במה אדע כי אירשנה | הרהורים לפרשת לך לך

 [ותודה לשלומית שחשבה את הרעיון הזה פעם]

א.
לפעמים אני יושב מול הדף הלבן ומבקש את עצמי לכתוב. והדברים מסודרים בראש אבל הידיים מסרבות ליצור את המילים על הדף. כך, למשל, ביקשתי כבר חצי שנה לכתוב משהו על האמונה שלי, ובכל שאני כותב הלב קורא את הכתוב ואומר לא, זה לא אתה. משהו אחר ניצוק על הדף. כאילו המחשבה מסרבת להיאחז באיזו ממשות; טוב לה בערפיליות, בשקט, בלא להיות.

 אחר כך נשכחים הדברים ומתפזרים להם בעשן; על הדף נכתבים דברים אחרים. רעיונות אחרים באים לעולם. מי בכלל זוכר.

ב.
אדם פותח את סוף פרשת נח, הפרשה הקודמת, וקורא את הפסוקים על משפחת אברהם שקמה ללכת ארצה כנען. הוא קורא על הרן, שמת באור כשדים, ועל תרח, שמת בחרן, ובין לבין מתגנב לו פסוק קטן שאומר לו דברים שכבר ידע:

"וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד"

אנחנו יודעים ששרי עקרה, שאין לה ולד, כי הסיפור ממריא מהמשפט הקטן הזה למחוזות רחבים מאוד: לישמעאל, להולדת יצחק, אל העקידה. וכל מי שישב יפה בגן הילדים ושילב את ידיו והקשיב לרב הגן שמספר את סיפור חייו של אברהם, יודע ששרי עקרה. והוא יודע שגם רבקה עקרה, ושגם רחל עקרה, ושאחד הסיפורים הכי עצובים במהלך ספר בראשית הוא סיפור עקרותה של משפחת אברהם.

ג.

אני כבר עובר על זה מבלי משים: אני יודע שיצחק יוולד בסוף, אני יודע שהוא לא יוקרב בעקידה, אני יודע שיוולדו לו תאומים, שיעקב יתחתן וישרוד את בית לבן, שיוולדו לרחל שני ילדים. הסיפור כמו ידוע לי מההתחלה. אבל לו הייתי קורא את הכל בפעם הראשונה מכריכה לכריכה, הייתי קורא ונכמר באמת ואומר: מה קורה כאן. למה. מהי העקרות הזו, שחוזרת וכופלת את עצמה לאורך הספר, ולמה היא משמעותית. למה לא יכול שיתחתנו שני אנשים ויבנו להם בית והיה להם ילד. סתם כך, ילד, ובלי הבטחות ובלי לכרות ברית ובלי לעשות סיפור גדול כל כך. מהו שיהיה סתם, איזה עניין של קבע. דרך העולם.

והרי אלוהים יודע את זה. הוא משדל את אברם בהבטחות; לך לך, הוא אומר לו, ואעשה אותך לגוי גדול. אני יודע שאתה עקר, הנה, רק תבוא, אני מבטיח לך זרע. ואתה שואל את עצמך: אבל למה מלכתחילה. כאילו אלוהים מהסס בכל פעם מחדש: האם לתת לסיפור הזה המשכיות? וההמשכיות הזו, היא טובה מספיק? וכאן, הנה, האם לקטוע את הסיפור ולהרוג את יצחק? האם לתת כאן עוד פרק, או שאפשר כבר לעצור?

אברהם ושרי, ציור מאת James Jacques Joseph Tissot

אברהם ושרי, ציור מאת James Jacques Joseph Tissot

ד.
ורגע לפני שנפתח את זה, הנה עוד ציר שעובר לאורך סיפור חייהם של בני משפחת אברהם: הרכוש.

כאילו היית אומר – אנשים דתיים, מה להם ולרכוש. לכו, הפיצו את שם האל. מה אתם חומרניים כל כך. אבל אברהם לוקח "את כל רכושם אשר רכשו", ואחר כך מתפצל מלוט בגלל שהיה רכושם רב ולא יכלה הארץ לשאתם יחדיו, ואחר כך מבקש לדעת 'במה אדע כי אירשנה', ויורד למצרים מפני הרעב ומסרב לקחת מחוט ועד שרוך נעל ואפילו אלוהים מבטיח לו, אחרי שבניו יעבדו ארבע מאות שנה, שהם יצאו ברכוש גדול. ואתה אומר לעצמך – רכוש? ארבע מאות שנים של גלות, עם רב, שעבוד, התגלות, ומה שחשוב זה הרכוש הגדול שהם יצאו איתו?

זה כמו לחזור באמצע הלילה, לחצות את הירדן הגועש, להלחם באיש עד עלות השחר, לנקוע את הירך, וכל זה רק בשביל לקחת את הפכים הקטנים ששכחת.

ה.
ואני קורא שוב את הפרשה, וחושב: אולי אלוהים מבקש לא רק לבחון את אברהם, אלא להשאיר את הכל באיזו עמדה תמידית של זמניות, של חוסר וודאות. אולי אלוהים של הזמן מבקש שגם האמונה תהיה בזמן, וגם הביטחון. שהכל יעורער תמידית, לא יהיה ידוע עד הסוף. הקיצור, שתהיה הליכה תמידית של אמונה.

