זקֵנים

א.
ליד הבית שלי יש מכולת שקוראים לה מכולת בורוכוב נחמן (זה לא השם האמיתי שלה, אבל הוא די דומה). זה מוזר, כי לכל המכולות בעולם קוראים בשמות כמו 'S.O.S' או 'המכולת בשכונה', ורק למכולת בורוכוב נחמן יש שם ספציפי משל עצמה וגם אישיות משלה. היא פתוחה בשעות לא קבועות ולא הגיוניות, כך שבצהריים היא סגורה אבל לפעמים אתה חוזר לדירה באחת בלילה ורואה את הדלת פתוחה ויש קישוטי חג המולד על השער ובלונים ושלט 'מזל טוב', למרות שלא נולד שם אף אחד בשנים האחרונות.

דברים כאלה גורמים לך לתהות מה קורה בעולם הזה.

אני כמעט שלא קונה שם, אבל לפני שבועיים בערך הייתי צריך רסק עגבניות, והלכתי ונכנסתי לשם וראיתי שאי אפשר למצוא שם כלום, כי כל החנות היא הררי מצרכים מגובבים ורק המוכר יודע איך למצוא שם דברים. ובמרכז החנות עומד דלפק ענק שמאחוריו יושב נחמן בורוכוב (כנראה) ורואה טלנובלות בספרדית.

ויש לו קצת קרחת ושיער שחור ארוך שהוא קושר לקוקו מאחורי הראש.

ביקשתי רסק עגבניות והוא שלח יד והביא לי. שילמתי ובאתי לצאת, אבל הסקרנות בערה בי ושאלתי אותו כמה זמן המכולת הזאת כאן. שישים וחמש שנה, הוא אמר.
שישים וחמש שנה! אמרתי, כי לא ידעתי מה לומר.
הוא חייך. בן כמה אני נראה לך, הוא אמר.
הוא היה נראה בן שישים וחמש לכל היותר.
שמונים וחמש, הוא אמר. ואני לא הבעלים הראשון של המכולת. נו, זה זמן. כשביבי נתניהו היה ילד הוא היה בא עם אח שלו, יוני, וקונה כאן מסטיקים.

דיברנו עוד קצת. הוא סיפר שהוא גר ליד, שהוא פותח את המכולת כשהוא יכול, ומכין לעצמו ארוחה ואוכל אותה בחנות. הזוג בטלבנובלה התחיל להתנשק, ולא רציתי להפריע להם אז לקחתי את רסק העגבניות והלכתי הביתה, וכל הערב רק חשבתי על זה שיוני נתניהו היה קונה מסטיקים במכולת ליד הבית שלי ושביבי נתניהו היה אוהב ארטיק רמזור כשהיה ילד.

וחשבתי על זה שאדם מגיע לגיל שבו הוא חושב על ראש הממשלה ונזכר בו בתור ילד קטן עם אף מנוזל וארטיק ביד. הלא דבר הוא.

מתוך הסרט 'up'

ב.
ביום שישי הלכתי דרך אחת הגינות ברחביה ועל אחד הספסלים שם ישב זקן עטוף במעיל ועם הכובע של המעיל על הראש. הוא החזיק ספר ביד אחת וצרור שקיות ביד השניה, וכשעברתי מולו הוא עצר אותי ושאל אם אני גר בסביבה. אמרתי שכן.

אתה יכול לעזור לי לקחת את השקיות, הוא שאל.
אמרתי שכן.
תודה, הוא אמר. אני גר בקומה למעלה וכבר קשה לי לקחת.
התנהלנו זה לצד זה ברחוב. אני עמוס שקיות והוא מחזיק ספר. היה בו משהו שברירי, אדם קצת קטן טבוע במעיל גדול. זה ספר על מלחמת האזרחים בספרד, הוא אמר. אתה זוכר את מלחמת האזרחים בספרד?
לא הייתי שם, הודיתי.
זו הייתה מלחמה גדולה, הוא אמר. הדיקטטורה – הא, נוראה ואיומה. והמחפשי עצמאות. זה הסופר כותב על אבא שלו שהיה שם במלחמה. גם אני הייתי, אבל לא שם. ואחרי מלחמה אחרת עלה לארץ, והוא מתגורר כאן הרבה זמן. ואיך הוא ראה את הספר בחנות – והמלחמה – "ומיד קניתיו!"

(ובינתיים חשבתי שלאח שלי יש ספר שקוראים לו 'ההיסטוריה של העולם', ובו מתוארת ההיסטוריה של המין האנושי כרצף אחד ומתמשך של מלחמות ועוד מלחמות, כשפה ושם יש גילוי ארץ חדשה או איזו המצאת דפוס)

כך דיבר וסיפר קצת, ודי מהר הגענו לבניין שלו.
בכניסה עמד בעל בית קצת נמוך וקצת מוצק שפיקח על הגנן, וכשהזקן עבר שם הוא שאל מה עם מיסי ועד הבית. ומה עם האינסטלטור. ולמה כל דבר לוקח לך כל כך הרבה זמן, ג'רארד. מה העניין.
סך הכל אתה גר לבד, במי כבר יש לך לטפל.
חשבתי שזה בוטה, ואיך אפשר. אבל הזקן (שקוראים לו ג'רארד, מסתבר) זקף גֵּו בתוך המעיל והוריד את הכובע מהראש. ממש כמו מבקשי העצמאות. אל תדאג אדון רבינוביץ', הוא אמר בקול נמרץ, אני מטפל בעניין.
וחלף על פניו ונכנס לבניין.

(רק אחר כך, כשעלינו לקומה השניה, הוא עצר וסיפר ששם הוא תמיד נח קצת באמצע העליה. ואם תוכל לעלות ולשים את הדברים ליד הדלת – זה באמת שום דבר – ותודה רבה לך ושבת שלום. באמת, שבת שלום–)

ג.
לפני חצי שבוע בערך הלכתי ברחוב והיה תשע בלילה בערך וכבר קר מאוד. בדיוק חזרתי מהעבודה ולכמה רגעים הרגשתי שפתאום נהייתי מבוגר. אחד כזה שחוזר מהעבודה בשמונה בערב ויושב בבית ורואה תקצירים של ספורט בטלוויזיה. רק שלי אין טלוויזיה, אבל אפשר לראות תקצירים גם במחשב.

ככה חשבתי והגעתי לרמזורים בתחילת עמק רפאים, ופתאום נופפה אלי זקנה אחת לשלום מהצד השני של הכביש. לרגע הסתכלתי על עצמי בשביל לראות מי אני שהיא מנופפת אלי ככה, ואז הסתובבתי וראיתי שהיא בעצם מנופפת לזקנה אחרת שעומדת מאחורי. היא התלהבה כל כך עד שהיא חצתה את הכביש באדום ועקפה אותי ונפגשה עם חברה שלה, ואז האחת אמרה לשניה 'גיב מי היי פייב' שזה בעברית 'תני כיף', והן קפצו ביחד ונתנו כיף באוויר.

זה היה מדהים.

זה הזכיר לי שכשהייתי קטן היה לנו זקן אחד בבית הכנסת. בערך בן שמונים וחמש. הוא היה מחכה שהכוהנים יעלו לתורה ואז היה שם סוכריות בתוך הנעליים של הכוהנים. לפעמים זה היה טופי ולפעמים סוכריות קשות וכשהכהנים היו יורדים מהדוכן הם היו מנערים את הנעליים שעה ארוכה והזקן היה מסתתר מאחורי הסידור וצוחק.

וחשבתי איזה דבר מדהים ונפלא זה ששתי נשים בנות שמונים קופצות באויר כשהן נפגשות ושאדם בן שמונים וחמש שם סוכריות בנעליים של הכהנים ולא אכפת להם שאנשים מסביב רואים ומה הם חושבים, ואיך יש אנשים שהזמן לא משפיע עליהם ושהם לא נעים בתוכו. וכשחזרתי הביתה לא פתחתי ספורט חמש בשביל לראות מה קרה אתמול בNBA ובמקום זה שמתי מוזיקה ורקדתי כאילו אף אחד לא רואה אותי.

ובאמת אף אחד לא ראה אותי, אבל זה לא שינה כלום.