זומבים

באמת ביקש לשבת ולסיים את הספר כדי לדעת אם זוֹנְדָאר הוא זומבי רוצח או שהוא תִּיקָן גדול. נשארו לו בערך מאה חמישים עמודים והסקרנות בערה בו, אבל טליה ביקשה שיתקן את הארון במטבח ויסדר את העניין עם המשכנתא. הארון היה חוּם וגדול וטליה הביאה אותו מההורים שלה שעזרו להם הרבה, אלא שהוא נסדק לפני כחודש והשמיע תלונות נוראיות כאילו קשה לו והוא עומד להתפרק בכל רגע. טליה חזרה וביקשה ממנו שיתקן אותו. הלא זה שתי דקות בשבילך, אמרה, ובכל זאת לקחו לו שתי הדקות האלה כמעט חודש; בינתיים הספיק ללכת לביטוח הלאומי ולסדר את המשכנתא אצל עורך הדין אברבנאל שהיה קישוא שמנמן וגדול, והיום כמעט סידר את תיאום המס החדש אלא שהמשרדים היו סגורים לרגל שביתה. אנשים לחוצים הידפקו מבחוץ על דלתות הזכוכית והטפסים ישבו בפנים ושתו קפה בלי סוכר ודיברו במבטא בריטי; מן הסתם בכדי להביע הזדהות מנומסת. יותם הוציא להם לשון, אחר כך הלך הביתה.

בדרך שרק לעצמו: סוף סוף יֵדע מי רוצח ומי זומבי, ולפניו צהריים שלמים פנויים!

בדרך כלל עבד בצהריים ואת רותם, הילד שלו, ראה רק ישן, כשהשקיף מעל המיטה שלו בשעות הערב המאוחרות. והנה היום רצה המקרה ואלכס חיפש מישהו שיחליף אותו במשמרת של יום רביעי. הם התכתבו ארוכות בוואטסאפ עד שסיכמו: יותם ('הספרן') יחליף את אלכס ('הסוחר') ביום זה וזה בשעות אלה ואלה ובתמורה יתחלפו ביום שלישי, והכל שָׁריר ובריר וקיים. היו לו שלש שעות פנויות עד שילך לעבודה וכך יוכל לתקן דברים בבית ואחר לשבת לקרוא את מאה חמישים העמודים וירווח קצת לנפשו. זונדאר איש מלחמה מסתורי מאוד וככלות הכל אסף מגני שמש ישנים במצבור גדול בקצה בית הקברות אשר בסֶּפֶר, ובוודאי הוא מכין צבא וכדומֶה. טרוד מחשבות הסתובב יותם בסלון וסוף סוף התיישב והביא את הדבק מהמחסן והוציא את כל הכלים והניח את הסירים והקומקומים והמחבתות בערבוביה גדולה על השיש.

הוא היה מרוכז מאוד בעבודה; הדביק, דפק מסמרים, נשך את השפה התחתונה בריכוז ולעס סוכריות טופי ששמר בכיסו בעיסה גדולה ודביקה. השעה הייתה שלש וחמישה כשהפלאפון שלו צלצל. יותם התנער מהדבק ומהמסמרים והעיף מבט על הצג: שולה (עבודה) מתקשרת. שולה הייתה צפרדע גדולה וחביבה שהתגוררה בגפה בביצה בדרום העיר, ובנוסף הייתה אחראית המשמרת בעבודה של יותם. בבקרים הוא למד חשבונאות במכללה ובערב עבד בתור התומך הטכני של העיריה, ובכל יום היה מאייש את המוקד הטלפוני לכמה שעות ועוזר למכשפות שחתולם נתקע על עץ ולעֵצָנִים צעירים שביקשו לדעת מה להביא לסידור הארנונה.
יותם, אמרה שולה, לרשום לך איחור?
איך איחור, הוא אמר. מה איחור. וכבר פתח וסיפר בפרוטרוט איך קבע החלפת משמרת עם אלכס ואיך סיכמו ביניהם באיזה יום ובאיזו שעה והכל כתוב בדף המשובץ שתלוי בפינת הקפה אשר בקרחת היער.
תבדוק אצלך שוב, אמרה שולה. שניה, אמר יותם. הוא פתח את הוואטסאפ וחיפש בהודעות עד שמצא. נו, מה יש, אמר לה. כתוב מפורשות שאלכס מחליף אותי ביום שלישי ואני מחליף אותו ביום רביעי כי הוא הולך למסיבה גדולה…
רגע רגע, עצרה אותו שולה. לאן אתה רץ. מה אתה דפוק? שלישי הבא, לא הזה.
הוא הסתכל בפלאפון: שלישי הבא, אכן. גם לוח השנה אמר שלישי הבא. הוא הסתכל בחוץ: על השמיים היה כתוב 'אלכס מחליף אותך ביום שלישי הבא' באותיות ענק.
וואי, אמר. טוב, מה אני יעשה. תכתבי לי איחור. בונוס אני כבר לא אקבל החודש.
ועוד אמר: אני בדרך.
אחר כך התקשר לטליה. חמודה, אמר, תקשיבי. שולה התקשרה עכשיו וכל ההחלפה-שלי-עם-אלכס-אז-זה-ביום-חמישי-
מה? מה? אמרה טליה. לא הבנתי. דבר לאט יותר. אני בתחנת אוטובוס.
הוא נשם נשימה עמוקה והסביר מה קרה. אז אני לא יכול לקחת את רותם, הוא אמר, ותוך שהוא מדבר נשמט מקצה הארון מן כָּד עצום ומעך לו את הלב.

בדרך כלל היה יותם נוסע עם הרכב לתחנת הרכבת ומשאיר אותו שם, וטליה הייתה חוזרת מתל אביב, לוקחת את הרכב ואוספת את רותם. והנה היום בבוקר סיכמו שיותם יאסוף את רותם מהגנון שלו וישמור עליו עד שטליה תחזור. בדיוק היא בעומס בעבודה; עובדת בסטאז' בפיזיותרפיה באיכילוב ובכל אחר צהריים חוזרת והיא עייפה מאוד. היום חישבה שתנוח קצת בתל אביב ותוכל לחזור לאשדוד מאוחר יותר בערב, ובזמן הזה יאסוף יותם את רותם ויחליף לו טיטול וישחק איתו קצת בגינה הציבורית. זו שיש בה מחילת ארנב, הדגישה טליה.

ובכן עכשיו אלכס וכל הסיפור, והוא לא יכול לקחת את רותם. נו, מה.

הוא חשב בקול: אולי יקח את רותם ויחכה עד שטליה תגיע, ורק אז יסע לעבודה? אה, רעיון טוב, לא? וכבר שמח קצת, כי מאז שבת לא ראה את רותם עֵר. והלא תינוקות ישנים יש גם ביוטיוב.
מה פתאום, אמרה טליה. אני פשוט אקדים. שבוע שעבר איחרת, השבוע איחרת. בונוס כבר לא תקבל החודש. והרי על שעות העבודה האלה אנחנו חיים.
נו! בדיוק לכן, אמר, בונוס כבר לא אקבל. נו, עשרים שקל פה, עשרים שקל שם.
את הכסף הזה אנחנו צריכים, אמרה טליה. עשרים שקל פה, עשרים שקל שם, טיטולים עולים כל כך הרבה לאחרונה.

טיטולים באמת עלו הרבה לאחרונה. שבוע שעבר הלכו לקנות ברמי לוי ואחר שעמד בתור שעה ארוכה והִדָּיֵין עם הממתינים על מחירי הדבש מצא שהקבלה הייתה על סך שמונה מאות שקלים. זה שלושים ושתיים שעות של עבודה. אדם עובד במוֹקֵד המכירות חמישה ימים שמונה שעות ביום ורוצה לסיים משמרת וללכת לראות סרט בקולנוע ולברוח קצת למקום אחר. סוף סוף הרי הוא מקבל כסף על העבודה, והרי הגב כואב והרי הכתפיים מכווצות, ומותר לראות סרט לאיזה רגע. ואז הילד עושה בטיטול וצריך להחליף ואחר כך שב ועושה בטיטול החדש וכן הלאה עד שנגמרת כל החבילה תוך חמישה ימים.

כך שאדם הולך לקנות טיטולים והטיטולים עולים ארבעים וחמש לחבילה. ואי אפשר לקחת טיטולים אחרים כי הם לא סופגים כמו שצריך. ופתאום הכסף כולו כאבק פורח וכרטיס הקולנוע כחלום יעוף.

והלא אי אפשר להגיד לילד אל תעשה הרבה בטיטול כי כל טיטול עולה לי שקל נקודה אפס שמונה.

