מי שנפלה עליו מפולת | אלחנן ניר (ביקורת)

'מי שנפלה עליו מפולת', הספר החדש של אלחנן ניר, הוא פלא עצום.

רוצה לומר שהפעם הראשונה שקראתי בו הייתה משתקת, כמעט נשגבת. שקניתי אחד כדי לתת מתנה יום הולדת, עוד לפני שקראתי אותו בכלל, ובמקרה הייתי אחרי תאונה ונסעתי ברכבת הקלה במקום באופניים, כך שהיה לי זמן. וברכבת פתחתי אותו קצת, כדי להעיף מבט מה יש שם. לומר שקראתי שיר אחד ועוד אחד ופתאום התפרקתי שם, ליד התחנה המרכזית, בלב הרכבת הקלה, והתחלתי לבכות. שהייתי נבוך והפניתי גב וסגרתי אותו וניגבתי את העיניים וביקשתי להפסיק, אבל לא הצלחתי לעצור עצמי וקראתי עוד אחד, ושוב בכיתי. שהגעתי אל התחנה וביקשתי לרדת ולחזור למציאות אבל לא יכולתי, שהמציאות הייתה אחרת פתאום. אחרת לגמרי.

31-5_B(2)

פלא עצום, לא נתפס, כמו הר שמתנשא מעליך ואין בכל העין כדי להקיף את כולו. הרבה זמן לא קראתי ספר שירה כזה. הוא מדבר על דברים שמעולם לא דּוּבְּרוּ, ואם דוברו, בוודאי שלא ככה. הוא לא ערטילאי, אבל גם לא חשוף עד הסוף. נוגע-לא נוגע במציאות, ביום יום, אבל לא גולש לכדי סיפוריות. הוא מלא הומור, אבל גם רגיש וכואב ופוצע. הוא נגיש לכל קורא, גם לקוראים שלא מורגלים בשירה, ובו זמנית מעניק עומק למורגלים בשירה, לאנשים הבקיאים במקורות ולאנשי הספרות. השפה של אלחנן הולכת ומתהדקת בין שלשת ספרי השירה שלו ('תחינה על האינטימיות' ו'האש הרגילה' היו הקודמים), והתוכן הולך ומתהדק, והספר הזה הוא כבר משהו אחר לגמרי, באמת. לא פסגה בין הפסגות, אלא עיר שלימה שנמצאת במקום משל עצמה. אפילו לא רק בין המשוררים הדתיים; בכלל בשירה הישראלית. אם הייתי צריך לדמות אותו למישהו, אז אולי לויסלבה שימבורסקה; בהומור, בישירות שהיא גם לירית, בנכונות הדברים.

כמו בשיר הפותח, שצוטט המון ובאמת הוא יפה מאוד:

מי שנפלה עליו מפולת

כי בין ההתכתבות עם המשנה, וכאב הלב, והספקות, פתאום מופיע לך משפט כמו 'אתה נראה טוב היום, אולי תקפוץ לקפה', והלא זה הכל. הפנים והחוץ, הלב עם הממשות, הגעגוע והרעדים אל מול המשכנתא, והכל בסיפור קטן, סיטואציה רגעית, והפתיחה שפותחת במי שלא נפלה עליו מפולת, דווקא. דווקא באלה שעדיין מחזיקים מעמד, שאינם פה ואינם שם, מלאי הספקות, ולכן הם זקוקים לפרישת הכפיים.

 וכך הולך וסובב כל הספר. אתה מוצא בו פכים קטנים ושירים כבדים, ואת הגעגוע ואת הפרנסה. ששה שערים בספר, ואלחנן חוזר בהם לדברים שנכתב עליהם בספרים קודמים אבל גם הולך למקומות אחרים לגמרי. כך עוסק השער הראשון באלוהים, בתפילה, בקרע שבין העבודה הדתית ובין עול המשכנתא וגידול הילדים, אבל הבית השני כבר ממריא מכן לעיסוק אחר, לדבר על חווית הרבנות; להיות רב ובן של רב (אלחנן מלמד ב'שיח', ואביו היה הרב של מעלה מכמש), ללמד ולהנחות תלמידים. השער השלישי מדבר באמא של אלחנן, שנפטרה ממחלה. השער הרביעי, ובעיני החשוב ביותר בספר, עוסק בחווית הגבריות, בגוף, בגבריות מול נשיות, במין וברווקות. השער החמישי מכיל ששה שירים בעקבות ספר שמואל, ובעיני הוא הפחות מוצק שבספר, והמחזור החותם עוסק בבית החולים איתנים, במחלות נפש וההתמודדות איתם, בשפה של מתבונן שנמצא בחוץ אבל גם עמוק עמוק בפנים.

אני רוצה לדבר קצת בשער השני,  הרי הורגלנו כבר לרבנים שמדברים על אלוהים ולאנשים שמדברים על אלוהים, ומחזורי תפילות אישיות קטנות מחולקות כמים בפרוייקט היפה שנקרא 'תפילות שלנו', וגם גליונות משיב הרוח גדושים מים עד ים בחוויה הדתית לסוגיה. אבל ברבנות לא נגעו עד היום, שהרי רבנים הם מורמים מעם, מנהיגים, אנשים אחרים, וקצת כתבו בספרים, כמו של הרבנים חיים נבון וליאור אנגלמן, מזוית העין ובהדרת כבוד, אבל שורות כמו "מול העיניים הרבי שלי מתרוקן" בשיר שמדבר על רבנים שהולכים ומזדקנים ואינם משתבחים מכך, או השיר היפה, בין ארבעת הבתים, שמדבר על הדברים שרבנים אינם נוגעים בהם, עד השורות המופלאות של:

וְהָיָה רֶגַע שֶׁכֻּלָּם הָלְכוּ לִרְקֹד
הַגָּדוֹל נִדְחָק אֶל הַקָּטָן וְאָמַר לוֹ:
רָאִיתָ אֶת הָעֵינַיִם שֶׁל הֶחָתָן?
רָאִיתָ אֶת הָעֵינַיִם?
וְלַחַשׁ: שְׁמַרְיֶה, מָה אֲנַחְנוּ
מְבִינִים בְּאַהֲבָה
מָה

 ה'מה' הזה מרפרף סביבי כבר הרבה מאוד ימים, בכנות המוחלטת שלו, בהבנה שיש דברים שגם לרבנים אין בהם הבנה, ואולי רק לרבנים, וכל השער הזה – שזולג גם לנושאים אחרים – סובב והולך סביב הרבנות וסביב הגעגוע, בין הבנות החרדיות שמחפשות למדן, ולא משיגינע שרץ אחרי הקב"ה, ובין תמונת הרב הגדול שיושב בזקנותו ומתנדנד על נדנדה, בגן הילדים, כשאשתו דוחקת בו שיפסיק והוא מבקש אותה; אולי בכל זאת.

 וגם השער הרביעי; הגוף, המיניות. כמעט ואין לי מילים לדבר בשער הזה, שאני בוכה בכל פעם שאני קורא בו, שאני רוצה לצטט ממנו ומתיירא. ובכל זאת, כמה שורות:

 אחרי לידה וכו'

כְּבָר חָדְשַׁיִם
וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לוֹמַר לָךְ
כִּי לְפִי הַהֲלָכָה כְּמוּבָן, וכו',
אֲבָל רַק שֶׁתֵּדְעִי
שֶׁכְּבָר חָדְשַׁיִם.
וְכָל עַצְמוֹתַי אוֹמְרוֹת
אֲבָל לֹא יוֹדְעוֹת אֵיךְ לְפִי הַהֲלָכָה לוֹמַר לָךְ
שֶׁזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ תִּינֹקֶת חֲדָשָׁה, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנִי
לֹא
מְחַכֶּה לָךְ וכו'

 מדהים. פשוט מדהים. זו לא דרישה ולא התחמקות, אלא כל המבוכה וכל הישירות בשיר אחד קטן. כי איך לדבר על הדברים האלה בכלל, ואיך לא לדבר, ואיך שההלכה נמצאת כאן אבל גם הגוף, ואיך שהאישה ואיך שהתינוקת ואיך שהבריחה. והכל בקצת הומור ובקצת כאב. והרי אף אחד לא דיבר על זה ככה, בשום מקום, אף פעם. לא בשירים. בקושי בסיפורים, וגם זה; הרבה יותר בהתרסה. ופתאום קם משורר, תלמיד חכם, ונרתע אבל גם מעז בעת ובעונה אחת. והוא מדבר על הקושי שברווקות שבכל העולמות (וזה ציטוט מספר אחר), ועל הצורך של הגוף, ועל הנוכחות, ועל המיניות, והכל בעדינות גדולה ובחשיפה שאינה מתערטלת. ואם ביקשתם למצוא את הפלא העצום הזה, את הסיבה שבשלה הספר הזה נמצא במקום אחר לגמרי, אז מעבר להכל – אולי זה שם, בישירות, בהומור הדק הזה. בהכנעה, כמו שכותב אלחנן בשיר אחר ונפלא:

הכנעה

הָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר. רְאִי גּוּפִי הַמּוּטָל,
פָּנַי הַשּׁוֹנוֹת, הַשַּׁוְעָה הַנִּשְׁקֶפֶת מֵעֵינַי.
מַה זּוֹ הָעִסָּה הַזּוֹ שֶׁנִּקְרֵאת גּוּף,
כַּמָּה מִמֶּנָּה עָפָר וְכַמָּה מִמֶּנָּה אֵשׁ.
הֵיכָן לְהַטְמִין בּוֹ אֶת כָּל פִּתְקֵי הַגַּעֲגוּעַ.

