האל של השפה | לפרשת בראשית

[א]

דומה עלי שכל נסיון לדבר על תפישת העולם היהודית לגבי משהו צריך להתחיל משלשת הפסוקים הללו, שפותחים את ספר בראשית ואת המקרא כולו.

"א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: 'יְהִי אוֹר', וַיְהִי-אוֹר."

שלשה פסוקים: הראשון מביא לנו את הזמן, את האל ואת המרחב. השני מספר לנו על הכאוס ששרר בחלל שנהיה לפתע, ועל היחס שבין האל ובין אותו כאוס. השלישי מספר לנו כיצד נברא האור; באמצעות מילים. משמע, השפה יכולה לברוא. בפסוקים ובפרקים אחר כך ממשיך המקרא ומספר לנו על הטוב ועל הרע, על בריאת שאר העולם, על האדם, החטא והעונש, וממשיך ומתפרט בסיפורים שונים, מיתוסים המכוננים את תפישת עולמו של העם היהודי והדתות הנגזרות הימנו. אבל לפני הכל, בפשטות: תחילה נוצרו הזמן והמרחב הכאוטיים. אחר כך ארגן אותם אלוהים באמצעות השפה, וכבר מונחים לפניך אבני הבניין של המציאות.

בשביל להבין כיצד מתאר המקרא את הבריאה אולי כדאי להנגיד אותו לתפישה אחרת במקצת, ולשם כך להתחיל עוד שלב אחד קודם, לפני הבריאה ולפני הכתיבה. להביט על הרגע שבו האדם הבין שהזמן קורה: שהיה עבר, שיש הווה, שיהיה מחר. וה'מחר' הזה מפחיד אותו, כשם שמקומות בלתי מוכרים מפחידים אותו. הוא יודע מה קרה בעבר, מה יש סביבו בהווה, אבל העתיד הוא בלתי ידוע, והבלתי ידוע הזה מפחיד. הוא מפחיד כשאדם נע במרחב; במערות, בחושך, בארץ לא נודעת. הוא מפחיד כשאדם מביט הלאה, בזמן, ותוהה מה יהיה מחר, מה יהיה בשנה הבאה, מה יהיה איתו בכלל. ויותר משניהם, הוא מפחיד – ואולי נובע – מאותו 'לא ידוע' הגדול בכולם: המוות.

[ב]

אותו בלאגן, חוסר סדר, מכונה ביוונית 'Χάος', 'כאוס'. ובעברית: 'תֹהוּ וָבֹהוּ'. זה אינו העדר, ריק מוחלט, אלא עירבוביה מוחלטת של החומרים המרכיבים את העולם. המיתולוגיה היוונית, כפי שהיא מתוארת בתאוגוניה של הסיודוס, מולידה את האלים מתוך הכאוס; תחילה היה בלאגן, אחר כך באו האלים ויצרו מתוכו את הקוסמוס, סידורם של החלקים באותו כאוס. במובנים מסוימים, האלים שנוצרו מהכאוס אינם רק מסדרים את הכאוס, אלא מהוים את הסדר בעצם בריאתם. קיומה של גאיה (האדמה) מבדיל אותה מהאויר ובכך מסדר אותו. כך גם קיומה של ניקס (אלת הלילה) מבדיל אותה מהיום, ובכך מכוננים היום והלילה. סך הכל, אפשר לומר, האלים היוונים, לפחות הראשונים שבהם, הם התגלמותו של הסדר במציאות. הקוסמוס מתוך הכאוס.

התפישה היוונית מהווה סינקדוכה לתרבות בכלל ולתרבויות הקדומות בפרט. אף שקיימות חברות אחרות שבהן האל לא נוצר מתוך הכאוס אלא היה במקביל אליו, בכל המקרים, גם ביהדות, האל – הבורא – הוא זה שמסדר את הכאוס. מירצ'ה אליאדה מתאר בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' כיצד בתרבויות הקדומות מהווה ה'קדוש' מהווה מרכז העולם, נקודה קבועה ויציבה, וסביבה מתעצב הקוסמוס. מחד, ככל שהולכים ומתרחקים מהמרכז, אי-הסדר שולט יותר ויותר. ומאידך ישנו תהליך שמשייך מקומות חדשים ובלתי מוכרים אל ה'קודש', אל המוכר. הקדוש הוא הממשי, הוא המציאות, ואילו מה שאינו מקודש הוא כאוטי, לא מוכר, וממילא – מאיים.

התהליך הזה, שמתבצע בפולחנים ובריטואלים דתיים ומבוסס על מיתוסים, מתבצע גם בדרכים אחרות, בלתי-מקודשות. כך, למשל, תהליך מיפוי העולם, שמטרתו להסיר את חוסר הוודאות ולייצר אשליה של שליטה וסדר במרחב. כך גם מייצגים הסיפורים תהליכים בזמן, בכדי שנוכל ללמוד מההיסטוריה וממילא להשליך על ההווה, לאמור: אם כרגע אנחנו נמצאים במצוקה, והמצוקה הזו דומה למצוקתו של גיבור סיפור כזה או אחר, נוכל לדמות את הסיפור שלנו לשלו ולהגיד 'כשם שהוא נחלץ, כך גם אנחנו נחלץ'. כלומר, להפוך את העתיד לידוע ולמוכר. אולי זה מה שהתכוון היידיגר, אלפי שנים אחר כך, כשאמר 'הפילוסופיה היא געגוע לבית'. הפילוסופיה מנסה להפוך את העולם למוכר, להבין את העולם ואת המתרחש בו, ובכך לאפשר לאדם להלך בו כמו שהוא מהלך בבית: בנחת, בלי חשש, במוּכָּרוּת.

באופן כללי, ניתן להגיד שדרך הפעולה של סידור המרחב מתבצע בשני אופנים. האחד, כפי שזיהה קלוד לוי-שטראוס, באמצעות דיכוטומיות: טוב ורע, אור וחושך, ארץ ושמים, כאוס וקוסמוס. השני, באמצעות סימנים: סיפורים מהוים סימנים הסיפורים מהוים סימנים (כלומר, ייצוג מימטִי) בזמן, והמקומות הידועים והקבועים מהוים סימנים במרחב. כך אני יכול לנווט את דרכי במרחב כשאני מתייחס כל הזמן אל ההר הגבוה שאני רואה ומכיר. אותו הר גבוה הוא התחלתו של תהליך המיפוי, שהופך את המרחב למיוצג על המפה. במקרים רבים, אותן דיכוטומיות מיוצגות או מתוחמות באמצעות הסימנים, ולהפך – הסימנים מצביעים ומייצרים את הסטרוקטורה.

חשוב לשים לב לתהליך מעניין שהתרחש בבניית תפישת העולם הזו: כיון שהאלים היו הסדר והקדוש היה המוכר, הפך הזמן האלוהי לזמן קבוע, מוכר ומקובע. 'זמן נצחי'. הרי העתיד מכיל בהכרח מרכיב מאיים ובלתי ידוע, והדרך היחידה להתגבר עליו הוא לבטל אותו. להגיד שאין לו קיום, שהזמן היחיד שקיים באמת הוא הזמן המיתי, שאינו נמצא על ציר הזמן שלנו ולא על ציר זמן בכלל. הזמן המיתי הוא כעין מרחב; הוא לא מתרחש, אלא הווה. במובנים האלה, הזמן שלנו, הממשי, אינו אלא חיקוי של הזמן האלוהי.

המקרא פותח את הסיפור אחרת: לא היה כאוס תחילה וממנו נולד אל, ולא היה כאוס במקביל לאל, אלא שתחילה היה אל וממנו נוצר הכאוס. היווצרותו של החלל במקביל לזמן אומרת שאין לנתק ביניהם; לא קיים זמן נצחי (כלומר זמן מוכר, זמן מקובע, דמוי מרחב). הזמן הוא ליניארי, קָוִי, וההיסטוריה מתחילה מראשית הבריאה וממשיכה עד הגאולה. את התפישה הזאת מביא המקרא כבר בפסוק הראשון שלו, והיא הולכת ומתפרטת בהמשך ספר בראשית ובמקרא בכלל. אבל על מנת להבהיר את זה נזדקק לדבר על תפישת האלוהות היהודית, ולשם כך נזדקק לדבר על המושג 'אל' בכלל, כלומר על הצורה שבה השפה מתפקדת כשהיא יוצרת את המונח 'אל'.

"צייר לי אור"

"צייר לי אור"

[ד]

אלוהים אמר 'ויהי אור', והיה אור.

אבל איזה אור הוא היה? אור רפה, חזק, חלש? צהוב, אדום או לבן? האם הוא היה אור של דמדומים, מעין נוגה? האם הוא היה בוהק או רך? יש הרבה סוגים של אור, ובכל זאת. תחילה היה חושך. אנחנו יכולים לדמות לעצמינו את החושך. אחר כך היה אור, וגם אותו אנחנו יכולים לדמות לעצמינו. אור שמכנס תחתיו את כל אותם האורות שהוזכרו לעיל, וגם כמה אחרים. דויד גרוסמן כתב על זה יפה ב'שתהיי לי הסכין':

"את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם", של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו "אור", הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי.

את מבינה, נכון?"

דרך מילותיו של יאיר, גיבורו של גרוסמן, אנחנו יכולים לחוש בצער של השפה: איך המילה 'אור' מצמצמת, מכבה את המגוון האינסופי של המציאות. אבל דרך תיאור הצער של יאיר אנחנו יכולים לעמוד פה על נקודה חשובה אחרת: זה לא רק שהשפה מצמצמת את המציאות, אלא שכך היא נבנית. כוונתי להגיד – שמילה לוקחת מגוון של תופעות ומכנה את המאחד אותם בשם. אור יכול להיות גם אור שמש, גם אור פלורוסנט וגם אור נר, והמשותף לכולם הוא ה'אוֹרוֹת' שלהם. הוא מה שאנחנו מכנים בשם 'אור'. כך גם עם מילים אחרות: למן עצמים במרחב ועד למחשבות, רגשות, עצמים מטאפיזיים וכן הלאה. ואת מה המושג 'אל' מכנס תחתיו?

[ה]

דקארט טען כי העובדה שיש לנו, בכלל, את המושג 'אל' בראש הוא ההוכחה לקיומו של האל, שהרי זה מושג שאין לו ייצוג, שהוא אינסופי. וכיון שאנחנו (בני האדם) סופיים, אין לנו את היכולת להכיל אינסוף אלא אם כן מישהו – האל – המשיג לנו אותו. קצת בניגוד לדקראט, אני חושב שהצורה שבה הומשג המושג 'אל' היא פשוטה יותר: אפשר לקחת את אותו 'לא ידוע' שתואר לעיל, להכליל את המופעים השונים שלו במציאות ולכנות אותו איקס. ה'איקס' הזה הוא האל. הוא הייצוג של הלא ידוע. וכך יש לנו את 'אל הגשם' שהוא הסיבה, המסובב, התוצאה של כל ה'לא ידוע' שבגשם. ויש לנו אלים אחרים שמתפקדים בתוך מערכת של מיתולוגיות וחוקים וכוחות שמעליהם ומתחתיהם, כשכולם יחד לוקחים את אותו 'לא ידוע', מעניקים לו שם ובכך הופכים אותו, במידה רבה, לידוע ולמוכר. במובנים רבים, הוא מתפקד כמו הסימן  במתמטיקה: ייצוג של משהו שאינו מוכר שמאפשר לנו להכניס אותו לתוך המשוואות המוכרות.

הקיצור, במעבר בין הכאוס והקוסמוס התרבות לקחה את את המאיים הכאוטי, העניקה לו שם, דמות, פרקטיקות התנהגותיות ובכך הכלילה אותו בתוך הקוסמוס ובתוך הסדר, וריככה יותר את המסתורי. אפשר לראות את זה בצורה יפה אלמוות של האלים במיתולוגיות השונות: אולי אחד הדברים הבסיסים שמבדילים בין אל לכל גיבור מיתי אחר הוא חוסר היכולת למות. אלים לא יכולים למות, הם ניצחו את המוות. הזמן לא חל עליהם. ובכך, הצורה שבה אנחנו מתמודדים עם אימת המוות שלנו היא באמצעות אותם אלים; תפילה, הקרבה, האמנה וכן הלאה. את הייצוג הזה אפשר לראות, בעיקר בתרבויות הקדומות (אבל לא רק: הדתות הפוליתאיסטיות עדיין משתמשות בזה), בצורה שבה האל מתגלם במרחב, בצורה פיגורטיבית: בפסלים, בתמונות. האל הוא דבר מוכר, ולכן יש לו דמות, ולכן הוא קיים במרחב עצמו, בתוך הסדר. כמו האל היווני שנולד מן הכאוס אל תוך הקוסמוס: הרי לא יכל להיווצר בכאוס, הכאוס הוא ריק. מעצם קיומו של האל, מתחייב שיהיה קוסמוס.

