אני חושב לעשות דבר מה | הרהורים לסוכות

א.
קשה, קשה הגוף הזה. קשָׁה הממשות.

הרבה יותר פשוט לדבר. לחשוב. לכתוב. מה פשוט יותר מאשר לשבת בבית המדרש, להתעסק בטקסטים. למצוא איך הם מתווכים בינינו ובין המציאות. אפילו לכתוב בפייסבוק, לעורר מחאות: מחאה על מחיר הקוטג', ובה יהיה דף שאנשים יעשו לו לייק. והרי להוביל אנשים החוצה, ולעורר אותם לעשיה, ובלי להתראיין ובלי התקשורת, הדבר קשה פי כמה. כי המציאות קיימת וממשית, וקשה היא התנועה בעולם.

ב.
סוכה עוד אפשר לבנות, שהרי יש לה קיום במציאות. היא מבנה, צילתה מרובה מחמתה, ופטיש ומסמרים וצעקות 'אי', והגדרות וארבע אמות שבהם אדם מוצא את עצמו במקום. שאף שאינו מקום באמת, בכל זאת יש בו משהו, ואפשר להניח בו כורסאות ושטיח ולקשט אותו בדברים.

אבל לנענע ארבע מינים. לחבוט ערבות.

זה כמו הרגע ההוא בימים נוראים שבהם פורסים מגבת על הרצפה וכורעים ומשתחווים, ופתאום התפילה המילולית, ההתרכזות הנפשית, הריחוף ברוחניות – אפילו הרעב והצמא והכיסופים – הופכים להיות עינייניים. פתאום צריך להזיז את הסטנדר ולפנות מקום ולהניח ולכרוע ולהשתחוות ובכלל, למצוא את עצמך עושה משהו בעולם. עושה ממש.

וכמה מבוכה יש ברגע זה שבו אתה כורע ומשתחווה ומשתדל שלא להביט ימין ושמאל ולא לקום לפני כולם ולא אחרי כולם, ואולי להפך, לקום לפני כולם ולהראות כאילו לא היית בכלל חלק מהסיפור הזה, מעבודת האלילים הזו. כי לאל שיש לו ייצוג, גם הגשת המנחה נראית הגיונית. אבל אנחנו, והקב"ה, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף. לפעמים חושבים שגם אנחנו בצלמו כדמותו.

כלומר, שאין לנו גוף ואין לנו דמות הגוף.

ג.
ואולי לחדד יותר: הגוף ידוע. שהוא רעב וצמא, שהוא עייף ומותש, שהוא מתרגש. וגם הרוח ידועה, במידת מה, ורק החיבור ביניהם, להמיר את הרוחני אל הממשות, אל העולם הזה, שהוא באמת ויש בו גוף והגוף נצרך ובאה בנו הנפש הבהמית, ואיך שהיא מבקשת את האוכל במוצאי יום הכיפורים כשם שהנפש האלוקית מבקשת אל האל בעיצומו של יום.

דתיים אינם יודעים לרקוד, כך אומרים. הגוף שלנו נבוך מהתנועה הלא מסודרת. הבו לנו מעגל הורה, צעדי דובים. הבו לנו צעד קדימה וצעד אחורה. אל תשחררו אותנו מכל המגבלות ותגידו – כן, כך, קחו מוזיקה ותתפרעו. כי הדת, הלא, מסדרת ומבדילה בין האור ובין החושך, ויש מותר ויש אסור, ופתאום, כך, לפרוץ כל הגבולות, להמיר את הרוח ואת המנגינה ואת הניגון אל התנועה בעולם,
מה עושים עם כל המרחב הזה.

ד.
נראה לי עוד, שהמבוכה הזאת מתקיימת רק בתפר. החרדים שעושים את מנהג המלקות ומלקים איש את רעהו בערב יום הכיפורים הם עניין אחד, ובהם אין מבוכה כלל. והחברים הרבים שלי שלא ישנים בסוכה ואת ארבעת המינים נוטלים בחדר, בהיחבא, גם בהם אין מבוכה. ובחילונים לא דיברנו כלל. אבל בתפר, במקום שהוא כמו הסוכה, שאינו קיץ ואינו חורף, שהוא ארעי וקבע –

ובכן, שם. ברגע הבלבול הזה, שם המבוכה. במקום שבו אדם נמצא בפנים ובחוץ, שהוא תופש את עצמו בפנים, אבל מתבונן על עצמו מבחוץ, בעיניים 'חילוניות', שהם מחוץ למשחק, זו עיצומה של הנקודה. כלומר, שאני רואה עצמי חובט ערבות כמנהג הנביאים, ואומר – מה אתה עושה, בעצם. ודברים דומים קרו לי כשהייתי בשדה התעופה ובהוסטלים בחוצה לארץ, והנחתי תפילין, והייתי מוזר לעולם וזר לעצמי, כי מה קורה כאן בעצם.

אני נזכר בדברי הרמח"ל בפתיחת מסילת ישרים:

"למה הדבר דומה, לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו".

וחושב: אולי השמחה והמבוכה שזורים זה בזה, והבלבול הוא המבוך, והמבוך הוא חוסר הידיעה, והמבט מבחוץ והמבט מבפנים, ואיך הכל שזור זה בזה.

ה.
כבר הרבה זמן שאני חושב שדווקא בכאן טמון העניין; שהגענו להיות בפנים ובחוץ, ואיך מביאים את הפנים והחוץ הזה האחד לתוך השני. איך מכניסים את האל לעולם החילוני, איך מושכים הלאה את המסורת, ואיך מכניסים את המודרניות אל העולם הדתי שקפא, כך. ובפרט שאנחנו מביטים בעצמינו מבחוץ. הרב שג"ר קרא לזה אירוניה, ודב סדן קרא לזה 'כפל הפנים' ואין כאן המקום להרחיב. אני מבקש להצביע על משהו קצת אחר: העשיה עצמה.

הגוף שמשתתף כאן כחלק מכל הסיפור, והאכילה והשתיה שנכנסות לתוך הסוכה, וארבעת המינים שנעים לכל הכיוונים.

פעם ניסיתי להסביר למישהי, חילוניה, שהלכה לפני בשביל ישראל, איך אדם יכול להיות גם בפנים וגם בחוץ. איזו תנועה זו בנפש. כי תחליט, או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ. ובנסיון להסביר לה, פתאום חשבתי על איזה מאמר שקראתי, על שתי בחורות מהחוג לסוציולוגיה שהולכות למסיבה. והן לא חובבות מסיבות, נמצא שהכל מתרחש סביבם כאילו מהצד, כמו הן פרח קיר.

וחשבתי בקול: אבל מה היה קורה אם הן היו שותות ורוקדות, אותן שתי בחורות? איפה הן היו, בפנים או בחוץ? גם לו הן היו מתבוננות על עצמן מבחוץ, עדיין היה בהן איזו תנועה הפוכה, תנועה שהולכת פנימה. כלומר שבשביל להיות בפנים צריך להיות אקטיבי, לעשות משהו באמת. לא מספיק להצהיר שאתה דתי, תעשה מעשה דתי. ולכן האמונה אינה העיקר, אלא המעשה.

ו.
מעשה שבא חסיד לרבו ואמר לו: "הרב, אני חושב שאני לא מאמין באלוהים".
אמר לו הרבֶּה: "אתה שומר שבת?"
אמר החסיד במבוכה: "כן, אבל אני לא–"
אמר הרבֶּה: "וצ'ולנעט בשבת, אתה אוכל?"
אמר החסיד: "כן, אבל אמונה באלוהים -"
אמר הרבה: "נו, שוין. יש אלוהים, אין אלוהים, העיקר שאתה יהודי טוב".

לומר שבשביל להיות חלק מהמסיבה אתה חייב לעשות מעשה ממש; לא די להאמין או לא להאמין באלוהים, ואפילו אין די בהמנעות ממאכלים לא-כשרים. צריך לאכול גפילטע פיש וצ'ולנעט וכל מאכל מסורתי אחר. להקים סוכה. לאכול מצה. לחבוט ערבות. להתפלל וללמוד תורה. לעשות משהו, ממשי, במציאות.
וזהו, דומני, היידישקייט לאמיתו.

ז.

זה גם עניין של השלכה. של ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה. שהסוכה היא צל האמונה, צילא דמהימנותא, ובאמת היא מנכיחה את הביטחון. ומה ערך לכל הביטחון אם אין עושים שום דבר, ואין מסכנים דברים בגללו ואין משנים דברים משלו. וריה"ל אמר: "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים", כי המעשה הוא העיקר, וכן הלאה.

וכתבתי פעם:

דָּרַשׁ אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן בִּפְנֵי חֲסִידָיו וְאָמַר:
"אֵין מֶלֶךְ בְּלִי עַם, בְּלֹא עוֹמְמוּת". וְהַחֲסִידִים
לֹא הָיוּ צְרִיכִים שֶׁיּוֹסִיף לָהֶם עַל זֶה דָּבָר. גַּם
לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם,
אוֹ מַהִי עוֹמְמוּת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דְּבָרִים אֲחֵרִים.
יָשְׁבוּ יַחַד וְשָׁתוּ מַשְׁקֶה וְיֵין שָׂרָף וְנִהְיוּ שִׁכּוֹרִים,
עַל כֵּן הָיָה שָׂמֵחַ לָהֶם מְאֹד וְדִבּוּק חֲבֵרִים.

