ביקורת: תל אביב נואר / עורכים- אתגר קרת ואסף גברון

image

אם רוצים להכיר עיר, מלכודות התיירים אינן המקומות הנכונים לבקר בהם. החנויות במדרחוב נראות אותו דבר בכל מקום בעולם המערבי: ערב רב של חנויות בגדים בינלאומיות, רשת הקפה המקומית, חנות ספרים. בשביל להכיר עיר צריך ללכת על השוליים: לבדוק ברחובות הצדדיים, לעבור בחנויות שבהן המקומיים קונים, לבדוק את הפשע המקומי. יש לקלף את התצוגה הנוצצת של העיר, את האשליה כאילו הצלחנו להשתלט על הטבע, לכלוא אותו בגנים ציבוריים ולסדר את העולם ברחובות מוּאָרִים ובקווים ישרים, ואחרי קילוף המאפיינים הגנריים – לבדוק מה מתרחש מתחת לפני השטח. למרבה הצער, נראה שמתחת לפני השטח של תל אביב לא מתרחש שום דבר מיוחד.

נתחיל מההתחלה: הוצאת Akashic שמושבה בברוקלין, הוצאה שמתמחה בכתיבה אורבנית, פתחה בסדרת "ערי הנואר", שמטרתה לבחון את האזורים האפלים (Noir) של הערים בעידן המודרני. המושג "נואר" הוא התכתבות עם מושג אחר, קולנועי: פילם נואר, סרט אפל, שאופיין בגיבור בודד בעולם מנוכר, בעיסוק בפשעים ובשחיתות מוסרית, במלנכוליה ובסוף מורכב. כל אלה שימשו את היוצרים כדי לעסוק בצדדים הפחות נעימים של החיים המודרניים, כשהעיר המודרנית מהווה מעין סינקדוכה (ייצוג), אם לא משל, לחיים המודרניים בכלל. גם סדרת "ערי הנואר" נוצרה כדי לבחון את הצדדים הפחות נעימים של הערים בעולם, ובינתיים יצאו במסגרתה למעלה משישים ספרים, שכל אחד מהם הוא אנתולוגיית סיפורים העוסקת בעיר ספציפית. במקרה שלנו, תל אביב.

אתגר קרת ואסף גברון, שניהם נחשבים מבכירי הסופרים הצעירים בישראל, ערכו את האנתולוגיה הזאת, שמכילה ארבעה עשר סיפורים של סופרים צעירים, ברובם, שכולם התגוררו בעבר או גרים בהווה בתל אביב. הסיפורים עצמם, כמובטח, מתעסקים גם הם בצד האפל יותר של תל אביב: בעיקר זנות, אלימות וסמים. הז'אנרים שבהם כתובים הסיפורים נעים בין סיפורת בלשית, שכמעט לא נכתבו כמוה בארץ, ובין פנטזיה אורבנית קלילה; מאפיינים פנטסטיים לסיפור שהוא, למעשה, ריאליסטי.

כך, למשל, מופיעים באמצע הספר סיפורו של גון בן ארי (הכתוב, בטעות, כגור בן ארי), שמציע טוויסט פנטסטי לסיפור סחיטה של סופר, או סיפורו של אלכס אפשטיין ("לכחול אין דרום") על המוות היושב בבית קפה. הסיפורת הבלשית עוטפת את הספר משני צדדיו: הסיפור הפותח הוא סיפור בלשי מוצלח, יחסית, של גדי טאוב ("אלנבי", "המרד השפוף"), והסיפור הסוגר הוא סיפור בלשי, כתוב היטב אך קצת חסר אמינות, של עורך הספר אסף גברון.

המתח הזה, בין הפנטזיה האורבנית מצד אחד והבלש מהצד השני, הוא מעניין, כיוון שהוא מציג שני הפכים בקיום המודרני. ז'אנר הבלש התפתח במאה התשע עשרה, והוא מציג את האדם המודרני כאחד היכול לכל סיטואציה. לכל תעלומה יש פתרון, וצריך, פשוט, אדם חכם מספיק בשביל לפתור אותה. זו העלאה על נס של היכולת האנושית להשיב את הסדר על כנו. גם לאחר ההתפכחות הפוסט־מודרנית, ז'אנר הבלש (ובמקרים רבים גם בפילם־נואר המשיק אליו) המשיך להציג את הבלש כפותר כל תעלומה, אם כי בפחות פאתוס. הבלש העירוני מוצא את הנקודות האפלות בעיר, את המקומות שבהם יש חוסר סדר, צרימה במארג החיים, ומייצר בהם סדר מחודש.

