לידע שיש עולם | לחנוכה

1.
יש רגע כזה שבו אדם אופה עוגיות וחסרה לו תמצית וניל. המכולת עוד פתוחה אז הוא הולך לקנות תמצית וניל אצל פנחס ופתאום הוא עומד מול העולם והחשיכה גוברת עליו; זיכרון המוות מטיל בו את אותותיו, חוסר התוחלת של החיים, העדר המשמעות. הוא מרגיש מטופש לפתע: איך הוא עומד באמצע הרחוב ואנשים חולפים בתכליתיות משני צידיו, צועדים לפגישה, ללימודים, לחיות חיים שלמים, ורק הוא עומד וחושב על המוות וביד הוא מחזיק שקית עם תמצית וניל ושלשה תפוחי עץ. לפני דקה התעקש שהוא צריך תפוחי עץ גרנד-סמית, בדווקא, ועכשיו אינו יודע מה לעשות בהם.
כלומר יודע: רצה להכין עוגת תפוחים. איזה דבר מטופש הוא עוגת תפוחים.

למה לי כל זה, הוא שואל את עצמו.

2.
וזה קורה הרבה במוצאי שבתות. ביחד עם כיבוי נר ההבדלה דועך, פתאום, איזה משהו בנפש. חסידים הראשונים אמרו שזה הרגע בו מסתלקת הנשמה היתירה, ולכן נהגו חסידים האחרונים (שקראו להם דביר ואלישע והיו באמת) לשבת בחדר האוכל הגדול, הריק, ולאכול סעודת מלווה מלכה בשירה ובריקודים ובצוותא ולהאחז האחד בשני בציפרניים. להאחז עם כל הלב והקישקע (שנותר מהצ'ולנט של שבת) ושאריות היין והחולצה המלוכלכת. לנסות ולהחזיק אדם באדם בכל הכח אל מול היאוש שפשה בהם.
כי איך אפשר, באמת איך אפשר.

(והרי חסידים העוד-יותר-אחרונים נוהגים לצאת במוצאי שבתות לדייטים, להרגיש איך לבד אחד מבקש להפיג לבד אחר, אולי מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך).

3.
גם האדם הראשון (שקראו לו אדם, והיה הראשון שֶׁ-) עמד מול העולם וראה: איך הוא הולך ומתקצר. איך הלילה הולך ומתארך, איך החשיכה גוברת על העולם. משתלטת, כמו שלולית דיו שהולכת ופושטת זרועות של שחור על פני כל הקיום. כמו ה'ריק' וה'לא כלום' וה'חידלון' ב'סיפור שאינו נגמר' (הספר הנפלא של מיכאל אנדה), גם אדם הראשון עמד על הצוק וצפה: הולך העולם וחוזר לתוהו ובוהו, והבהלה פשתה בו קרביים ונֶפש.

הגמרא מספרת על זה במסכת עבודה זרה (דף ח', עמוד א'):

"תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים."

4.
הסיפור הזה הוא סיפור כל כך יפה.
כי אדם הראשון מאשים את עצמו בהתנהגותו של העולם. כמו אדם שאומר לעצמו 'בגללי לא יורד גשם', והרי העולם גדול הרבה יותר ורחב ידיים הרבה יותר, והגשם לא יורד רק בגללך ולא חדֵל רק בגללך, ובכל זאת; אני אחראי לעולם הזה. בשבילי נברא העולם.

והסיפור הזה יפה כל כך בגלל המשפט הקטן 'מנהגו של עולם הוא'. אה, אומר לעצמו אדם הראשון; זה בסדר, הכל בשליטה. לפעמים היום מתקצר, לפעמים היום מאריך. זה בכלל לא קשור אלי. ומיד הולך ועושה שמונה ימים טובים, ונפשו נחה.