אבל טליה חמודה, הוא אמר. ממילא אני מאחר כבר, נו, לפחות שאני אראה קצת את רותם.
גם אתמול איחרת קצת, היא אמרה. ושבוע שעבר שחררו אתכם מוקדם כי לא היו פניות. אתה יודע שאנחנו צריכים את הכסף.
אבל רותם, אמר.
טוב, התרככה. אבל רק לרגע ואחר כך תרוץ לעבודה. אתה זוכר שאנחנו מארחים את רוזנפלד בשבת, נכון?
הוא זכר.
מצוין, היא אמרה. נתארגן על זה. אז תאסוף אותי מהרכבת ומיד תלך לעבודה.

ומתי אני אקרא את הסיפור, רצה לשאול, כי זונדאר בדיוק ישן על המצבה ופיו פעור וזאת אחר שכינס צבא בבית הקברות והתהלך בפרצופים מסתוריים ועישן עלים כתומים ומי-יודע-מה-יהיה. אבל לא שאל, כי טליה הייתה עייפה והוא לא רצה להציק. במקום זה נכנס לרכב ונסע להביא את רותם, ובדרך חשב כמה בר מזל הוא שהם ביחד, כאילו הלך והגריל לוטו ואיכשהו זכה בפרס הגדול ובכל פעם שהוא נזכר בה יוצאת קרן שמש ומאירה עליו ופעמונים מצטלצלים ברקע. הוא אהב אותה מאוד, וגם ידע שבאמת יכולה הייתה לבחור באביר מן הללו שעובדים במשהו מבוסס יותר, ובכלל הם טיפוסים יציבים יותר, ובכל זאת הנסיכה בחרה בַּסַּפְרָן. הלא דבר הוא.

ליד הצהרון לא הייתה חניה. גמלים רבצו במקומות שהיה בהם כחול לבן ולא הראו כל כוונה לעזוב. הוא התמרמר והתייפח אבל דבר לא עזר, ועל כן הסתובב דקות ארוכות ברחובות שסביב הצהרון עד שמצא חניה באדום לבן. באמת לא הייתה זאת חניה אלא מקום שאסור לחנות בו, ולכן החנה ומיד רץ אל הגנון וקיוה מאוד שלא יעבור שם פקח חניה ויתן לו דו"ח. כשנכנס לגנון היכה בו ריח תפוחי אדמה מבושלים ועוף ופתאום נזכר שלא אכל ארוחת צהריים.
אין דבר, חשב. יאכל עוגיות שיבולת שועל בעבודה.
מי אתה, אמרה העוזרת. היא ישבה בלב המהומה ושוחחה עם אקורדיון. הייתה לה מטפחת אדומה כרוכה סביב הראש, והיא הייתה נראית צעירה, כמעט ילדה. אתה זאב? אתה לא נראה כמו זאב. אולי אתה סבתא?
אני יותם, אמר. אבא של רותם.
אה, אבא של רותם, היא אמרה. בוא, תכנס. אפשר להציע לך ויסקי?
אני נוהג, אמר. בזוית העין ראה את הגננת יושבת על כיסא נמוך וסביבה מכרכרות נשים רבות שמחזיקות את בניהם.

אדם מגדל ילד ויחד עם הילד הוא מגדל גננת ועוזרת ואמהות וקבוצת וואסטאפ גן שולה ומתכונים לעוגות ופקחי חניה שאולי עוקבים אחריו בזמן שהוא מתעניין במה שהילד האחד אמר לילד השני והוא מרגיש נטע זר בכל הסיפור הזה. כאילו בכל העולם מגיעות נשים ומכרכרות בזמן שהן לוקחות את ילדיהן מהגן, ויש להן על מה לדבר והן משתפות זו את זו ביציאות של הקטנים ובתאריכי החיסונים, ומדי פעם מגיע אב שנזקק לכוף את ראשו ולהתהלך שחוח ולהתעניין בשלום קרם הפנים של הגיברת העוזרת אף שזה לא מעניין אותו כלל ועיקר. מה לי ולכם. אין לי כח לדיבורים לא ראיתי את הילד שלי כל היום, תנו לי את הילד שלי ונִפרד כידידים.