הפנטזיה האורבנית עובדת הפוך: העיר המודרנית היא סינקדוכה של המודרניות עצמה, של הניסיון לסדר את המציאות, והיא מראה את הצורה שבה האדם מסדר את המרחב סביבו כך שיהיה לו יותר נוח ופחות מאיים. העיר משתמשת באמצעים טכנולוגיים כמו פנסי רחוב, ברזים עם מים, מערכות ביוב וחשמל, כבישים ורמזורים. אבל סדר לעולם אינו מושלם. וגם הערים לא באמת מצליחות לכסות את מה שנמצא מתחת; תאונות מתרחשות למרות הרמזורים, סופות שלג משתקות את מערכת החשמל, ובאזורים מסוימים בעיר פושטים העזובה והפשע. המושלמות של העיר נסדקת לרגע. הפנטזיה האורבנית מעלה על נס את חוסר הידיעה של האדם. לא רק להאיר את האזורים האפלים, הבלתי מסודרים, אלא גם למלא אותם בקסם, בחוסר ידיעה, וממילא להכיר בו.

"תל אביב נואר" מצליח להראות את שני הפנים האלה, ביחד עם עוד מאפיינים עירוניים כמו קניות, בליינות ובורגנות. שמעון אדף, אלכס אפשטיין, לביא תדהר וגון בן ארי בוחנים את הפנטזיה. גדי טאוב, אנטוניו אונגר, יואב כ"ץ ואסף גברון בוחנים את הפשע ואת הפתרון, אבל אסופת הסיפורים לא מצליחה להתעלות מעבר לכך. בין הסיפורים המופיעים בקובץ יש טובים יותר ופחות, אבל אף אחד מהם לא טוב מאוד. "אלרגיות", הסיפור של אתגר קרת, כתוב היטב ובסגנון המוכר שלו. גם הסיפור הפותח כתוב היטב, ובין לבין מבליחים גם "מוות בפיג'מה" של אלכס אפשטיין ו"מי ילד טוב!" של ג'וליה פרמנטו (אף שהוא אינו סיפור נואר, אלא סיפור שפשוט מתרחש בלילה). שאר הסיפורים לא ממריאים לשום מקום.

אלא שזנות, אלימות וסמים אינם מאפיינים של תל אביב עצמה, אלא של כל עיר מודרנית באשר היא. כריכת הספר טוענת שכל סיפור חוקר שכונה אחרת או אזור אחר בתל אביב. בפועל, מרבית הסיפורים מתרחשים, נדמה, בדרומה. גרוע מכך: במרבית הסיפורים אין שום משמעות לעובדה שהסיפור מתרחש בתל אביב. הוא לא מספר שום דבר על העיר, על המתגוררים בה או על המתרחש בה. הדים נשמעים ב"אל הגינה" של דקלה קידר, על גינת לוינסקי, או ב"מערבולת" של סיליה בקנג, על הדי המחאה החברתית, אבל שום דבר מעבר.

תל אביב של כותבי הקובץ נראית כמו עיר מודרנית גנרית: בוהמיינים, בליינים ובורגנים. יכולת לקחת את הסיפור ולהעתיק אותו לכל עיר מודרנית אחרת – בוודאי לעיר ישראלית אחרת – ודבר לא היה משתנה, והעובדה שחלק מהסיפורים מתורגמים מאנגלית (כלומר, פונים לקהל יעד אחר, שאינו מקומי) רק מעצימה את התחושה.

וזה קצת עצוב, כי למרות שיש מאפיינים גנריים לתל אביב, כמו לכל עיר אחרת, יש לה גם הייחודיות שלה. והייחודיות אינה מתמצית בשמות הרחובות, בפשע או בהיותה מורכבת מסוגי אנשים שונים, אלא בדברים שיש בתל אביב ואין בשום עיר אחרת בעולם או בישראל. למשל: המיקום שלה במזרח התיכון. למשל: היחס בינה ובין הפריפריה שלה. במובן הזה, הספר מצליח ללכוד את הדימוי של תל אביב כעיר מודרנית וקוסמופוליטית, אבל מפספס את העיר עצמה.

(פורסם במוסף שבת של מקור ראשון)

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ביקורת: תל אביב נואר / עורכים- אתגר קרת ואסף גברון

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s