סטירה

[תרגיל במסגרת מעלה: לקחת סיפור של סטודנט אחר ולשכתב אותו מנקודת מבטה של דמות אחרת בסיפור.
תודה לציפי, שהסיפור המקורי שלה]

לפני שבוע כשחזר מהוורט של הבעלזערס כאבה לו הרגל פתאום. אולי נחתתי לא נכון על כף הרגל, חשב, אבל הכאב חזר ונשנה וכבר שלשום קבע תור לד"ר הושעיה, שיבדוק את הכאב הזה ברגל ובוודאי ייתן מדרסים חדשים. ד"ר הושעיה מלמל לעצמו דברים וצייר פרצופים על פתק קטן ואחר שלח לצילום, ומכאן לשם התגלגלו הדברים כך שישב אתמול בחדר ההמתנה בהדסה עין כרם והרופא הודיע שיש לו גידול ברגל. לא ממאיר, הוא אמר, אבל המילה 'גידול' כבר הוציאה ממנו בהלה עצומה, והוא ישב על הכיסא ורעד בכל כוחו. זה לא נורא, אמר לו הרופא. הוא היה שמנמן והמבטא האמריקאי ניכר בקולו גם לאחר שנים של פלאפל. אל תדאג, חזר ואמר, הביא לו כוס מיץ פטל מהמטבח של האחיות וביקש ממנו לשתות ולהרגע. יש לך תשעים וחמש אחוזים לניתוח חלק, ועוד חמש אחוזים לסיבוך. סך הכל בסדר ונקבע ניתוח לעוד חודש וחצי. בינתיים אתה יכול להמשיך כרגיל, אין סיבה לחשוש.

כרגיל! מי היה מאמין. אדם הולך ברחוב ויש לו עצם זר, מן צמח שגודל בתוך הגוף, ומבקשים ממנו שימשיך בחייו כרגיל. כן כן, כאילו המוות לא עלה בחלון, סתם כך ללכת לעבודה. לפתוח את המשרד של המנהל, לשבת בכיסא, לשתות כוס נס קפה פושר ולהתקשר למורה המחליף. להגיד שולם עליכם, מה נשמע אצלכם, אם תוכלו להחליף את הרב'ה לייזער שהלב שלו כבר לא אי אי אי. והנה גם הוא, הרגל, ובכלל. ובצהריים להביט מהחלון ולראות בהפסקה הפעילה ולדאוג לארוחת צהריים חמה ומדי פעם ילך לשיעור דף יומי בין מנחה למעריב או יעביר שיעור בכיתה ו' אחד שידועים במטוסי הנייר שלהם. כי כן, כרגיל. יום אחד אדם מנהל תלמוד תורה והולך בִּפְרָאק שתי כנפות ובמשנהו עומד למות כאחרון בעלי החיים, ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול.

בכן התקשר מיד לרוחמה שתדע ותספוק כפיים ותגיד לילדים, ואחר כך לגיס של השרייברים שידבר עם הרב פירר ויגיד איפה יעבור את הניתוח, ונסע הביתה וחיכה שם מחצית היום ועוד יום שלם, יושב על הכורסה משוכך כאבים, שותה תה בדבש ומרק עם עוֹף, מתהלך בזהירות שלא לפגוע ברגל. בינתיים בהה בחלון וקצת פחד, אבל השעות חלפו והלב נרגע קצת ובא בו השעמום. עם רוחמה לא יכל לדבר הרבה, ובכלל כרכרה סביבו הרבה ממה שהיה רוצה. הוא הבין לליבה: כבר ארבעים שנה שהם נורמלים ופתאום נשבר הסדר, החשש מתגנב. מה יכל לומר?

ויחד עם זאת.

אחרי יום וחצי התקשר מוטי, סגן המנהל, ואמר שהתלמוד תוירה לא יכול בלעדיכם, רֶבּ פנחס. ובוודאי שקרה אירוע משפחתי אבל נו, הילדים מבולבלים מאוד, רב פנחס. הנה למשל, אתמול קם כהן הקטן מה"א שתיים והתחצף לרֶבֶּה. צעק עליו ממש, וזרק עיפרון, ובעט בכיסא ואם לא היה הרבה מחזיק בו בכח, אפילו בו היה בועט! בוודאי הוא מרגיש ש-
אוי ווי, נאנח רב פנחס. פני הדור כפני הכלב.
הילדים מבולבלים מאוד, חזר מוטי ואמר. יראת סגן המנהל לא עליהם. אפשר שהמנהל יחזור? גם מחר כהן הקטן וההורים שלו באים למשרד המנהל להתלונן על אלימות בבית הספר, וצריך אדם עם עצבים ולב רחום וקול נינוח שיסביר, והרי אני. אהמ. והרי אתה–
רב פנחס שמע את המצוקה בקול ולא ידע מה לעשות. הכאב חרץ לו חריצים בזכרון, ולרגע שכח מיהו כהן הקטן ומיהם הוריו; הלא הרבה כהן אִיכָּא בשוקא. נו שוין, אמר. מה כבר יש לי לעשות בבית. נשוב, אם כן. אחרי הניתוח יהיה די והותר זמן להתאושש.

היום בבוקר קם על רגל ימין והכאב החד רץ במעלה השוק והירך עד שהכניע את הגוף והצניח אותו חזרה על המיטה. הוא נשך את השפתיים שלא להעיר את רוחמה ובזהירות נאחז בשידה וקם, לוקח משכך כאבים ומדדה אל בית הכנסת הלוך וחזור. לתלמוד התורה כבר לקח אוטובוס, מקדים בחצי שעה בשביל שיספיק להתאושש, לנשום, להחליק את הכאב פנימה, כדי שיוכל לעמוד ליד השער בשעה שמונה. באמת עמד ליד השומר בשמונה וחייך אל התלמידים ובירך את האבות והנהן בראש אל האמהות. רק הרגל הימנית בערה בו כל הזמן הזה עד שנצרך לשבת על כיסא ולחייך. הכאב הרפה קצת, גם החיוך נהיה נינוח יותר ופחות מתוח. ממנהל קפדן הפך באחת לסבא חביב, אבל הרגל כאבה באלפי מחטים קטנים ולעמוד לא היה יכול.

כך ישב רב פנחס עד הצלצול, ולאחריו נכנס לחדר: ארבעה ימים החלון היה סגור ובחלל התפשט ריח חזק של אבק. לרגע פתח את החלון, אבל רוח פתאומית התפרצה והוא סגר אותו והניח לאבק לשוב, התיישב בכיסא הגדול והתחיל מנפה ניירות: מכתבים מהעיריה לכאן, מכתבי הורים לכאן, לוח זמנים ואישור טיול ושאר המי ומי, הכל מוין ונבדק וכמעט בא לכדי פתרון. ובכל זאת עדיין היה בוקר ובוקר צריך לפתוח, כך שלאחר סידור השולחן צלע רב פנחס והכין כוס נס קפה גדולה, וכבר התיישב לשולחן ופתח את העיתון ולבו בא לידי התרגעות אחרי כל ההמולה שבבוקר והניירות והמלמדים הלחוצים. כמעט דפדף עמוד אחד או שניים וקרא על מעשי הח"כים שרבו ביניהם ושכח את הרגל הכואבת כשהטלפון צלצל והמזכירה עמדה על הקו. הרב פנחס, אמרה בלחש, יש כאן תלמיד והורים שבאו לדבר איתך. עם שאמרה את זה נזכר רב פנחס בכהן הקטן. כמה שניסה לא הצליח להזכר מיהו כהן הקטן מה"א שתיים, ובוודאי שלא מיהם הוריו, אבל בבוקר הם לא עברו בשער. כנראה שעכשיו באו.
ובכן, אמר רב פנחס, יכנסו.
אחר כך נזכר ותכף התקשר חזרה למזכירה: תגידי לשולמן שיביא לי תה עם דבש, ביקש.

לחדר נכנס ילד קטן עם צל שפם ושני הורים מרוחקים. שבו בבקשה, אמר רב פנחס וקם לכבודם. פנחס, אמר ולחץ את ידו של האב. יוסף, אמר האב. צביה, אמרה האם. היה ניכר בה שאש בוערת מתחת לשכבות האיפור שלה. הם התיישבו משני צדדי הילד, שכלו רגליים, התרווחו לרגע.
רב פנחס חזר והתיישב.
כבוד המנהל, אמרה צביה, כתוב שאין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ, והבן שלי–
הוא לא ידע במה מדובר. ביקש נשימה להתאפס.
רגע, אמר, בואו ואסביר לכם משהו.
לא ידע לאן להמשיך. מזל שנשמעו דפיקות על הדלת פתאום, ושולמן עמד בפתח והגיש לו כוס תה בתחתית הישנה, כמו שהיה פעם בחדר המורים. עם דבש, אמר שולמן. וגם ביסקויטים יש. תודה, אמר רב פנחס וטבל ביסקויט בתה. הרגל בערה בו בפעימות קצובות, קבועות, עמומות, והמחשבות התפזרו לכל עבר.

פתאום נזכר: אלימות, על זה הם מתלוננים. הילד התחצף והתפרע והמלמד הוציא אותו מהכיתה. אולי אפילו סטר לו, מי יודע מה קרה שם. מסדרון ריק. מורה אחד. תלמיד אחד. והלא תמיד זה כך. תהא האמת אשר תהא, אין ברירה אלא לגבות את המלמד, עד שידע מה בדיוק קרה. בינתיים יגיד משהו, ירכך, יניח לעניין לחלוף.
חשב לדבר בנוסטלגיה, בגעגוע לעבר; אין דבר שלוכד את הלב יותר מאשר געגוע. והרי יותר מדי עתיד אין לו.

הוא קימט את עיניו. תראו, אמר, אתם לא היחידים. כל היום אני מקבל טלפונים, פגישות של הורים–
אז אולי זה סימן! התפרצה האישה. צביה? קוראים לה צביה?
תקשיבו לי עד הסוף, ביקש.
צביה, תני לו לדבר, אמר האבא.
כבר שכח מה רצה לומר. גם אני הייתי מלמד, אמר. במשך שנים. אז לא היו ילדים מפונקים, ידעו לכבד. אף הורה לא מיהר לעשות את מה שהילד שלו ציוה עליו. אפילו בגדים היו מעבירים מיד ליד, נכון?
לא לי! אמרה צביה. אני הייתי בכורה.
מה העניין, הוא תהה. מה היא נחפזת לדבר. שתנוח קצת. תני לי לסיים, ביקש שוב.
תני לו לסיים, חזר אחריו האבא. רב פנחס הרגיש גל של מתח עובר בינם, והאישה חזרה ונשענה בכיסא כמו מתכוננת להתקפה הבאה.
הוא ביקש לסיים. אז, אמר, אז הייתה תקופה שלמורים הייתה מרות. הם היו מענישים, התלמידים היו מקשיבים. בתקופה הזאת חינכתי כיתות שלמות. כל שנה ילדים אחרים עברו תחת ידי. הייתי אומר לילד שיוריד את המשקפיים, מכוון לשם שמיים, וסוטר לו. אחרת איך ילמד?

האישה התכווצה בכיסא. אולי לא אמר את הדבר הנכון, אבל לסגת לא יכל. היה חייב להמשיך: היום, כך המשיך, אף אחד לא מקשיב, ולמורים אין הרבה מה לעשות. הם כלי ביד התלמידים, כחומר ביד היוצר.
אפילו לא חשב מה פירוש 'כחומר ביד היוצר', ופתאום נזכר: ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. כן אנחנו בידך. הנה שלשום הלך אדם לד"ר הושעיה בין הדואר לביטוח לאומי ופתאום גילה שיש לו סרטן, זהו החומר שביד היוצר. ובינתיים הוא יושב עם הורים וכהן הקטן ומתגעגע על העבר שהיו נותנים בו סטירות. נו, עניין מוזר מאוד הם החיים האלה.

ואפשר להעביר את הילד כיתה? שאלה האישה. כמו הילד השני?
איזה ילד שני, תהה רב פנחס. ויותר תהה על הרבה של ה"א שתיים. מה קרה שם בדיוק. בדרך כלל ההורים אומרים שהילד שלהם לא עשה כלום, שאין כמוהו תמים, והנה הם רק מבקשים מעבר כיתה. אולי באמת קם מוישה, שהיה המלמד הצעיר בתלמוד תורה, ונתן סטירה לילד סתם כך? יתכן?
אל האמא התנצל רב פנחס ואמר שאי אפשר. כלומר אפשר להפעיל לחצים, אבל ליבו לא שלם עם העניין. אולי בסוף יעבור הילד, אבל אז סגן המנהל, הרב מוטי שמיר, יטפל בעניין. אתם רוצים?
האם נעה באי נוחות. אפשר פגישה עם הפסיכולוג של בית הספר, שאלה.
הוא לא ידע מה לומר. התקשר למזכירה. הגיברת הדסה, אמר למזכירה, האמא פה דורשת פגישה עם הפסיכולוג. המזכירה התווכחה. בינתיים לחש הבעל משהו לאשתו, היא התרחקה, הזעיפה פנים, הם רבים? הם מתווכחים? בתווך ישב כהן הקטן עם צל של שפם ועננה על פניו, ונראה היה שהוא מרוחק מאוד מכל המקום ומכל הזמן שבכאן.
רב פנחס נכמר עליו.

ובינתיים בערה בו הרגל. רצה משכך כאבים, אבל התיק רחוק: השאיר אותו במשרד של המזכירה, ובקול לא יבקש. בשביל להגיע לתיק הוא צריך לקום, ואיך יקום עכשיו.

די, הוא מבקש להרגיע אותם. די, רק שילכו. שיניחו לו. שיניחו לילד שלהם. יש לי ארבעים וארבע שנים ניסיון, הוא אומר להם. לפני עשר שנים באו שני הורים עם אותה בקשה. אמרתי להם: אתם רוצים לאבד את הילד?
(והוא לא אומר להם: תראו את הילד שלכם, כמה אבוד הוא)
אמרתי להם: אתם רוצים שיהיה בחוץ? שיתגרש? תראו כמה גירושים יש היום.
(והוא לא אומר להם: תראו את הילד שלכם, כמה מגורש הוא מכל מקום)
זה הכל מפינוק, הוא אומר. הילד חושב שהוא יכול לנצח הכל. לרמות את הכל. לעבור את כל החוקים. ובאמת אחרי חודש הילד ההוא היה במעצר.
(והוא לא אומר להם: אדם חושב שהוא יכול לנצח את המוות עם פראק שתי כנפות, ופתאום אומרים לו שכך וכך, והחיים שולחים בו מדקרות כאב)

הבעל מתפתל בכסאו. אוי ווי, פלט. לא, חס ושלום.
נו, אומר רב פנחס. הוא נביט בבעל, אחר כך באשה. אני לא רוצה תשובה עכשיו. אז תתייעצו ביניכם בשבת, את ובעלך –
אנחנו גרושים, פולטת האמא.

רב פנחס ידע את זה. באמת שידע, אבל שכח. היה אסור לו לשכוח, ובכל זאת שכח. ובמקום להסתכל על שניהם התאבן במקום והסתכל רק על הילד, שיושב מולו וקופא את פניו כבר רבע שעה. אז אולי באמת, אמר לעצמו. אולי התפרע. אולי לא יכל לעמוד עוד בסיר הלחץ המבעבע, או בבדידות, או בשתיקות, באמא הרעועה או באבא הרעוע, ופתאום התפרץ הכל ברגע אחד מול המלמד ובעט בכיסא וצרח וקילל כי באמת, ילד קטן, סך הכל בן תשע, איך יכול להכיל את הכל בלב קטן שכזה. וגם אם זו האמת, שאכן התפרע ואכן בעט, מה יכל עוד לעשות עם כל החיים שמכים בו מוקדם כל כך.
ומה עושים עכשיו.

האישה התאוששה ראשונה. חשוב לי שהפסיכולוג יהיה בפגישה הבאה, עוד יומיים, נחרצה. הוא הנהן אחריה כעושה דברה. איך שתרצי, אמר. מחפש משכך כאבים בכוס התה הקרה. יהיה מה שתרצו.
ואחר כך, כדי שלא להיות כחומר ביד היוצר, אמר: אני לא אראה את זה בעין יפה. אולי יכנס בינתיים לכיתה, חבל שיפסיד חומר. אולי יכנס לכיתה המקבילה, הציעה האישה, והוא אמר לא. לא נראה לי, ובהעדר כדור, הרגל שולחת בו כאב חד כל כך עד שהיה חייב להסתכל לחלון ולכווץ את פניו ולעצור את הכאב, לפני שיצרח.
טוב, אמר יוסף, האב. ערב שבת היום. הוא לוחץ את ידו של רב פנחס. גיט א שאבעס.
שבת שלום, אמר רב פנחס. הוא התבונן באישה. האישה התבוננה בו.
שלום, אמרה. סגרה את הדלת.
ברור לו שהוא לא הבין אותה. ברור לה שהיא לא הבינה אותו. חבל על המאמץ, חבל על הטרחה. הוא חשב: לפעמים ילד קטן מקבל סטירה שנועדה להעיר את ההורים שלו, כמו קול שופר לפני יום הדין. איך יתקע שופר בעיר וההורים לא יחרדו ויאחזו בידיות הכיסא וירעדו מאוד. לכמה רגעים שכח שהוא בן שבעים, ששלשום מצא גידול ברגל, שהמוות עומד אחר החלון והכאב בוער בעצבים. רק זאת זכר: שאין מחסה אלא הלב החומל.

הרגל שבה והציקה לו, והוא קם והלך לקחת משכך כאבים מהתיק. אחר כך ישב ליד הטלפון והתקשר לרוחמה. כן, היא ענתה, קצת טרודה; כנראה הייתה באמצע הבישולים. רוחמה, זה אני, אמר. פנחס, היא אמרה, איך אתה מרגיש? אני מרגיש בסדר, הוא אמר. קצת כואבת הרגל, אבל בסדר. או יופי, היא אמרה. כן, אמר הוא. מהאפרכסת נשמעו רחשים – אולי קציצות מטגנות במחבת, אולי הנשימות שלה.
רצית משהו?
לא משהו מיוחד, הוא אמר. המלמד של בי"ת אחת – שמעון? קוראים לו שמעון? – נכנס בסערה והתיישב. רב פנחס סימן אליו לשבת על הכיסא והצביע על הטלפון לאמור שימתין קצת עד שתסתיים השיחה. טוב, הגיע פה מישהו, אמר לרוחמה. אני חייב לסגור, להתראות.
להתראות, אמרה רוחמה.
הוא הניח את הטלפון. הרגל שוככה מכאבה וכבר לא הרגיש בה. הרב'ה שמעון ישב על קצה הכיסא והחזיק בקצות השולחן ובינתיים נדרך מול כוס התה הריקה ושאריות הביסקויטים. היה לו זקן דק וצמוד וכשדיבר היה מדבר בבהילות, כאילו הוא חייב לדבר כמה שיותר לפני שיקָטַע. כרגע שתק ורק הלבין בפרקי אצבעותיו. רב פנחס חשב לרגע להציע לו כוס פטל, אחר הניד בראשו ורק דחף אליו ביסקויט בקצה אצבעותיו, שינוחם.

כן, אמר לו; איך אפשר לעזור.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סטירה

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s