5.
[והרי מתעוררות שאלות מרבצן: איך אפשר לראות מנהג בפעם הראשונה. מנהג הוא דבר שחוזר על עצמו עד כדי שהתקבע. איך אדם הראשון יודע שזה מנהג העולם עוד בפעם הראשונה? ואולי זה בגלל שאתה, אדם הראשון, ישבת בתענית ובתפילה שמונה ימים? כלומר, אם אתה תולה בעצמך את ההתמעטות, למה שלא תתלה בעצמך את ההארכה? ומה העניין בשנה האחרת, לעשות בה ששה עשר ימים טובים. שמונה ימים של התמעטות, שמונה ימים של התרחבות?

ובכל זאת; 'מנהגו של עולם הוא'. והלב שוקט, והימים טובים.]

6.
והסיפור הזה יפה כי יש לו עוד גרסה, כמה שורות למטה בגמרא, ובו מסופר על היום שבו חטא אדם הראשון. האגדה מספרת שזה היה אותו יום: נברא ומיד חטא, וקיבל עונש מאלוהים, ופתאום בא הלילה. והוא חשב – אדם הראשון – שזה חלק מהעונש. שהעולם מחשיך עליו. ישב ובכה כל הלילה, ורק כשהפציע האור בבוקר הבין שזו דרכו של עולם.

ובכל פעם שאני קורא את הסיפור הזה אני חושב: איזה דבר פלא הוא לחשוב שיש רק אור בעולם.

7.
חנוכה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. הוא אמנם מסומן היטב בלוח השנה שתלוי מעל שולחן העבודה שלי, אבל העמידה מולו שונה לגמרי מהשורה הקטנה שאומרת 'א' חנוכה'. כי פתאום בא חנוכה בין ימי השגרה ויש לי קצת חופש והעולם נפתח ומתרווח קצת. מסיבות ומשפחה ולביבות והדלקת נרות. ואמרו לי פעם שהרב יואל בן נון היה הראשון שחיבר בין האגדתא הזאת, על אדם הראשון, לחנוכה. שאמר שזה אותו החג. שפעם היה חג אמצע החורף, החג שהימים מתארכים ממנו חזרה, ואחר כך הפך להיות חג המכבים והגבורות והחנוכיות. בין אם זה נכון היסטורית ובין אם לא, החיבור הזה מוצא חן בעיני מאוד. ולא רק בגלל שחנוכה הוא חג האורים, והנר הקטן שבא לגרש את החושך, וכולי וכולי, אלא בגלל הניסים והנפלאות.

Hanukkah_18th_century

בכלל אני אוהב ניסים ונפלאות. כי מה הוא נס אם לא הרגע שבו אתה מופתע מול העולם שמתנהג אחרת. מה הסיכויים, צועקים אוהדי מכבי, מה הסיכויים ששחקן (דריק שארפ, רכז) יזרוק לשלשה בשניה האחרונה ובדיוק זה יכנס. מה הסיכויים שאדם (אוהַד, 38, רווק נצחי) יצא עם מישהי ופתאום היא תהיה האחת. מה הסיכויים שהוא (מנחם, 78, סבא לחמישה) יחלים מהמחלה האיומה הזאת, ופתאום העולם מפתיע אותך, והולך נגד כל הסיכויים, והנה בא ומתממש לו נס. מעבר לחוקי הטבע.

8.
וזה עניין משמח מאוד, עניין הנס, וחוקי הטבע. אריאל הירשפלד כתב פעם שהוא היה ילד קטן בגן, והייתה מסיבת חנוכה, ועל התקרה היה תלוי סביבון גדול מלא סופגניות. והוא, אריאל, הילד הקטן, רצה מאוד את הסופגניות אבל לא יכל, כי הסביבון היה תלוי על התקרה. ופתאום לקראת סוף המסיבה ירד הסביבון מן השמיים ונגלה שהוא מלא סופגניות. ואיזה נס גדול היה שם. כי מה הוא נס אם לא הרגע שבו אדם רוצה מאוד משהו ולא יכול להשיג אותו, ופתאום העולם רוכן אליו ונענה לו.