אֲנִי חוֹצֵב לָנוּ עַכְשָׁו קוֹל שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ רַק לַלַּיְלָה.
רַק רֶגַע
אֲנִי עוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת

 וגם כאן: הקול החד פעמי שיהיה לנו רק ללילה, והנוכחות של השוְעה, שפתאום נמצאת כאן – והרי השועה אינה בקשה, ואינה תחינה, ואינה שאלה, אלא שועה, כמו אדם שמצפה מאוד למשהו עד שאינו יכול עוד. וכמה יופי יש בשורה הזאת, 'מה זו העיסה הזו שנקראת גוף'. ואם כבר, לכו תקראו את השיר המופלא מופלא מופלא שלו, שהוא הושענא על הרווקות, והייתי מצטט אותו כאן אבל יש שירים שצריך לקרוא אותם במקורם, ועל גבי ספר, ובדפים שיש בהם ממש.

 ואני יודע שיש, אבל קצת קשה לי לחשוב על עוד משוררים שכותבים בכנות הזאת, בישירות שאינה מתפרצת, באיפוק שהוא כח. וכמו המיניות, והרבנות, והדיבור החברתי והביקורת החברתית (שגם היא נוכחת מאוד, יאמר לשבחו של אלחנן ניר, ובספר הזה כמו בספר הקודם). זה יותר ממדהים, הלא פתחתי: זה פלא עצום, משהו אחר לגמרי. ובתוך כל זה, אולי לסיים דווקא בשער האחרון, בשגעון, בחולי הרוּחַ, ובבית הקטן והיפה הזה שפותח את מחזור השירים האחרון:

עַכְשָׁו מוּזִיקָה תּוּרְכִּית מְנַסָּה לְנַחֵם
וּמְעַיְּנוֹת הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם טוֹפְפִים קֹר.
זֶה הַזְּמַן לְתַרְגֵּל בְּקוֹל: הִגַּעְתִּי בִּגְלַל הַמְּבוּכָה.
לֹא הָיִיתִי יָכוֹל עוֹד.
עַכְשָׁו לְהַגְבִּיר אֶת הַקּוֹל וְלוֹמַר לְאַט,
מִישֶׁהוּ הֲרֵי צָרִיךְ לִרְשֹׁם בְּיוֹמָן: הִגַּעְתִּי בִּגְלַל הַמְּבוּכָה,
לֹ א  הָ יִ י תִ י  יָ כ וֹ ל  ע וֹ ד

——-

 רוצה להגיד: אני אמנם תלמיד של אלחנן, וקצת משוחד, אבל גם אנשים שלא מכירים אותו בכלל אמרו לי דברים כגון אלה. ובכן לכו, תקנו. תזמינו. תתנו במתנה. תקראו, תבכו ותצחקו בו זמנית. הספר הזה הוא באמת פלא, ובאמת עצום, ומעל הכל הוא גוש גדול וכואב וישיר ומדמם וצוחק, שכל כולו אמת.

עוד שירים כאן
ועוד שירים כאן
ועוד שירים כאן, באתר ההוצאה, שאפשר דרכה להזמין את הספר. אפשר, אגב, להזמין גם אצלי.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “מי שנפלה עליו מפולת | אלחנן ניר (ביקורת)

  1. עינבל הגיב:

    זה באמת ספר גדול. אני בכיתי כשקראתי את וידוי. כי זה היה כ"כ פשוט וכ"כ עמוק. ועל הרווקות, כי זה שבר את לבי שוב ושוב, ותקצר ביריעה. חותמת על כל מילה שכתבת. והקובץ האחרון על איתנים, תיעתע בי והפך אותי קדימה ואחורה וכמובן מיד התקשרתי לשלוח לחברה שעובדת שם. ולא האמנתי שככה אפשר לכתוב.

    ובימי המלחמה האחרונה כשהכל פה בער, ומפולות לא הפסיקו ליפול לי על הלב, המילים שלו היו נחמה גדולה.

  2. אברהם הגיב:

    תודה על ההמלצה! באמת תהיתי עד כמה שווה לי להשקיע בלחפש אחריו.
    ההזמנה אצלך היא באותו מחיר? או שיש הנחת "מקורב"?

  3. כּנרת~~ הגיב:

    איזו תגובה נפלאה ומפורטת, לספר נפלא, קשה אבל נפלא ומעז 🙂
    ואתה איש… מלא רגישות. שגם זה פלא ….

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אתה כותב מקסים. ריגשת
    קניתי את הספר מיד אחרי שקראתי את מה שכתבת

  5. ישראל שפט הגיב:

    לקחתי את הספר איתי לחופשה בשוויצריה, למרות שקראתי אותו בעבר , אני קורא בו שוב ושוב, אני לא יכול להרפות ממנו. הספר מדהים בכנותו ובחשיפה שלו, ובנגיעתו במקומות אינטימיים שרבנים ומשוררים דתיים יותר מכסים מאשר מגלים. ספר מיוחד במינו הופך כליות ולב והלוואי וירבו כמותו

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s