שישו ושמחו | הרהורים לשמחת תורה

1.
שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

לא 'לִמְדוּ תּוֹרָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה', לא 'השארו ערים כל הלילה בציפיה', לא 'עשו ערבי לימוד משמעותיים והשקיעו בפרסום'. סתם, שישו ושמחו. קחו כמה דגלים ולכו לרקוד. לכו לזרוק פעקלאך (שקיות ממתקים) על הרצפה, עשו קידוש מכובד עם עוגות קצפת הערינג, שתו יינות אדומים משובחים. בקיצור, שמחה וששון, לכל ילד בלון.

2.
ולא לומדים. אפילו אין את מי לצטט בשביל לדבר על החג. אני מצטט פיוט, כי החג הזה לא מופיע במקרא, בנביאים, בגמרא, בראשונים. הוא לא מופיע בשום מקום. מופיע, איכשהו, במאה האחד עשרה אצל אחד הראשונים, מוזכר בתיקוני זוהר, ומובא בצורה ברורה ברמ"א על השולחן ערוך, בזו הלשון:

 "וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה."

 ושוב אין כאן לימוד, אלא שמחה. כאילו אין העניין בנתינת התורה אלא בשביל ללמוד אותה. וכמה שונה החג הזה מהחג המקביל, שבועות, שבו יושבים כל הלילה בחבורות על גבי חבורות ועוסקים בתורה. אפילו מהערב הקודם, ליל הושענא רבה. אין כאן כלום מכובד הראש, אלא שמחה ומשתה ויום טוב, ותו לא.

 3.
כי השמחה הזאת היא שמחה שהיא לכשעצמה. היא לא 'שִׂמחה כִּי', היא לא שמחה של הבנה, של 'אין שמחה כהתרת ספקות'; היא שמחה, כי ושמחת בחגך. כי היית אך שמח. רק שמח, שמח ותו לא. זו שמחה שהיא מעל לטעם ודעת. זו אינה הנאה אינטלקטואלית, אלא הנאה מיופי.

כלומר, זו שמחה אסתטית. שמחה ביופי. וליתר דיוק, שמחה שיש כאן משהו יפה, משהו שלם, מסודר. כמו שמחה של סיום מסכת, כמו שמחה של יום הולדת; שמחה של שלימות. שלימות שמחזיקה מעמד רק לרגע אחד, נדיר; שסיימנו משהו, השלמנו אותו, והנה הוא עומד מולינו במלוא תפארתו לרגע אחד, שניה לפני שהוא מתפרק ומתחיל מההתחלה.

 4.
יש גם את "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". אבל אפשר להבין שזו שמחה אחרת. שיש יופי גם בסידור הדברים ("איזה יופי, מתוק, סידרת את החדר"), ויש יופי ואסתטיקה בחוק, ב'פיקודי ה" וב'מִצְוַת ה' בָּרָה': שהיא נקיה ומצוחצחת ולבנה כל כך, 'שלא נגע בה אדם מעולם' כמו שאמר הקוצקער. אבל כל היופי ההוא הוא יופי אסתטי, סימטרי, שהוא בייצור: המצוות עושות משהו מעבר להן. הן מסדרות.

כמו שמחה על זה שאתה עושה את מה שהמוֹרה אמרה לעשות, והיא עוברת מולך ומהנהנת. שוב, זו שמחה אחרת, שמחה של 'לך אכול בשמחה לחמך'. אבל בשמחת תורה אנחנו מדברים על השמחה בעצם קיומה של התורה. לא כי היא משהו, אלא כי היא לכשעצמה.

אולי לכן רוקדים בשמחת תורה. גם הריקוד הוא מעבר לטעם ודעת, והוא שום דבר שאפשר להגיד עליו. ספירת החכמה, אם תרצו. וגם הוא, אינו אלא הדבר לכשעצמו.

שמחת תורה

5.

שבועות מנוגד, בדרך כלל, לפורים: 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש', חזרו וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש. כלומר, האקט של נתינת התורה קרה שוב, בפורים, מהצד השני. שמחת תורה כאילו לא נוגע בשני החגים האלה, הוא לא מקביל לאף אחד מהם. למעשה, הוא לא קיים בתורה שבכתב. אפילו לא בתורה שבעל-פה הכתובה. ובמובן הזה, הוא הכי תורה שבעל פה.

כלומר, הוא לא מופיע כי הוא באמת לא קיים. קריאת התורה היא תקנת חז"ל, וסיום התורה פעם בשנה הוא עניין מאוחר מאוד, שהחל אי שם בבבל. אנחנו אלה שהתחלנו את הקריאה הקבועה, אנחנו אלה שקוראים בה בפועל. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, ובעצם אנחנו חוגגים את עצמינו.

וליתר דיוק, את הקשר בינינו לבינה.

וכמו כל קשר, אין כאן טעם ואין כאן דעת. איך סיפר הבעש"ט, וציטט אותו פנחס שדה? "אשתי אהובתי, בואי נרקוד".

6.
וכיון שזה חג שלנו, וחג שמצביע על לימוד התורה על ידינו, ולא על קבלתה. חג שלא עוסק בקבלת המצוות בכפיה (כמו שבועות) או מרצון (כמו פורים), אלא בעצם קיומה של התורה כחלק מהחיים שלנו, זה חג שמצביע גם על העדר צד אחד במשוואה. חג שמדבר על הלומדים ועל התורה, ומחפש את אלוהים. ולכן הוא יכל להיות רק בגלות, הממשית והרוחנית, כי מה נעשה ולאן נלך וחרב בית המקדש ושכינה גלתה מארצה ואין איך לדבר.

 אין במה להאחז אלא בד' אמות של תורה, ותו לא.

7.
וביחד עם זה, דברים מעניינים קורים לעולם כשהבסיס שלו הוא טקסט.

למשל, זמן. למשל, מרחב. למשל, תודעה לאומית. אבל נזכיר רק זמן, כי איזה דבר מוזר זה, לספור את השנה על פי ספר. כמו להגיד: זה לא ששעתיים (למשל) זה הזמן שלוקח לי לקרוא ספר, אלא זמן ספר הוא שעתיים. כלומר, לוקח לי חצי ספר להגיע לתל אביב. אני שומר ספר וחצי בין בשר לחלב. ואכן, אני סופר את השבתות לפי הפרשיות: אין לי זמן ממשי. הזמן שלי הוא התורה שלי.

8.

כלומר, התורה הפכה להיות הזמן, הרגע. הצורה בה אנחנו חווים את הזמן. והשלמתה בשמחת תורה היא, בעצם, ראש השנה לזמן הטקסטואלי. וכמו שכותב הרב שג"ר בעניין ראש השנה: הוא נקודה הווית בזמן. יש לפניו, יש לאחריו, והוא רגע ההווה שמסתכל אחורה בחשבון נפש וקדימה בתכנון והחלטות וציפיה. ואם כן, הוא ההווה.

אפשר רק להרגיש את הרגע הזה. אי אפשר לדבר בו, כי גז חיש ואיננו. כמו רגע של שמחה, שהדיבור עליה יכול לפוגג אותה, לשלוף אותך מתוכה. חייבים שלא לדבר על זה. חייבים לרקוד.

ובכן, שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

*

יותר ממה שאמרתי לפניכם נמצא בדברי אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, דרושים לסוכות, פ: קראו ותחי נפשכם.

ותודה ליאיר ברלין ולשאר חבורתא קדישא.

כמו"כ – נפתח חוג פרשת שבוע אצלי בדירה. פרטים כאן.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “שישו ושמחו | הרהורים לשמחת תורה

  1. אוריה הגיב:

    נהנתי מהתובנה שאנו חווים זמן לפי התורה, שהרי כל חג יש פעם בשנה אבל אנחנו באמת קובעים משהו בפרשת נח וזוכרים שיש איזה דבר בתולדות.

  2. רבבה הגיב:

    איזה יופי (בדיליי כלשהו)
    תודה.
    עוגות קצפת הערינג? שנאמר – כל דבר טוב יותר עם קצפת.
    ואצטט גדולים: "קחו עוף, שימו אותו בקצפת"

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s