האל היהודי שונה משמעותית. הסיבה הראשונה לשונותו היא שהוא מתגלה בזמן, ולא במרחב. ואולי נכון יותר יהיה להגיד, בעקבות מה שאמרנו, שהוא מסדר את הזמן, לא את המרחב. כלומר, נגזר מכך, הוא אינו מקובע אלא דינמי. ומכאן נגזר שלא קיימת אפשרות לייצג אותו, כיון שחלק מיכולתו להתגלות בזמן היא העדר הייצוג הפיגורטיבי שלו, העובדה ש'אין לו גוף ולא דמות הגוף' כדברי הרמב"ם. וכפי שמנוסחים שתי הדברות הראשונות:

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"

אפשר ללמוד לענייננו שני דברים משתי הדברות האלה: האחד, שהאל היהודי אינו 'הבורא', כלומר – הוא לא זה שיצר את המרחב. כמובן, הוא גם, אבל לא זה עניינו. הוא פועל בתוך הזמן, מוציא ממצרים – לא בזמן נצחי, אלא כרגע. והשני, שאסור לייצג אותו בפסל או בתמונה. המילים 'השמיים ממעל, בארץ מתחת, במים מתחת לארץ' מהדהדים קצת את ספר בראשית ואת 'רוח אלוהים' שמרחפת על פני המים, ומרמזים שהבורא והגואל ממצריים הם אותו אל, והם אותו אל שנגלה לאברהם וליצחק וליעקב. אל שמתגלם בזמן, כפי שהוא אומר למשה: "אהיה אשר אהיה". אני מי שאני. בכדי להיות בזמן, ולהתגלם בזמן, הוא אל נסתר, לא נודע, נעלם.

במובנים רבים, הוא הכאוס.

[ו]

העובדה הזאת, שלאל היהודי אין ייצוג פיגורטיבי, שינתה את העמידה מולו, את תפישת השפה, את תפישת הזמן ואת תפישת הפעולה במרחב באופן כללי. כיון שהאל אינו קיים במרחב, אלא מתגלה בו לאורך הזמן, קיומו הוא רק בהתגלות ובזכרונה. כלומר, אצל האדם. על כן, מחויב שיהיה ציר זמן ליניארי, כלומר שתהיה היסטוריה עם עבר, הווה ועתיד. ובהתאמה, העמידה מול האל אינה בפני ייצוג מוכר (אף שאנחנו נוטים למטפאפוריקה חוזרת ונשנית בנושא), אלא בפני הלא נודע. כוונתי לומר שבניגוד לאלים האחרים, האל היהודי אינו ידוע. לא רק בדמותו, גם במעשיו. הוא ה'לא נודע' המוחלט. וכיון שהוא מתקיים בהתגלות – כלומר, בדיבור עם האדם העומד מולו – העמידה מול האל היא עמידה מול הלא מוכר. היא אינה רק של הכנעה או של אהבה, אלא גם עמידה של השתאות ופליאה.

פליאה אינה רק משתאה, היא גם מחפשת. היא מחפשת 'מה האל אומר לי'. היא מתווכחת איתו. היא מנסה להבין. כיון שאין לנו ייצוג להאחז בו, וכיון שהאל הוא כאוטי ולא מושג, היהדות היא דת מאוד טקסטואלית, לא פיגורטיבית: היא מכוננת סביב ספר, המקרא, ויצרה ממנו הסתעפויות ענפות של פרשנויות, מדרשים, אגדות, פירוטי ההלכות וכדומה. יותר מזה, העולם נברא ומתפקד באמצעות שפה. אלוהים לא עיצב את האור בידיו ולא צייר את האור, אלא אמר 'יהי אור', והאור נוצר. כלומר, תהליך הסדר של המציאות לא נוצר באמצעות האל (הכאוטי), ולא באמצעות הייצוג של האל (שנותר לא מוכר), אלא באמצעות הסימנים של השפה; אותם סימנים שדיברנו עליהם קודם, הבונים את הסטרוקטורה של העולם – וגם של התורה. כשם שהאל הוא, בעצם, זיכרון של התגלות האל אצל האדם, כך גם העולם הוא המבנה שמשרטט סביבו האדם באמצעות לימוד התורה: שפה, אנושיות.

ואם כן: הדבר שישנו באמת, שניתן להאחז בו, הממשי – הוא האנושי.

————

ושוב מזכיר: נפתח חוג פרשת שבוע אצלי בדירה. נפגשים בשבת הקרובה ולומדים קצת. ויש עוד פרטים כאן.

מודעות פרסומת

7 Responses to “האל של השפה | לפרשת בראשית”


  1. 1 ארגמון 17 באוקטובר 2014 בשעה 9:11

    כרגיל חלקי. הערה במעוף ראשון: רק בבית שני העיסוק היה של מילה, בבית ראשון, לבד מהתנ"ך, נאסר לכתוב עוד מלים.
    כמו כן, אתה מפרשן את מעשה הבריאה בצורה הפוכה: אתה טוען שאפילו הבריאה היא בעצם מעשה ידי האדם. הקבלה אמרה ההפך: בדיוק מכאן אנחנו לומדים שהשפה קודמת לאדם, וממילא בעלת משמעות נצחית.

    • 2 יהודה 17 באוקטובר 2014 בשעה 9:17

      א. נו, 'יעקב חלק נחלתו'.
      ב. ועדיין, גם בבית ראשון, המוקד היה הספר. הוא זה שנמצא בקודש הקודשים, וכו'.
      ג. כמדומני שלא אמרתי שהבריאה היא מעשה ידי אדם. נראה לי מופרך להגיד משהו כזה. אמרתי שאין לנו אלא הכלים האנושיים שלנו כשאנחנו ניגשים לבריאה. אני מסכים שזו לא תפישת שפה קבלית, אבל חושב שבסופו של דבר אני לא נוחת כ"כ רחוק.

      תודה שקראת.

      • 3 ארגמון 17 באוקטובר 2014 בשעה 9:31

        אבל כל התיאור נגזר מהמחלוקת הזו. האם הקב"ה הוא מה שאנחנו לא מבינים, האם אור הוא קודם כל הרב מאוד אורות שהשפה מכנסת תחת מילה אחת, או שמא בדיוק להפך. האם מה שמוצק, העוגן המוצק שלנו הוא האנושיות או האלוקיות.

        (תמיד קורא)

        • 4 יהודה 17 באוקטובר 2014 בשעה 9:45

          אופציה שלישית (אולי): שניהם מוצקים. האלוקי הוא פרק א'. האנושי הוא פרק ב'. ומה שמוצק זה הקיום של שניהם, ובצורה קצת אחרת – הקשר ביניהם.

  2. 5 רוני ה. 17 באוקטובר 2014 בשעה 9:22

    אם קוראים את תחילת ספר בראשית בצורה מדוקדקת, לא בטוח שהתורה אומרת ש"תחילה היה אל וממנו נוצר הכאוס". המילה בראשית מנוקדת בשווא ולא בקמץ, ופירושה המילולי: "בתחילת הבריאה" או "לפני הבריאה". לפי פירוש זה, לפני בריאת השמים והארץ היו כאן: ארץ, תהום, מים ורוח אלוהים. כך אומר הפסוק: "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" – זאת המציאות שהיתה קיימת בזמן בריאת העולם.
    לגבי פרשנויות לצירוף "בראשית ברא" ראה כאן: http://ivri.org.il/2014/10/breshit-hayamim/

  3. 7 דּוֹדָשְלָהּ 17 באוקטובר 2014 בשעה 14:34

    אני רואה את זה קצת להיפך – אני מאמינה שאת האמת על אלוהים ידעה האנושות מלכתחילה (אדם וחווה הכירו אותו אישית, ומסרו לבניהם, שמסרו לבניהם, וכו') והמיתולוגיות של עובדי האלילים היו סילוף ועיוות של הסיפור המקורי. מי שאתה קורה לו "האל היהודי" הוא הרי לא המצאה שלנו, הוא האמת, הוא זה ש- כפי שאמרת – לא רק ברא את העולם אלא גם פועל בעולם, מתערב בחיינו ומוציא אותנו ממצרים.

    להגיד שהוא ה"לא נודע" זה לא מתיישב לי עם נטייתו להתגלות לבני אדם, ולהגיד לנו דברים – לתת לנו את התנ"ך, לשלוח לנו נביאים, לבוא לבקר את אברהם אבינו ולשוחח אתו, להסתובב בגן העדן ולשוחח עם אדם, וכו'. מה שאני רואה בתנ"ך מהתחלה ועד הסוף זה שאלוהים מדבר ומתקשר עם בני אדם, ורוצה שנכיר אותו.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: