לי"ט כסלו

דָּרַשׁ אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן בִּפְנֵי חֲסִידָיו וְאָמַר:
"אֵין מֶלֶךְ בְּלִי עַם, בְּלֹא עוֹמְמוּת". וְהַחֲסִידִים
לֹא הָיוּ צְרִיכִים שֶׁיּוֹסִיף לָהֶם עַל זֶה דָּבָר. גַּם
לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם,
אוֹ מַהִי עוֹמְמוּת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דְּבָרִים אֲחֵרִים.
יָשְׁבוּ יַחַד וְשָׁתוּ מַשְׁקֶה וְיֵין שָׂרָף וְנִהְיוּ שִׁכּוֹרִים,
עַל כֵּן הָיָה שָׂמֵחַ לָהֶם מְאֹד וְדִבּוּק חֲבֵרִים.

—–

בי"ט בכסלו תקנ"ט, 29 בנובמבר 1798, השתחרר אדמו"ר הזקן (ר' שניאור זלמן מלאדי) מהכלא הרוסי. זהו גם יום פטירתו של המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעש"ט. שילוב של שני האירועים הוביל לקריאת היום (ע"י אדמו"ר הרש"ב) 'ראש השנה לחסידות'.

דברים הרבה יש להגיד. על החסידות בכלל ועל חב"ד בפרט. אבל יש דברים שמן הראוי לאמרם בעל פה ולא לכתבם. שהלא מה היא ההתוועדות; להתכנס כמה חברים, לשבת ולשתות משהו, לדבר בחסידות. והדיבור בְּחסידות אינו אקט של העברת ידע, אלא של התרחשות. זה אינו רק לימוד, שכל מטרתו הוא שהתורות יעברו הלאה, אלא גם – ובעיקר – רגעים של חוויה ממשית.

בתפישה המודרנית רגילים לחשוב על השפה כתיווך בין המציאות ובין התודעה, מה שמאפשר לנו לייצר שניוּת רפלקטיבית בינינו ובין המציאות, לעקר את הממשות, את ההווה. אדמו"ר הזקן מתאר את השניות הזאת בתורה שעוסקת ב'עשרה מאמרות נברא העולם':

"והנה, מה שנברא החומר במאמר ודבור ולא נברא הכל בחפץ ה' ורצונו בלבד, היא מפני שאז לא היה גילוי מאין ליש, רק שהיה העולם בטל במציאות ממש. רק עיקר גילוי היש הוא על ידי דבר ה', "כי הוא צוה ונבראו". פירוש 'צוה' מלשון מצות המלך כי מלכותך מלכות כל עולמים, אין מלך בלא עם – שבחינת מלכות היא בחינת התנשאות והסתלקות, שלא יאיר ויתגלה אלא בבחינת שֵׁם בלבד" (תורה אור, מ"א ע"ב).

במילים אחרות, מסביר הרב שג"ר: ספירת המלכות מייצגת את היות אלוקים מחוץ למציאות באופן טרנסצנדנטי. דבר זה גורם למציאות להיות דהויה וקלושה, אך בכך מתאפשר לה להתקיים ולא להתבטל בנוכחות האלוקית. הגילוי המופיע בעולם אינו הגילוי של הדבר עצמו אלא הגילוי של השם שלו. כשאני רואה דבר-מה, אני חווה אותו דרך המילה שמייצגת אותו ולא נפגש איתו באופן בלתי אמצעי. זוהי התכונה של המלכות: הדבר כשלעצמו אינו מתגלה אלא רק הייצוג שלו. אנו חיים בשפה, בייצוג, ולא בממשות עצמה.

אבל כל זה שייך רק לשפה בפני עצמה, כאקט של התבוננות בעולם. צריך לזכור שהשפה היא גם הדרך בה אנחנו מדברים, כותבים, מתקשרים זה עם זה. ההבנה שפתחנו בה, של רגעי החוויה כשהם לכשעצמם, שאין בהם תכלית אחרת, משיקה קצת להבנה של הדיבור כאקט ממשי. השפה, כפי שלימד אדמו"ר הזקן (עוד הרבה לפני אוסטין) אודות התפילה, אינה רק מתארת; באמצעות הדיבור היא גם מתפקדת. וגם בהתוועדות, זה הרגע שבו השפה מתפקדת. כשהם שהיא הופכת את הפרטים לכדי כלל, כך היא מייצרת יחס בין אדם לאלוהיו, בוראת את הקשר בין אנשים ועושה את הלבד לכדי יחד.

ואומר אדמו"ר הזקן ב'תניא':

"דהנה הוא ידוע לכל: כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך, ד"אין מלך בלא עם". פירוש: 'עם' מלשון 'עוממות', שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך, כי אילו אפילו היו לו בנים רבים מאד – לא שייך שֵׁם מלוכה עליהם. וכן אפילו על שָׂרים לבדם. רק ברוב עם דווקא הדרת מלך" (שער היחוד והאמונה פרק ז').

לשנה טובה, בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, תכתבו ותחתמו!