ח.
ועל אף השמחה של 'זמן שמחתנו', קשה היא התנועה בעולם. קשה, אבל הכרחית. וגם סוכות הוא חג של תנועה ושל נוודות, כי פועל הכרחי של התנועה הוא ההיות במקום שאינו כאן ואינו שם. והנה, שניה לפני החורף, ההתכנסות, האח המבוערת, אנחנו אוספים את עצמינו. מתגוררים בדירות ארעי, נושמים את תחילתה של הרוח ונפתחים לפני הסוף.

זה מרגיש לי כמו השלכה גמורה של האמון על מישהו אחר, כמו להשען אחורה לתוך הזרועות, כמו ללכת במדבר בארץ לא זרועה. לצאת מהבית, לפתוח את הדלת לאורחים, להאמין שהבחוץ לא נורא כל כך. לאמור שסוכות זה שלב אחד אחרי תחילתה של האהבה. סוכות זה הבטחון: ההבטחה שאחרי כל החורף וההתכנסות והסער שאולי יבוא, סוף כל סוף נצא ממצרים ויהיה אביב ותהיה גאולה.

עיצמו את עיניכם לרווחה.
חג שמח!

ועוד פוסט שכתבתי על סוכות

ריקוד_חסידי

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “אני חושב לעשות דבר מה | הרהורים לסוכות

  1. ארגמון הגיב:

    רק צריך שוב למחות: אני דתי ויודע לרקוד. לא מקצועי אבל תן לי מוזיקה, תן לי לרקוד ולהתפרע, ואני לא אכנס לשבלונה. יעיד עלי יודע תעלומות ויעיד עלי נחשון.

    • יהודה הגיב:

      כבר מחית לפני שנה וקיבלתי. וגם אני מחזיק מעצמי כיודע (קצת) לרקוד, ועדיין כובדת עלי המבוכה בכל פעם שאני רוקד בפני אנשים.
      שלא לדבר על רבים וטובים מחברי, שאינם יודעים. שאלתי אותם.

      • ארגמון הגיב:

        כן, אני יודע.
        נדמה לי שיש לי סיבה לא מודעת עמוקה לניטפוק הזה כל פעם. אני מניח שזה קשור לתפישת הדתיות שלי, אבל אין לי זמן להעמיק כרגע.

  2. יהודהו הגיב:

    המעשה שבא החסיד לרבו
    א. שלך או לקוח מאיפשהו?
    ב. יש הבדל בין לומר ש"לא די להאמין או לא להאמין באלוהים" לבין לומר ש"יש אלוהים, אין אלוהים, העיקר שאתה יהודי טוב".

      • יהודהו הגיב:

        רק שהמעיישה קיצוני יותר מהאמירה שלך.
        כלומר – אתה באמת מאמין בזה? שאפשר לעשות את כל המעשים הטכניים בלי להאמין בהם וזה יהיה משמעותי?

        • יהודה הגיב:

          תודה ששאלת.
          שני סעיפים לתשובה.
          האחד, אני חושב שיש מקום לחלק בין ההאמנה ובין ההבנה של המעשים. יש להאמין במעשים, ויש להבין את תכליתם, אם יש להם בכלל תכלית. אני קצת מתלבט על איזה מהם דיברתי, אבל נוטה להגיד שדיברתי על מעשים שאני לא מבין את תכליתם, אבל הם חלק מהמכלול הגדול שהועבר אלי במסורת, ובו אני 'מאמין', אם אמנם המילה הזאת מייצגת נכונה את התחושה.
          [חשוב לי להדגיש שלא דיברתי על משמעותם של המעשים הטכניים, אלא על הצורה שבה אני חלק ממשהו או מחוצה לו. מה קובע אם אני בתוך המסיבה או מחוץ לה. הצבעתי על עניין העשייה האקטיבית, ובאיזשהו מקום ניסיתי להסיט את הנקודה מדברים כמו 'תכלית' או 'סיבה' (בעתיד ובעבר, בהתאמה) אל המעשה עצמו. נדמה לי שכניסה לדיון הזה נכנס אוטומטית לאיזשהו מלכודת פילוסופית – רפלקטיבית, ש'דנה על' ולא 'עושה את']
          המעשה סופר לשם המעשה. אני לא בטוח עד כמה אני הולך רחוק עם הסיפור, אבל די ברור לי שיידישקייט – ויחד איתו, מאכלים, מסורת, יהדות במובנה הרחב (מעבר להלכה) – כל אלה מכוננים את הזהות היהודית.
          השני, לשאלתך, לא. אני לא חושב שאפשר לעשות מעשים טכניים בלי להאמין להם. אני לא חושב שזה יהיה משמעותי. אני חושב שזו עבודה מיראה במובן הרע של הביטוי, אם יותר לי לשייך לו מובן רע כלשהו. מאידך, אני חושב שיש צד של קיום מצוות או עשיית מעשים שאינו נובע מחיוב (עצמי או חיצוני) אלא מרצון. וחלק מהדברים אולי אפרט כאן למטה, בתגובה למעיין.
          חג שמח!