 כך, למשל, אנחנו רגילים לחשוב על הארץ בתור 'הארץ המובטחת', אבל לקח זמן עד שהארץ הובטחה. בהתחלה אלוהים אומר – לך אל הארץ אשר אראך. הוא לא אומר 'היא תהיה שלך'. הוא לא אומר 'אתה תירש אותה'. הוא אומר: לך. אני לא אתן לך ארץ, אני אתן לך ילד. ורק אחרי שאברהם הולך ומגיע, אלוהים מבטיח את הארץ – ושוב, לא לאברהם עצמו, אלא  לזרעו של אברהם.

 אלא שאברהם מבקש ביטחון. במה אדע, הוא שואל. תן לי משהו ממשי. לכן הוא נאחז בקרקע, ברכוש, בברית, בכל דבר שיש לו ממשות, ובלבד שיהיה כאן משהו שאפשר להאחז בו. וכך הם הולכים ומתווכחים – אלוהים מבקש להשאר בחוסר הידיעה. ואברהם מבקש לדעת.

 ו.
זה מוביל אותנו חזרה אל העקרות ואל ההמשכיות. כי מצד אחד ילד הוא קיבעון: ללדת ילד זה כמו לעגן את הנישואים שלך על קרקע מוצקה. וכמובן שהקרקע אף פעם אינה מוצקה עד הסוף, וכבר היו משפחות מרובות ילדים שהתגרשו. אבל ילד, חשבתי פעם, הוא קצת כמו עמוד תימוכין של קשר. עוד נעיצה של משהו באדמה. ומהצד השני הילד הוא העתיד, הוא ההמשך, כלומר שהוא גם המרחב הבטוח וגם הזמן הבלתי מושג.

ובאמת, כשנולד הילד – יצחק – מיד מערער אלוהים אל קיומו ומצווה את אברהם שילך לעקוד אותו. לאמור: אל תהיה בטוח בהמשכיות אף פעם. יכול להיות שהילד הזה יהיה קרבן. יכול להיות שהוא ימות. באמת יכול להיות. וכאמור, אם היינו קוראים את פרשת וירא בלי לדעת מה הסוף שלה, באמת היינו חוששים וכוססים את הציפורניים ושואלים את עצמינו מה יהיה הסוף. כשאין לנו במה להאחז, אלא בהבטחה של אלוהים.

ולכן העקרות. שתהיה נקודת אחיזה אחת בזמן, והיא האל. שאדם יבכה ויתפלל ולא יהיה לו במה להאחז, אלא במשהו יציב אחד; ההבטחה לעתיד טוב יותר.

ז.
ואני מבקש לסיים ולצטט את הדברים היפים שכתבה שלומית באותה תגובה לפני שנה:

אדם עוזב את ארצו ומולדתו ואת בית אביו, בתקופה שבה טריטוריה היא הכל, כדי להתחיל מאפס אמונה ובית ועם.

אדם אחד נושא על כתפיו כינון של אומה שלמה, וזה, אכן, בודד מאוד. אבל זו בדידות שמשמעות בצידה, והמשמעות מסייעת לשאת אותה. ה"לך לך" הזה, מלווה בהבטחה לתקיעת יתד הנדודים בקרקע יציבה וישיבה מול האח כשהנכדים מושכים לך בזקן.

 או: אם אדם מרגיש צורך ללכת, משמע שהוא מאמין שיש לו לאן.

מודעות פרסומת

3 Responses to “במה אדע כי אירשנה | הרהורים לפרשת לך לך”


  1. 1 ארגמון 31 באוקטובר 2014 ב- 15:16

    "כלומר שהוא גם המרחב הבטוח וגם הזמן הבלתי מושג."
    אני לוקח את זה איתי, טוב?

  2. 2 צהלה 4 בנובמבר 2014 ב- 18:43

    ההכרה באמונה משרישה את העקרות ומפרה את העתיד לבא. הרכוש אינו רק החומר כי אם תכלית ההשגות העולה עם הדרך. במסע. אחרי הכל כולנו קצת אברהמים ושרות בדרך להיות יצחק יעקב וישראל.

  3. 3 רכוש - על שום מה? 5 בנובמבר 2014 ב- 1:19

    בס"ד י"ב חשון ע"ה

    לא רק אברהם עוסק ברכוש. גם ה' מבטיח לו שזרעו ייצא ממצרים 'ברכוש גדול'. רכוש זה – על שום מה?

    אמרו חסידים על הפסוק 'ואנשי קודש תהיו לי', שהקב"ה צריך בארץ בני אדם, לא מלאכים. בני אדם שיש להם יצרים ושאיפות חומריות, אך הם יודעים 'לרכב על החומר', לרתום אותו לאידיאלים נעלים.

    רכוש יכול להיות כלי לעשיית חסד עם הבריות, כפי שאברהם מלמדנו; רכוש נותן לאדם מעמד חברתי, המיקל עליו להשפיע את ערכיו ואמונתו, כאברהם המוכר על ידי סביבתו כ'נשיא אלקים בתוכנו';

    גם הדרך שבה האדם משיג את רכושו היא משמעותית. האם הוא משיג אותו ח"ו בחמס וברמיה, או בעמל וביושר?

    אברהם מופיע בדור שבו החמס הופך לדרך חיים נורמטיבית. כך אבימלך לוקח בכוח את שרה בלי לשאול אם היא מעוניינת או לא? והוא מיישיר מבט מול האלקים באומרו: 'הגוי גם צדיק תהרוג?'. הוא בכלל לא מבין שיש משהו פגום בהתנהגותו.

    במצב זה מופיע אברהם ומלמד שאפשר אחרת. כן, לעשות רכוש, אך ביושר ובאמונה: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו' (בראשית יח,יט).

    בברכה, ש.צ. לוינגר


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: