רגעים [3]

אחרי החגים

מוצאי שבת ראשונה של חורף. הנשמה רועדת בגוף כמו אדם העולה מן הרחצה. בבית אחד בירושלים יושב עודד במרפסת ומשקיף החוצה על הרחוב. תשטוף את הכלים שנשארו משבת, אמרה לו רננה לפני שיצאה, ובמקום זה הוא יושב ומעשן ומשקיף על הקפה של אוּדי שהולך ומתפרש על המדרכה. הוא לא שוטף כלים.
הוא חושב שהוא בהיריון.

ולמרות שהדברים אינם אפשריים טכנית, בכל זאת; כבר כמה שבועות מתעגלת בו איזו בטן קטנה שבועטת בו מבפנים, והיום בבוקר קם בבחילוּת ודשדש אל השירותים בנעלי הבית המחוררות שלו והסתכל בעצמו במראה וחשב שאולי נובטים בו חיים חדשים. לרננה לא אמר דבר. עדיין לא.
אבל הכלים בכיור, ובכן.
ובכן יאמר: "לא יכולתי לשטוף אותם, את מבינה? היה לי קשה לעמוד. אני בהיריון".

הוא שוקל את הדברים. אי אפשר לספר בשורה משמעותית שכזו במין הינף יד, כאילו כתירוץ למשהו אחר. לא הורדתי את הזבל, יקירה, יש לנו בֵּן.
לא, צריך לספר את הדברים ברצינות. להושיב אותה, להניח יד על ברכה, להגיד: רננה, חמודה, אני בהיריון. ולקפוץ! ולחבק אותה! ולהגיד – נכון שזה משמח? נכון?
ממש.
– ממש משמח. מה אתה, טיפש? אתה לא יכול להיכנס להיריון. אתה בן.
– ובכל זאת נכנסתי, ראית? אפילו הזקן בבית הכנסת אמר לי –
– מה הוא אמר לך?
– אמר שהוא רואה שאני אוצר משהו בבטן, וזה…
– שטויות. הוא התכוון לאחרי החגים.
– מה אחרי החגים?
– שאתה משמין, חומד. פשוט משמין.

גופו כבד עליו לאחרונה. עודד ממשיך לעשן. העשן מתעגל סביבו, מצייר באוויר השחור עיניים ופה וגוף, בחיי, ממש גוף נוצר כאן, בעשן. ואיך לספר את זה, ורננה לא תאמין. מעשית כל כך: כאילו לקחו אותה מבית החרושת והניחו אותה כאן, במערכת הזוגית הזו, ואמרו לה: תמשיכי להיות מי שאת. והנה היא נכנסת הביתה וכבר מכבסת מבשלת מזיזה דברים ממקום למקום אופה נוזפת כועסת אוכלת שוב מבשלת יוצאת –
– אבל הפרחים, הפרחים. תראי איזה יופי, במרפסת, שתלתי –
– יופי חמוד. אנחנו הולכים לאמא שלך בשבת, תרשום ביומן.
וכאן הפרחים מולו, ואנשים צועקים ברחוב מתחת ומספרים אחד לשני איך היה בשבת ('נהדר!' אומרת מירי בקול, 'והיה פסטו מ-ושלם!'), ובינתיים הוא כאן, בהיריון, וכל מה שהוא רוצה זה לאכול איזה פסטו. הו, הריר עולה. רק חתיכה קטנה של לחם עם פסטו. ומלפפון חמוץ, וזהו. רק קצת. ואז, הוא מבטיח, הבטן תשקוט ארבעים שנה.

זה בן, הוא יודע. בן. עם ידיים ימניות וחוש טכני ואהבה לכדורגל. הוא ילמד אותו להקפיץ מעל הראש, כמו שלימדו אותו בכיתה ד', הוא יהיה הכי טוב בכיתה. איך נקרא לו? הו, ונקנה מלא בגדים, ונלביש אותו בבגדים עטויי מלמלה, ותחרה, ועוד מילים של בגדים והגרביים הקטנים, הקטנים-

הדלת נטרקת. הוא ממהר ומכבה את הסיגריה, טומן בפינת המרפסת.
עודדי?
כן?
שטפת כלים?
לא, חמודה.
נו…?
אני שוטף, כבר שוטף.
וכבר נעמד והולך לאט אל המטבח, וחוגר את הסינר, ועומד ושוטף ומנגב כלי אחר כלי, במונוטוניות אינסופית, וכל הזמן הזה מוצאי שבת, והנפש הקטנה מפרפרת בו בבטן כאדם המבקש להימלט.

מירוץ מכוניות

בין כל הצופים בפורמולה אחת, במירוץ הראווה שפקק היום את ירושלים, עמד זקן אחד כבן שמונים. הוא עמד לבדו אבל צעק והריע כאחרון הצעירים, והדבר היחיד שהסגיר את גילו היה שלא החזיק סמארטפון ביד ולא צילם את כל ההתרחשות.
כשעברה מכונית ישנה, הריע בקול חזק יותר. "לפחות חמש מאות כח!" אמר לזו שעמדה לצידו, "זה מכונה משבעים. היום כבר אין דברים כאלה".
פעם, כשהתנדב בקיבוץ, היה מכונאי רכב. אחר כך עבר לירושלים, עבד בשירות הציבורי. היה איש תחזוקה. את המירוץ גילה כשירד לקנות חלב לקפה. "רק פעם בשבוע קונה," אמר, כמו מתנצל, "והנה, פתאום היום". כבר כמה שנים שהוא מתגורר לבד. אשתו מתה עליו, והילדים כבר מזמן במקום אחר, שיהיו בריאים.
האם הוא רוצה לעבור לדיור מוגן?
נראה שלא. קשה בעיניו לעבור למקום חדש.
"וגם," המתיק סוד, "איפה בבית זקנים יש מירוץ כזה? שואו?"
ביום יום הוא קורא. רואה סרטים בטלויזיה ("ובסינמה!" הוא מדגיש), לפעמים נפגש עם חברים בקפה ליד. לאחרונה הוא לא עושה את זה הרבה, קשה עליו ההליכה.
עוד מכונית חלפה ביעף. "ראית, ראית?" התרגש. "כמו סילון!"
אחר כך פנה ללכת, שקית החלב אחוזה היטב בידו האחת. מקל הליכה בידו השנייה. הוא הלך לאט לאט, צעד אחר צעד. כמו מגשש את דרכו בין המוני האדם. מאחוריו הרעימו המכוניות.

סוכה

לבוש בחולצת טריקו בלויה (תחילת אימון, נוב' 05) הוא עומד במרפסת, דופק מסמרים בקרשים, מקים סוכה. סוכה כמו פעם: ישנה, כבדה, עשויה מעץ מלא ומזיכרונות ישנים.
אני לא בעניין כל כך, אומר בהתנצלות, אבל הילדים רוצים. הם חזרו מהגן ומבית הספר ושאלו מה עם סוכה ומה עם ארבעת המינים. דנה התפלצה.
שניים, אוֹרי ויפעה. חמש ושמונה.
למה התנצלות?
כי אנחנו לא כל כך דתיים. בכלל לא, למעשה. אמא שלי קצת. דנה לא יודעת כלום. תסתכל, אתה רואה, ברחביה אין כל כך – אתה יודע, זה לא איזה מאה שערים. אין פה סוכה ברחוב. אולי זה בכלל פסח ואנחנו מתבלבלים.
דופק עוד מסמר בקרש. את הקרשים לקח מאמא שלו, רבקה, שגרה בראשון לציון כבר ארבעים שנה. אבא שלו היה דתי. הוא היה בונה סוכה בחנייה למטה, והשכנים היו עוברים ונכנסים להגיד שלום בדרך לחדר המדרגות. קרשים טובים, יציבים. הוא מייצב אותם. סכך יביא עוד מעט: מוכרים בחוץ.
ארבעת המינים לא, הוא אומר. אני לא יודע מה עושים איתם. אבל סוכה, איך אפשר חג בלי סוכה. דנה לא מבינה את זה, אומרת שמספיק לשיר 'שלומית בונה סוכה', אבל הריח של הדקל, והשכנים שנכנסים…
היא לא תבין. מזל שהילדים ביקשו.
המאפרה תישאר על השולחן הקטן. מרפסת זו מרפסת. ועל הדפנות יתלה קישוטים שהילדים הכינו, וגם כמה פוסטרים שהיו בדירת הרווקים שלו ואין לו את היכולת לזרוק: ג'ים מוריסון, האזרח קיין, משהו עם פריז ונשיקות וגעגועים.
הוא מייצב את הדפנות זו לזו. מסתכל.
סוכה, הוא מהרהר בקול, היא קצת דירת רווקים.

בשטיבל סיפרתי מעשה

ענה ואמר, בשטיבל ראיתי מעשה, שכל מי ששמע מיד נדבק ברבינו, וזו היא:
מעשה בשטיבל אחד שהיה עומד בשכונה אחת, והיה נעים מאוד לעין עד שכל הרואהו היה משבח ואומר כמה יפה השטיבל הנ"ל, ובשטיבל עמד יהודי שכל הרואהו מיד משבח ואומר כמה יפה היהודי הנ"ל, ועוד ששטריימל לו וקפוטה לו כמנהג גברין יהודאין בחוה"מ סוכות, וכמה יפה השטריימל הנ"ל וכו'.

ואחז היהודי כוס קהווה בידו, ובוודאי היה באמצע להתפלל. ועלה יהודי אחר במדרגות, והיה ליטוואק רח"ל. ואמר (היינו היהודי הראשון אמר) לחבירו "שלום עליך רבי". והשיב לו בחלושֶׁס שלום.
ואמר לו "על שום מה פניך נפולות?"
ואמר לו "כך וכך היה המעשה", וסיפר שקנה מאשי"ן חשמלית חדש (היינו מכונה שעובֵד ע"י חשמל שקורין סמארט-פון) ומיד נפל למים ונתקלקל ונפסד, ואמר שאשתו בכעס גדול עליו, שקנה מאשין חשמלית ושנפסד, ונהפך עליו שמחת החג כמו איש ששפכה אשתו קיתון של חמין על פניו. ובכן הוא בעצבות גדול.

ושאג עליו היהודי הוא שאמר רבינו אין יאוש בעולם כלל. וחזר כמה וכמה פעמים בהתלהבות גדולה מאוד. ואחז בידו ואמר אחי אהובי שמא נרקוד. וסירב לו, שהיו פניו נפולות.

ואמר לו הלא אני הינדיק וקרקר כהינדיק שהובל לשחיטה. ואמר לו הלא אני שכוי וקרא כשכוי ואמר הלא אני כלב ונבח בקול גדול עד שנפלה כיפתם של בני השטיבל ובוודאי היה להם תֵּמָה גדול מזה. בתוך כך בא יהודי גדול ואמר בזה הלשון "אלה הברסלב משוגעים על הראש" וחזר על זה כמה פעמים בהתפעלות גדול.

ובכל זה היהודי (היינו הראשון) נובח ומקרקר ומלעלע עד שנדמה כשיטיון גדול, והילדין הקטנים שבשטיבל באו ואחזו בשיפולי הקפוטה ואמרו 'תעשה לנו אריה, תעשה לנו חמור', ועשה. והיהודי השני (היינו שפניו נפולות) עומד ומצחק במלוא פה עד שאחז בכרסו ואמר 'אוי, אוי' כמנהג ליטאין שמצחקין בעל כרחם.

ובסוף הניח את כוס הקהווה ואמר לו אחי אהובי שמא עתה נרקוד.
ונענה לו. ורקדו. והמתפללין במניין הסמוך נצטרפו עליהם גם כן, והיה שמחה גדולה בעליונים ובתחתונים.

—-

[פורסם בפייסבוק שלי]

מודעות פרסומת

0 Responses to “רגעים [3]”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: