לתשעה באב

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים בכיוון הלא נכון. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על הבחורה שזרקה אותנו ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

זיכרונות הם דבר קשה מאין כמוהו,
צום קל שיהיה.

———-

את המשפטים למעלה כתבתי לקראת תשעה באב של שנה שעברה, והם מבוססים על פסקה בסיפור שלי, בשם 'רוכב ערבות', שעוסק בתשעה באב (בין היתר). פרסמתי אותם בפייסבוק שלי השנה ובשנה שעברה.
אני חושב שמעבר לדיבור הנקודתי על בית מקדש, הרי שבצורה כוללת יותר ניסיתי לגעת במושגי החורבן והגאולה. כי חורבן אינו רק חורבן של בית ממשי, אלא גם ההבנה שהעולם המוצק שבנינו לעצמינו הולך ומתפרק. והגאולה אינה רק בניין הבית, או ביאת המשיח, אלא הצורה שבה כל העולם הזה יחזור ויהיה יציב ומתוקן וברור יותר.

עוד על שלשת השבועות ותשעה באב בפוסטים האלה: על החורבן, על הגלות, וסעיף קטן על בית המקדש.