אחרי שלקח את רותם פתאום נזכר שפקחי החניה שבו מארוחת הצהריים והם מסתובבים בחוצות. מיד הרים את רותם על הכתפיים והתחיל לרוץ. הילד דווקא לא רצה להיות על הכתפיים, וגם הצביע על פרח מכושף ועל פטריות רעילות ודברים יפים אחרים שיש בעולם, אבל יותם לא שם לכך לב ורק רץ והתנשף והזיע והבטיח לאלוהים חדר כושר בין ארבע לשש בבוקר ובלבד שיספיק להגיע אל הרכב לפני הפקח.
ובאמת, לא היה שם פקח ולא שרף ומגבי השמשה היו ריקים. הוא הוריד את רותם על המדרכה ותמך את ידיו בברכיו והתנשם, אבל בינתיים רותם נבהל והתחיל לבכות. הוא היה בן ארבע וחצי, ולא התרגל לרוץ כל יום כך אחרי הגנון רק בשביל להגיע אל הרכב לפני הפקח. הוא נאחז במכנסיים של יותם ובכה 'אמא, אמא', ואחר כך 'זלדה, זלדה' (זלדה היה שמה של הגננת). יותם ריחם עליו. הוא הרים אותו והקפיץ אותו קלות וניסה להרגיע אותו, אבל עמוק בפנים נצבט בו הלב שהילד שלו בוכה בשמה של הגננת ולא בשמו שלו.
אולי תבכה 'אבא, אבא', הציע לרותם.
אז נזכר שיש לו גוש סוכריות טופי בכיס, והוא קילף אחת והביא לרותם. רותם לעס והשתתק, ויותם סידר אותו יפה יפה בכיסא, אחר כך חייך אליו והלך למושב הנהג ונסע אל הרכבת לאסוף את טליה.

טליה התיישבה בכיסא מאחורה, ליד כיסא הבטיחות של רותם. ומיד חיברה את חגורת הבטיחות. אתה לא רואה שהוא לא קשור? היא נזפה.
יותם נחרד. לא, לא ראיתי.
לא משנה, אמרה טליה. מה הגננת אמרה? הוא אכל? מה הוא אכל? הוא שלשל?
לא יודע. לא שאלתי, אמר יותם. את יודעת איך אני שם.
יותם, אמרה טליה. זה לא סיפור, בסך הכל ללכת אל הגננת לשאול אם רותם שלשל.
אני מפחד ממנה, אמר יותם. אני חושב שהיא דמות שחורה.
טליה חייכה. טוב, נו, אמרה. אני אשלח לה הודעה. היא רכנה אל כיסא התינוק. אוי פושפושון שלי אוי חמוד חמוד חמוד אוי מי מתוק של אמא מי נעל בית מי שפנפנפון מי מי מי?
ועוד אמרה: גוּ גוּ גוּ.

יותם שתק. הוא חשב: אני אתגעגע אליה כשאלך לעבודה. אחר כך נדדה מחשבתו עם הרמזור האדום, והוא תהה שוב על זונדאר. מטבע הבריאה היה זונדאר היה איש מסתורי מאוד, אבל החשדות שפוזרו סביבו רק הגבירו את הערפל. הוא היה נוהג לישון צהריים על מצבות ישנות ובשעות הערב היה מצלצל בפעמון ומדבר עם מגיני השמש ששמר שם. הדעות בכפר נקטו בעמדה שהוא, בעצם, זומבי, אבל הגיבור הראשי שהיה חביב מאוד ושתה בירה חשב שהוא תיקן חום גדול. הוא נאם בלהט על הנושא. לזומבים, כך אמר, אין חוש ריח. וזונדאר מתקלח כל יום במקלחת של הפרות ולפעמים יושב לקפה ועוגה עם השכנים. הרי לכם.
כשהגיעו לגינה עם מחילת הארנב עצר יותם את הרכב אבל השאיר אותו מונע. אני לוקח את הרכב לתל אביב, הוא אמר לטליה. כבר ממילא איחרתי וחבל שאאחר עוד. היא החמיצה פנים: הדלק היה יקר מאוד לאחרונה, ועל הרכבת קיבל החזר-למחצה. מן הצד השני, ממילא איחֵר וחבל שיאחר עוד. טוב, היא אמרה.
יותם הקפיץ את רותם כמה פעמים באויר. 'היי – הופ!' אחר כך נישק אותו על הלחי. להתראות, חמוד שלי, אמר ופתח את דלת הרכב.
אבא לאן אתה הולך, אמר רותם.
אבא הולך לעבודה, אמרה טליה. היא התגעגעה אליו קצת כבר מעכשיו, ולכן חייכה אליו ונופפה לו לשלום.

רותם התחיל לבכות.
לא אבא, אבא אל תלך, הוא בכה. אבא אל תלך.
יותם נכמר, אבל ברירה לא הייתה לו. אבא צריך ללכת לעבודה, אמר יותם. הוא סגר את הדלת ונפנף לשלום לרותם ולטליה, עוטה על פניו חיוך מלאכותי גדול ורחב ידיים ומקפיד לשמר אותו עד שהם נעלמו מעיניו. אחר כך ביקש להרגע קצת לקראת העבודה, אבל כל הזמן רעם באזניו קולו של רותם. אבא אל תלך אבא אל תלך. הוא נסע אל הכניסה לעיר והשלטים אמרו אבא אל תלך, וברמזור הסתובב סמור מרוט ורטוב וביקש נדבות ואמר אבא אל תלך אל תלך, כבר לא עמד בזה ופתח רדיו אבל המרואיין ביקש ממנו שלא ילך. המראיינת חיזקה את דבריו. אדרבא, תישאר, היא אמרה. אל תלך.
אבל לא היה לו מה לעשות.

ויותם נהג אל העבודה וחשב איך אדם מביא ילד לעולם ורואה אותו רק בשבתות וכשהוא ישן. ובשבתות הוא עייף כל כך מן השבוע עד שהוא מוריד נעליים ורובץ כשרגליו על השולחן ושותה תה ואומר 'אהההה, עכשיו טוב, עכשיו טוב', ואין בו את הכוחות לבנות מגדל של קוביות עם הילד הקטן שהביא לעולם. ואחר כך הילד הקטן גדל אבל יש לו אחים נוספים, וצריך לעבוד ולשלוח אותם ללימודים ולהסיע אותם לחוגים, וסוף כל סוף אדם מזדקן ומגיע הרגע שבו הוא בא לילדיו ומבקש לשחק איתם בלֶגוֹ, אבל הילדים כבר בני ארבעים והנכדים נסעו לטיול של אחרי הצבא והוא יושב ומתקן את הארון שלא הספיק לתקן כל חייו, והרי חשב לשחק עם רותם אחרי שיתקן את הארון ועכשיו אמנם הארון מתוקן, אבל ליבו שבור.

השמש כבר ירדה כשנכנס אל המשרד של שולה. היא קרקרה לעצמה וכתבה דברים על המחשב. אני כאן, אמר לה, והיא הסתובבה ופלטה קפיצה. או, סוף סוף, אמרה. איפה היית כל הזמן?
לשניה התנצל.
היא לא הייתה דמות שמסוגלת לכעוס, ואחרי כמה שניות נתרככה. העיקר שבאת, אמרה. העיקר שבאת. הוא הלך לפינת הקפה ותלש את השלט של אלכס, הכין לעצמו כוס תה גדולה ודברנית והלך לאט לאט אל המקום. הוא חשב על זה שלעולם לא ידע מה זונדאר היה בסוף, ועל הדברים שאדם מבקש לעשות ברגע שתהיה לו מנוחה אבל אין לו מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כשהגיע לעמדה שלו באופן-ספייס התיישב מול המחשב והדליק אותו והניח לו לצפצף שעה ארוכה, לקח לגימה מהתה. אחר כך – ומבלי להתיישב, עדיין – הוא הרכיב את האזניות והביט סביבו באבדון: המחיצות במרחב הפתוח נדמו לו פתאום כאילו הן משתרעות עד האופק. לרגע אחד היה קול זמזום ובהייה כללי שהדהד בחלל וכל האולם נדמה עליו פתאום כבית קברות וסביב סביב היה הכל מלא בְּזוֹמְבִּים עד אפס מקום.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “זומבים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הי יהודה, סליחה שזה מה שיש לי להגיד- משהו התבלגן בפסקה הזאת: "שולה הייתה צפרדע גדולה וחביבה שהתגוררה בגפה בביצה בדרום העיר, ובנוסף הייתה אחראית המשמרת. בבקרים למד חשבונאות במכללה ובערב עבד בתור התומך הטכני של העיריה, ובכל יום היה מאייש את המוקד הטלפוני לכמה שעות ועוזר למכשפות שחתולם נתקע על עץ ולעֵצָנִים צעירים שביקשו לדעת מה להביא לסידור הארנונה.". [מוזמן בכיף למחוק את התגובה אח"כ].

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s