  3. מעיין יוסף הגיב:

    לא לגמרי הבנתי את כל מערכת ההקשרים שבנית פה בין חוץ לפנים, גוף, סוכה, חילונים וגילוי-הסתר. אבל מאד התחברתי לנקודה של המסורתיות. אני ממש חי ככה בזמן האחרון. זכורני שכתבת משהו דומה על אכילת קטניות: אסור להסביר את זה. אני לא אוכל קטניות כי ככה נהגו אבותיי. אני חובט ערבות כי החלטתי להיות מחויב ליהדות. וזהו. לכן אני גם מניח תפילין רק בשעות שחז"ל אמרו שהן שעות התפילה, למרות ש"שעות הפתיחה" האלו לאלוהים נראות קצת מצחיקות. לכן אני לא נוגע בבנות למרות שלפעמים זה מרגיש חסר טעם. וכן הלאה.
    כך גם בזמן האחרון אני מרגיש שאני מקיים מצוות בבחינת "פראסטיק" (איש פשוט אצל ר' נחמן). ר' נתן כותב בשיחות הר"ן (קנ"ד) שרבנו "היה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה של פראסטיק באמת, ואמר איי איי פראסטיק". בתוך כל הלחץ הישיבתי הזה של 'להיות' בחד, של 'להרגיש', 'למצות', אני חוזר למסורתיות פשוטה מאד. הולך, מנענע את ארבעת המינים, יושב בסוכה, בלי ללמוד יותר מידי.
    לא יודע אם אני מצליח להסביר את עצמי, אבל אני רואה בזה משהו נפלא מאד.
    תודה לך

    • יהודה הגיב:

      הגבתי בפרטי, ואגיב גם בפומבי: אני חושב שהצד של ה'מחוייב ליהדות', 'לקיים את כל המצוות' וכולי, מפספס חלק מהנקודה. זה גם קצת אקט של 'אני רוצה לעשות', וממילא יהיו דברים שאני לא רוצה לעשות, וגם לא אעשה. בכל אופן, העניין כאן הוא הרצון, ועליו אין לומר דבר, כמו שאמר אדמו"ר הזקן: "אויף א תאוה איז קיין קשיא" (על תאווה אין מקשים קושיות)

  4. ‫בנימין פרנקל‬‎ הגיב:

    ובמוצאי חג ראשון הייתי בשמחת בית השואבה בוויז'ניץ', והרב'ה לוחץ ידיים לכולם בצורה מעט וירטואלית. שולח יד כל פעם אל שורה אחרת בבאנצ'ערס, וכביכול לוחץ ומחייך יד לכולם. אני מעריך שיש הנהון-יד שכזה על כל ארבעה-חמישה אנשים (וכן, זה לקח הרבה זמן). ומדהים לראות איך הילדים שולחים ידיים בהתלהבות, ממש שותפים ללחיצה, מרגישים את היד האהבית והחמה עוטפת אותם. ואת הנערים שכבר לוחצים בפחות התלהבות, ואת המבוגרים שכאילו מתביישים להיות שותפים לטקס כזה ומשאירים את היד צמוד-צמוד לחזה, ואז חזרנו לזקני החסידות שגם כנראה מכירים את הרב'ה "עוד כשהיה צוציק", שלוחצים בהתלהבות ובחיוך ילדיים.
    וניסיתי להניע בעצמי את המקום שילחץ יד באמת, והרגשתי את מה שהרגשתי השנה בפעם הראשונה בסדר העבודה, כשפעם הראשונה מזה שנים לא בכיתי ב"אמת מה נהדר", – שמשהו התפספס (למרות שברוך ה', את ההשתחוויה חוויתי בשלמות, ברוך ה'). השנה הייתה מופשטת מדי ועמוסת רעיונות ותפיסות, אבל הקונקרטיזציה שלה נפגעה.
    ואז חזרתי הביתה ואתה כתבת אותי, יחסית מדויק. והיום כשאחותי שאלה אותי מה זה "מנהג נביאים" של חביטת ערבות (ואבא שלי אמר בצחוק בשם איזה מישהו שמרביצים לערבה אחרי שהיא נשארת ערבה למרות ששבעה ימים היא הייתה ליד הלולב), ומצאתי את עצמי אומר כמה מילים משלי וכמה משלך, הבנתי שאני נמצא על קו התפר הזה, לפני איבוד המעשיות שבעולם הזה, היכולת הילדית לשלב בין אמונות למעשים.
    והנה, משימה לשנה הקרובה. תשובה.

    [ואת הסיפור אני מכיר כסיפור חסידי מפורסם עם הקוצקער (שונה, אבל אותה תבנית קוצקאית):
    חסיד אחד בא לרבי מנחם מנדל מקוצק הנורא והקדוש ולבו היה כבד. "אנוס אני להרהר ולהרהר ואין לי מנוחה", סח לו החסיד. "מהו?", שאל הרבי מקוצק, "הדבר שאתה אנוס להרהר בו". אמר לו: "האם יש באמת דין ודיין". " מה אכפת לך?", השיבו.
    "רבי, אם אין דין ודיין מה תכלית בכל הבריאה?", תמה החסיד. "מה אכפת לך?", חזר . "אם אין דין ודיין, מה טובה של התורה?", התעקש החסיד. אמר לו: "מה אכפת לך?". צווח החסיד: "מה הרבי סח? וכי מה יהיה אכפת ל?". "אה, אם אכפת לך כל כך, הרי שאתה יהודי טוב, ויהודי טוב רשאי להרהר. הוא לא ייפגע", אמר לו הקוצקר. ]

    תודה.

  5. יהונתן הגיב:

    יש בדבריך משהו שגרם לי לקושי , אני מנסה לפתור עם עצמי מה לא מתיישב לי בתחושות ורגשות שאינו מניח לדעת. כיהודי ויש מי שיבקשו להרחיב את הזהות ליהודי חילוני, אינני בקיא אז עשיתי מעשה ופתחתי וקראתי בספר שמרגיש ממשי ומסורתי, התנ"ך .כמו כן בלי תחושה של ממש ובאופן פעולה שמייצג מודרניות הרצתי בשורת החיפוש של GOOGLE כדי למצוא מה שיניח לדעתי. החלטתי לשתף בתגובה . הקושי שנבע בעיקר מהרגע שביקשת " להצביע על משהו קצת אחר: העשיה עצמה".
    אהבתי את התייחסות לחשיבות העשייה , אבל התקשתי עם הבחירה להגדיל ולעשות ולמסור לקורא כי המעשה הוא העיקר. כאשר כתבת: וריה"ל אמר: "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים", כי המעשה הוא העיקר.

    קראתי בספר דברים ל , פסוק יד :"כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
    ובפסוק טז :"אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" .
    והתבוננתי גם בדיבר הראשון ובדיבר השני וסדר הופעתם.
    ודעתי מצאה את המנוחה, שאין לנו להפוך את המעשה לעיקר והכוונה למשנה . ולמרות שנדמה שמתבקש להפוך את הכוונה לעיקר והמעשה למשנה, האמת היא שהם שזורים זה בזה בלי יכולת להפריד.
    ובכל זאת איך זה מתיישב עם דבריו של ריה"ל שנדמה שהפריד בין הכוונה למעשה , אני בוחר להאמין כי היה בחוכמתו לנסח ביקורת בונה ומחזקת (דמיין לעצמך מה שוכן בליבו של האדם שחושב על עצמו שהוא רע וכוונותיו רעות) .
    זה נכון שיש עומק בהשלכה של העשייה, איך האהבה יכלה להתקיים בין בני זוג אילולא נעשו מעשים שהביאו למפגש הראשון של הלבבות.
    ומה אם הסטודנטיות היו אוהבות את המסיבה? כנראה שלא היית שואל למעשיהם רקדו או שתו או סתם נהנו להקשיב לצלילם כדי לענות על השאלה האם הם בפנים או בחוץ.
    אז בהתייחסות לצווי האהבה (לא אמונה), איך מגיעים לאהבה? בעשייה ,מה מזין את האהבה? עשייה , מה אהבה לגורמת? לעשייה.
    ואני מסכים רצוי לדבר על עשייה יותר מלדבר על אהבה ובכלל נדמה שעדיף מעשים מאהבה מדיבורים על אהבה. ולא כל המעשים צריכים להיות מאהבה, אבל המעשה אינו כלל העיקר.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s