רגעים [5]

[א] הבחורה הכי יפה בעולם

ביום רביעי שעבר יצאתי מהדירה שלי ברחביה והייתי חייב להגיע לאוטובוס בשביל להגיע בזמן לעבודה, ובדיוק חלפה ברחוב הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים. היא הלכה בכיוון שאני הלכתי והלכנו ככה ביחד בשתיקה איזה מאה חמישים מטר. ורציתי לעצור ולהגיד לה שאני אוהב אותה ואיך קוראים לה, אבל לא שאלתי כי הייתי צריך להגיע לאוטובוס המקרקש ולעבודה שלי, והיא הייתה צריכה להגיע למקום שהוא לא העבודה שלי.
ובכל פעם שאני חושב על זה אני רק חושב שאלוהים היה צריך לתת לכל אחד מאיתנו איזה רגע אחד של שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, ככה שיהיה לנו זמן, ונוכל לעצור את הבחורה הכי יפה בעולם ולשאול אותה איך קוראים לה ולהגיד לה יא אללה, תראי איזה יופי הירח.

[ב] הבחורה הכי יפה בעולם אחר

שלא לדבר על יעקב אבינו שהגיע לבאר וראה את הבחורה הכי יפה בחיים שלו ונישק אותה, ופרץ בבכי כי הנה וסוף סוף ויש תכלה לכל געגוע. ואז הלך לישון ובבוקר קם והנה היא לאה. מה לא היה נותן בשביל להישאר ער כל החיים עם האישה ההיא שפגש ברחוב, שעכשיו היא מתלוננת איפה המפתחות שלי, מישהו ראה את המפתחות שלי, יקוב בוא לכאן, תסתכל, תגיד לי למה יש כל כך הרבה כלים בכיור, והוא אומר לה 'התחת אלוהים אנוכי, אני לא יודע לשטוף כלים' ושניהם יודעים שזה לא תירוץ.

[ג] הבחורה השניה הכי יפה בעולם

ופעם אחרת הלכתי ברחוב בתל אביב וראיתי את הבחורה השנייה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא הסתכלה עלי ואני הסתכלתי על עצמי לראות על מה היא מסתכלת, ורציתי ללכת להגיד לה שלום, אבל אז נזכרתי שניצן אמרה שהיא בכלל לא מעוניינת ושצריך לתת לה להישאר בתור פנטזיה, ושאפרת אמרה שהיא נשואה עם שלושה ילדים, וגדי אמר שזו בכלל לא אהבה, אז התיישבתי והתחלתי לחשוב עם עצמי: האם אנחנו באמת אוהבים והאם היופי קיים לכשעצמו ויש בו תועלת והאם אני בעצם רק מחפצן נשים שרוצות להיות נחשבות בזכות השכל שלהם ומה זו בעצם אהבה
ואכן אנחנו לא ביחד עד עצם היום הזה

[ד] בורקסים

אדם הולך הביתה אחרי יום עבודה ומדכא לו והוא רעב אז הוא עובר בשוק וקונה בורקסים בשלושים ושניים שקל לקילו אצל הזו שצועקת כל הזמן וזה משמח אותו קצת. הוא אומר לעצמו וואי אני אלך הביתה ואני אוכל ארוחת ערב חמה ופריכה. ואז הוא מגיע הביתה ואומר לעצמו מעניין מה קרה באינטרנט בזמן שלא הייתי והוא מסתכל קצת בפייסבוק וקצת באתרי חדשות ורואה איזה חצי פרק של סדרה שאהב פעם ובינתיים הבורקסים מתקררים והוא נזכר בהם אחרי שעה וחצי ומגלה שהם קרים אז הוא הולך ומחמם אותם במיקרוגל ואז הם נהיים רכים ורטובים והוא אוכל אותם ככה ובינתיים מסתכל ביוטיוב בתקצירים של הNBA והבורקסים הופכים להיות ערפל של בצק משמים במקום להיות ההבטחה הזהובה שהם היו כי זה המצב האנושי ומה אפשר לעשות

[ה] קנקן

אנשים אומרים 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' אבל לא חושבים על הקנקן שעומד על הרגליים כבר שבע שעות ולא חושבים על כל הפעמים שמטיחים אותו על השולחן ולא חושבים על שכר המינימום ועל מחירי השכירות ולא על הסבלנות שהוא צריך בשביל להכיל כל כך הרבה בפנים הם רק חושבים אני אוהב בירה נגמרה לי הבירה איפה הבירה שלי תעשה רפיל יאללה תביא לי כבר יאללה על מה משלמים פה במקום הזה

[ו] עוגיות

רוני יושבת ומתכָּלָה על כיסא במסעדה של בָּבּוּ. בחוץ צהריים. החורף מתנהל לאיטו. אדים ראשונים מתחילים להתעבות על החלונות ולטשטש כל ראוּת. מלצר צעיר, זיפים אבודים על לחייו, מסתכל עליה מהמטבח. אני לא חושב שהיא רווקה, הוא אומר לטבח. אני חושב שהיא מחכה למישהו. כבר שעה היא כאן, אומר הטבח ופוזר עשבי תיבול. המלצר מסתכל עליה בעיון: היא יושבת בשיער חום מְבוּדָר, בידיים קפוצות, מתוסכלת את רגליה, שותה מים עם לימוֹן כבר למעלה משעה. לא מזמינה כלום. אולי אין לה חבר, והיא מחכה לחברה שלה, אומר הטבח. המלצר נשען על הקיר, מנענע בראשו, "לא," הוא מתחיל לומר ופתאום נסוג. "היא ראתה שאני מסתכל עליה," הוא מתנצל ונחפז אל עמקי המטבח.
רוני מעבירה צל כהה מעיניה: היה נדמה לה שזה יובל נשען שם, מסתכל בה, אבל זה רק המלצר. יובל אמר שיגיע בדיוק באחת. היא כאן מרבע לאחת, מחכה, מקפצת בעיניה עם כל דנדון פעמון הכניסה. הטבח מנגב את ידיו על סינרו ובא לבדוק: את רוצה לטעום מהעוגיות המיוחדות שלנו? הוא שואל. לא, תודה, היא אומרת, אני מחכה למישהו. אה, אומר הטבח, אז לערוך לשניים? ורוני אומרת כן, תערוך לשניים. הוא מתברווז אל המטבח ומוציא עוד צלחת, עוד סכין, עוד מזלג. כשהוא מתחיל לסדר הפלאפון שלה מצלצל בפתאום, והיא מתהפכת את התיק ומערבבת את הדברים ומוצאת אותו: מספר לא מזוהה. "תסדר את זה לידי, לא מוּלי" היא אומרת לטבח, ולפלאפון היא אומרת: "שלום".
"שלום," אומר קול נשי שטוח, צמחי, מהצד השני. "אנחנו מחברת סלקום, התקשרנו להציע –"
"לא, תודה," אומרת רוני ומנתקת. היא מסתכלת בצג, לראות שוב שהשעה אחת חלפה מזמן ושיובל לא הגיע ואפילו לא התקשר. שעה שהוא מאחר. שעה ועוד חודש וחצי שהיא מחכה. היא מנסה להתקשר אליו, אבל הוא עדיין לא עונה והיא נאנחת את הפלאפון על השולחן. הטבח סיים לסדר. "עוד משהו?" הוא שואל.
שוב, עוד צלצול. היא מסמנת לטבח לשלילה. "שלום," צמח מטפס, "מדברים מחברת סלקום, יש לנו-"
לא, מנתקת רוני. אני לא רוצה לטעום מהעוגיות המיוחדות שלכם. אני לא רוצה ליטול חלק במועדון הלקוחות שלכם. אני רק רוצה שתעזבו אותי בשקט לנפשי ושיובל יגיע. מאוד מאוד אני מבקשת שזה לא יהיה אתם שתגיעו ויובל שיעזוב אותי בשקט. עם כל פתיחת דלת היא נמרטת: אולי עכשיו יגיע. אולי עכשיו.
בתוך תוכה היא יודעת.
הטבח מסתכל עליה. "הזאת שלך מנגבת עכשיו את העיניים," הוא מדווח למלצר, "אני חושב שהיא בוכה". הוא מזדרז שוקו חם עם קצפת ועוטר אותו בעוגיות. "לך," הוא אומר למלצר, "תביא לה. בחינם. זה על חשבון הבית." אחרי שהמלצר עוזב הוא מתנצל אל הסירים שהוא מבשל.
"מי יודע," הוא אומר, "אולי באמת אין לה מישהו".

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “רגעים [5]

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    בחלום ראיתי את זו
    שנועדה לי והיא היתה
    הסיכוי שאיבדתי ותוארה
    חלף כהרף יקיצה.
    כל בחורה שראיתי
    אותו יום ברחוב
    חשבתי הנה ההיא מהחלום
    כי בכל אחת היה
    משהו ממנה
    אבל אף אחת לא
    היתה הדבר ההוא

    (אייל מגד)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s