אני חושב שהדבר הגדול יותר שצריך לזכור ביחס לחוקי הטבע, זה שהם לא קיימים במציאות. כמו אדם הראשון שעומד ורואה איך יום אחר יום האור מצטמצם והולך, ואומר: ככה זה ימשיך עד החושך הגדול, עד שיהיה רק חושך, שלא יהיה אור בכלל במציאות. כאילו יש חוק במציאות שבכל יום יש קצת פחות אור. ופתאום – איזו הקלה, אין באמת חוק כזה, הימים הולכים ומתארכים חזרה. וכל חוקי הטבע האלה אינם אלא דרכים שעוזרים לנו להבין את המציאות. וזה דבר משמח מאוד, להבין את המציאות, אבל ההבנה היא אצלינו והחוקים – כחוקים – הם תודעתיים.

אולי הנס הוא הרגע שבו אתה יוצא מתוך עצמך. הרגע בו אתה מבין שיש עולם מחוץ לתודעה שלך, והוא לא בהכרח נענה לתפישות המוקדמות שלך אליו. שהוא יכול להפתיע. שהוא יכול להיות משהו אחר לגמרי. הרגע בו אדם הולך בעולם ומבין שהוא לא הכל. שלא הכל תלוי בו, ולא הכל כפוף אליו. וגם שמאחורי הפנים שנגלו אליו יש אדם אמיתי, ממשי, עם מחשבות משלו ורצונות משלו ועולם פנימי כמוס —

9.
אני חושב על זה הרבה בקשר לתפילה. אדם רציונלי, מעשי, מה יש לו להתפלל. הרי תפילה לא באמת עובדת ולא באמת משפיעה. הרבה מקרים ראינו שאנשים לא התפללו ועלתה בידם, ולהפך. וביסודי אמרו לנו שתפילות לא הולכות ריקם, ובטח משהו חמור יותר שהיה אמור לקרות לא קרה, ואיזה נס, אבל הרי אנחנו אנשים בוגרים ויודעים שאי אפשר להגיד דבר כזה, בטח לא להוכיח.

פעם אחת הלכתי בשביל ישראל עם חילונים מלפני ומצדדי ופתאום שקעה השמש וביקשתי סליחה ועצרתי להתפלל מנחה. ואלה שדיברתי איתם המתינו לי בצד. ואחרי שסיימתי להתפלל שאלו למה זה אנוכי. כלומר, מתפלל. והרי אני אדם רציונלי וכו'. ואיזו הבנה שהייתה לי עד אז פתאום קיבלה מילים וממשות. אני לא מתפלל כדי שמשהו יקרה, אמרתי, ואני לא חושב שאלוהים זקוק לתפילות שלי ולשבחים שלי, ובכלל אינני בטוח אם אלוהים יֶשׁנוֹ.

אני מתפלל, כך אמרתי, כדי לצאת מתוך עצמי; לזכור שאני אינני הכל. שיש דברים שאינם תלויים בי, שיש עולם בחוץ. לזכור שהבריאות שלי לא תלויה רק בי, והחכמה שלי, והגשם והשופטים והעתיד המתוקן – בוודאי שיש לי צד בכל אֵלֶה, אבל הם לא באמת תלויים בי. ואני מנסה לזכור שאני לא מרכז העולם. כאילו החשיבה המדעית והמודרניות כלאו אותנו בתוך עצמינו, הטילו עלינו את כל האחריות, וגרמו לשכוח שאנחנו לא יכולים הכל. וזה מה שאני רוצה: לזכור שאני, בסך הכל, עוד אדם בעולם מבין הרבה אנשים אחרים. לא פחות, אבל גם לא יותר.

10.
וזה מחזיר אותי לסיפור על אדם הראשון. אפשר להבין את האגדה הזאת בתור סיפור על כוחה של תשובה. על היכולת לתקן. מנהגו של עולם, אומר אדם הראשון, הוא שיש חטא, ויש תשובה, ויש תיקון. ואחרי חטא עץ הדעת, הגילוי שיש תשובה משמח כל כך את האדם הראשון עד שהוא עושה מזה ימים טובים. והסיפור הזה עוסק, באמת, באדם ובאחריותו. אבל אפשר להבין את האגדה הזאת בתור הכרה בזה שהאדם הוא לא הכל בעולם. 'מנהגו של עולם הוא' אומר אדם הראשון. כלומר: זה סך הכל מנהגו של עולם. משהו שחוזר על עצמו. איזושהי תפישה תודעתית. ותו לא.

וגם אותו חידלון שפתחתי בו, יש שתי דרכים להסתכל עליו. כשאדם תופש את עצמו בתור מלוא העולם, הרי שאם יאבד – גם העולם כולו יאבד. וכשאדם תופש את עצמו כחלק ממשהו, ושיש עוד דברים בעולם, ושהפגישה בינו ובין המדוייטת שלו יכולה גם להפיל מחיצות ולהפגיש פנים ופנים – גם האמונה שדבר כזה יקרה פתאום מקבלת ממנו. כשאדם מוכן להיות מופתע מן העולם, גם העולם נכון להפתיע אותו חזרה.

11.
ומכל זה אני חושב על חנוכה שהוא הציר שבין הבית ובין החוץ, בין ה'אני כלוא בפנים' ובין ה'להדליק נר שיראה מן החוץ', כלומר להתייחס אליו. והרי אסור להדליק נר בשבילי, בשביל האדם שבפנים. כל העניין בנר החנוכה הוא לפרסם את הנס בשביל האדם שבחוץ. שמישהו אחר יראה.

אני חושב לא מעט איך 'חמלה' ו'נכמר' הן מילים דומות. אולי, אפילו, חמלה היא הרגש ונכמר הוא הפועל. וחשבתי איך שתיהן מתארות את הרגע שבו הלב מתכווץ פנימה, אבל – ובו בזמן – נע החוצה. ואיזה פלא זה, תנועה פנימה שהיא תנועה החוצה. שזה ההבדל בין החמלה ובין הרחמים. כי רחמים זה כמו לכסות את האחר בשמיכה מגוננת, אבל העמדה היא עמדת החזק מול החלש. ובחמלה אין היררכיה, כולנו באותה סירה, ורק תומכים אחד בשני בדרך אל החוף.

אולי לכן החמלה באה אחרי היאוש. אחרי ההסכמה הברורה שהעולם פגום, שיש תהום שרוחשת במעמקים ומים שמתגעגעים ביסודות. אחרי החושך שהולך וגובר והחידלון שפושה בעולם. לדעת שאם השבר הוא בִּבדידות קיומית, התיקון הוא ביחס אל האדם האחר.

וכתבתי על זה:

12.

*
צָדַק מִי שֶׁאָמַר שֶׁאֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים,
סֵפֶל תֵּה שֶׁעַתָּה הוּא חַם וְתֵכֶף יִתְקָרֵר
הוּא אֵינוֹ נוֹקֵשׁ עַל הַזְּגוּגִית וַאֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ פָּנֵינוּ
הַמִּשְׁתַּקְּפוֹת בּוֹ (נְחִירַיִם, צֵל שָׂפָם, מִשְׁקָפַיִם
מְכוּסוֹת אֵדִים), אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ שׁוּלֵי הַמְּעִיל הַחוּם
הַתָּלוּי עַל גַּב הַדֶּלֶת וְאֵינֶנּוּ פֵּרוּרֵי הָעוּגִיָּה שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן
וְלֹא נְשִׁימַת הַמִּקְטֶרֶת וְלֹא הַיָּד הַמְּגַשֶּׁשֶׁת
בָּאֲוִיר הַסָּמִיךְ אַחַר דָּבָר לְהֵאָחֵז בּוֹ.
אֲפִלּוּ אֵינֶנּוּ הַמִּלִּים בָּהֶם אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים
חֶשְׁבּוֹן אוֹ הֲבָנָה אוֹ הִתְנַצְּלוּת אוֹ אָהֲבָה
אַף שֶׁנִּתַּן בְּקַלּוּת לְהִתְבַּלְבֵּל וְלַחְשֹׁב שֶׁאָכֵן זֶה כָּךְ.

