו?" היא אמרה.
"לא יודע," אמר. "אמרו לי להכין תיק אז הכנתי תיק, אבל אולי לא יקראו לי בכלל."

הוא נשען על קצה הכסא והם שתקו קצת. אחר כך אמר: "בגלל האזעקות שינו את המנגינה של האמבולנסים למנגינה אחרת וזו המנגינה של הפעמון בבית שלי, ומאז אני שומע בכל מקום איך אמבולנסים מצלצלים לי בפעמון הכניסה."
"קריפי," היא אמרה. אחר כך לא הצליחה לעצור עוד את הדמעות.
"את בסדר?" שאל, למרות שידע שלא.
"הכרתי את החייל שנהרג," אמרה סיון וניגבה את הלחיים.
הוא לא שאל איזה חייל, ואיך הוא נהרג, ורק התיישב על הקצה השני של הספה. הוא שיחק במחזיק המפתחות שלה שהיה מונח על השולחן. היה בו ילד קטן שנופף לשלום כשהוא מחזיק פחית של קוקה קולה.
"אני מצטער," אמר.
"הוא היה כל כך חמוד," היא אמרה, "תמיד חשבתי שאני אתחתן איתו בסוף".

הוא רצה לחבק אותה אבל הוא הרגיש שזה לנצל את הסיטואציה ולא היה לו נעים. גם לא כל כך ידע מה להגיד. "עם החייל?" הוא שאל. זו הייתה שאלה מטופשת. הוא ידע שזו שאלה מטופשת.
"כן," אמרה סיון. "קראנו לו פוּפִי. הוא הדריך עם אחותי בצוֹפִים".
"חרא," אמר אבישי.
"כן, חרא," אמרה סיון. "אני מביאה לי משהו לשתות. רוצה גם? אולי יין?"
"כן," אמר אבישי.
"הוא כל כך אהב יין," אמרה סיון.
אבישי רצה להגיד שגם הוא אוהב יין, אבל זה היה נראה לו לא מתאים. במקום זה שאל מתי זה קרה.
"אתמול," אמרה סיון. "היום הייתה הלוויה."
"והלכת?"
"לא יכולתי," היא אמרה. פתאום פרצה שוב בבכי. "לא יכולתי. וגם לא באמת הכרתי אותו, אז לא הייתי חייבת."
"אוּף," אמר, "אוּף אוּף. איזה חרא."

היא הלכה להביא יין ואבישי שמע איך מישהו מצלצל בפעמון וקם לפתוח, אחר כך הבין שהוא לא נמצא בבית, ושבכלל זה היה אמבולנס עבר ברחוב. משום מה הרגיש שהאמבולנס מיועד אליו. הוא ידע שזו תחושה מטופשת, אבל זה מה שהרגיש.
"היה לו מן חיוך כזה שובב," היא אמרה.
"כן," הוא אמר, "ראיתי בעיתון". הוא עדיין לא ידע על איזה חייל היא מדברת, אבל לכולם היה חיוך שובב.
"מה יהיה עם המצב הזה," אמרה סיון. היא חזרה ומזגה לשניהם כוס מיין אדום זול שקנתה בשוק.
"לא יודע," אמר.
"אני רוצה לברוח מכאן," היא אמרה, "כבר אין לי כח לכל ה- אוף, לא, די, וכל השותפים שלי במילואים, ואני כבר לא יודעת מה יהיה. כלום לא ישתפר, נכון, אבישי? כלום לא ישתפר. ככה זה כל שנה. המצב רק הולך ומדרדר."
"זה לא נכון," הוא אמר. "אל תגידי ככה. יש גם דברים טובים בעולם". דברים טובים. לאחרונה השתדל מאוד להאמין בזה. אחר כך גמלה הוא ההחלטה, והוא רכן וחיבק אותה.
"יהיה בסדר," אמר והרגיש איך הלב שלו דופק חזק. ואולי היה זה הלב שלה? "בסוף," כך אמר, "יהיה טוב."

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s