מָה כָּל אֵלֶּה מוּל הַפֶּלֶא שֶׁרָאִינוּ בַּחֲנוּת הַמַּכֹּלֶת;
אָדָם שׁוֹאֵל אָדָם אַחֵר אֶת הַשְּׁאֵלָה הַגְּדוֹלָה
'אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ הַבֹּקֶר'.

14.
והדברים מצטרפים לדברים נאים שכתב אלחנן ניר באיזה מאמר על חנוכה (שפורסם באתר של שיח). הוא מדבר על השפיות והשיגעון ביחס לסיפורי ר' נחמן על התבואה המשוגעת ובן המלך שחשב שהוא הינדיק, שני סיפורים שעוסקים ביחס בין הפנימיות והחיצוניות, ומשם ממשיך ומסכם:

"חנוכה, בדברי ימי העם הזה, הוא החג שנתפר תמיד על התפר שבין שפיות לשיגעון. מחד גיסא אין בו מרצינות הימים הנוראים, אך מאידך גיסא גם אין בו משיגעון המערכות הכללי, השמור לפורים. יש בו שחוק ומשחק, וסיבובי חיים מלאי רצינות ושעשוע מסביב לסביבון. כך למשל מתבטא רבי נתן: "וזה בחינת השחוק, שהיו נוהגים גם הקדמונים הצדיקים לשחוק בחנוכה במיני שחוק של היתר".

ואם להוסיף את אותו שחוק עָדִין, לעובדה ששבוע החנוכה משתפל ונוהר לו דרך קבע בין פרשות השבוע העוסקות בחלומות ובמלחמות החלומות, חלום סולם האב וחלום כוכבי הרקיע של הבן, הרי שייווצר לנו מרקם חג של שחוק וחלום, ריאליה ופנטזיה, ושיגעון. ומהו חלום, אם לא שיגעון מן הזן המודע; אם לא מוכנות ללכת על פנטזיה, גם כשהיא נראית למתבונן מן החוץ כבדיה גמורה?"

חנוכה שמח!

——–
עוד על חנוכה בבלוג:
ניתוח 'מעשה מאורח בעל כנפיים'
עדיין היו בחצי הדרך
על 'להאיר את הפתחים', ספרו של הרב שג"ר לחנוכה

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “לידע שיש עולם | לחנוכה

  1. בנימין הגיב:

    בס"ד

    יפה. יפה מאוד. הייתי מאריך אבל עוד מעט הדלקת נרות.
    וגם חביב שבאווירת הכריסמס דילמת באלגנטיות על המספר 13..

  2. שלמה קווס הגיב:

    יפה. רק להעיר שאני מזהה בפוסטים שלך שני סגנונות כתיבה: האחד ספרותי, עם הבלחות שיריות ומדרשיות; והשני אקדמי עם נגיעות פוסטמודרניזם. בשניהם אתה כותב היטב, כמובן, אבל מדי פעם אני מרגיש שהם קצת מתערבבים לך, כמו בפוסט הזה.

  3. חיים הגיב:

    איזו רצינות מטופשת להיות אדם, להתנהל בעולם, לתמרן, לקשקש בחלל הפנוי, לחפש צומי בדרכים פיוטיות, אינטלקטואליות. ובכל זאת ואחרי הכל :נגעת ביהודי? אשריך! אין למעלה מזה.

  4. ספיר הגיב:

    מופלא מופלא מופלא. אמנם לא חנוכה אבל אני קוראת כבר כמה ימים את כל מה שכתבת (ביסודיות;) ונהנית מכל רגע. תודה על השיתוף

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s