שלג

א.
יש שני רגעים יפים במיוחד בשלג.

הראשון הוא הרגע לפני שהשלג מתחיל. כשלרגע אחד העולם נקי ופתאום הוא בעיצומה של מלחמת כריות עצומה. זה רגע שבא אחרי קריאות חוזרות ונשנות של 'יורד שלג' 'לא, זה לא שלג', 'זה גראופל' (את הקריאה האחרונה קורא מישהו שקרא משהו באינטרנט; שלפני שיורד השלג מגיע גראופל, או משהו דומה שיש לו שם של ספר פנטזיה. והאדם הזה הוא ממין האנשים שמפספסים את אהבת חייהם בגלל שבמקום לרוץ איתה אל השקיעה הוא ראה אותה והתחיל לשאול את עצמו אם זו היא או לא).

אבל פעם אחת מישהו במשרד צועק 'יורד שלג' ואתה שומע את ההתרגשות בקול ויודע שזה באמת. זה הרגע-היפה-במיוחד הראשון. והוא רגע קיבוצי; אתה צריך למצוא אנשים, לאסוף אותם מהמשרדים שלהם, לשאול: ראית? ראית? יורד שלג, ראית? והכל בפליאה עצומה. דווקא כי אנחנו במזרח התיכון, סך הכל, ושלג הוא איזה רגע של פליאה בתוך כל הבִּיצה הזאת, וצריך לחלוק אותו עם אנשים זרים.

אבל יש רגע שהוא למעלה מזה, וזהו הרגע שבו אתה קם בבוקר ומדשדש ברגליים קרות אל החלון מכוסה האדים ומציץ החוצה לראות מה קרה בלילה, ואתה רואה איך העולם כולו מכוסה לבן. ולשניה אתה לא מאמין ועובר לחלון אחר, וגם הוא מכוסה אדים וגם דרכו הכל לבן, ואתה שם קרוקס ויוצא החוצה ורואה מבעד לדלת הכניסה איך כל העולם לבן לכל מלוא רוחב העין. ואם אתה ילד, מציפה אותך הידיעה הזהובה: אין לימודים היום.

גם הרגע הזה הוא רגע של פליאה, אבל זו פליאה ממין אחר. שאין שום צורך לחלוק אותה עם אנשים זרים, ורק לזכור איך היה לרחוב הזה איזה רגע של חסד לפני שיתעוררו כולם ויתחילו לבוסס בו ברגליים מכוסות שקיות. וזה רגע אינטימי נורא. אתה חוזר הביתה וסוגר את הדלת כאילו דבר לא קרה ונשכב שוב במיטה ומתכסה בשמיכה ועוצם עינים וחושב: שלג. יורד שלג. יורד שלג.

giphy (1)

ב.
פעם הייתי חייל ותפסתי מחסום אי שם בבנימין. היה חורף, והיה קר מאוד וכל מה שרצית היה להיות הרחק הרחק משם, להחזיק כוס תה חמה ביד ולדבר עם מישהי. ובאחד הלילות הראשונים שם הגיעו, פתאום, שתי מכוניות, ועצרו בצד המחסום. מהמכוניות יצאו כמה בחורות מהיישוב הסמוך והן התחילו לחלק תה וקפה ועוגות ביתיות בין כל העמדות במחסום.

זה היה רגע טהור ומזוקק של אושר.

לא הרגע עם התה והעוגה. רגע אחד לפני. הרגע בו אתה מבין שהרצון שלך, שהיה נראה כל כך רחוק מן המציאות, קיבל איכשהו מענה. נזכרתי בזה כי גם שני הרגעים האלה שבשלג, הרגע הפומבי והרגע הסמוי, הם רגעים מזוקקים כאלה. רגעים שבהם הזמן עוצר לִשנייה ונותן לך אפשרות להביט עליו, על העולם, על הדברים שאתה רוצה. אלה הרגעים שבהם התקווה הכמוסה שפיעמה בך מוצאת לה סדק להיות.

[לכן, ברגע שהולך מישהו לתפילה וטביעות הרגליים שלו מוטבעות בשלג, הלב נחמץ; הלא השלג חייב להיות נקי, דווקא. ולבן. ושאף אחד לא ידרוך עליו. ששום דבר לא יתנפץ מהפנטזיה שהתממשה לה–]

ושלשום הלכתי לעשות קניות לקראת המצור ובתור מאחורי עמד אדם כבן ארבעים. הוא החזיק סמראטפון ביד אחד והקליד עליו ביד השניה, וכל הזמן רק רטן על התור העצום. ישראלים, הוא אמר, מה יש לכם. סך הכל שלג. במדינה מתוקנת הכל היה פתוח בזמן הזה.

הוא היה עסוק בסלולרי שלו ומאוד ענייני וכעוס,לא הייתה בו שום תקווה כמוסה ושום חלום שאינו מושג, ולי לא הייתה שום יכולת להגיד לו שירים את העיניים ויסתכל. כי זה לא עניין של מדינה מתוקנת או לא מדינה מתוקנת; המלאכים שרים מסביב, זה העניין.

ג.
אני זוכר שלפני שבע עשרה שנה, לערך, היה בירושלים ילד קטן, מנומש וממושקף שאהב לקרוא. בכל יום היה לומד בבית הספר (שהיה בשכונה אחרת) עד שעה מאוחרת מאוד. יום אחד הוא נסע באוטובוס בחזרה מן הלימודים, ובתחזית שברדיו אמרו שמתעתד לרדת שלג בהמשך השבוע.

ובמקום לחשוב על בובת השלג ועל הגזר התחוב באף ועל לבנות איגלו ועל מלחמות כדורי השלג, הילד ההוא חשב על ספר בשם 'גבעת ווטרשיפ', שהיה ספר ארוך מאד. מהארוכים שהיו בספריה. כבר שבועות שרצה להחליף את הספר, אבל לא היה לו זמן גם ללמוד וגם לעשות שיעורי בית וגם לקרוא. והנה מודיעים על שלג.

למחרת לקח הילד ספר ספריה אל בית הספר. במקום ללמוד בשיעור האחרון הוא צעק וזרק עפרונות והפריע, כך שלמורה לא הייתה ברירה אלא לשלוח אותו הביתה. במקום ללכת הביתה הילד הלך לספריה. הוא הלך ישר אל המדף ושלף את שני הכרכים של גבעת ווטרשיפ ואחר כך הלך הביתה.

וכשהשלג בא – והוא אכן בא, והביא איתו שלשה ימי חופש – הילד לא יצא החוצה ולא בנה איגלו. כשאמא שלו התעקשה הוא יצא החוצה ובנה איש שלג קטן ודלוח ומיד חזר הביתה והחליף בגדים והכין שוקו, ואחר כך פתח את הספר וקרא עד שטבע בין המילים, ואיש לא אמר לו די.

ומאז, בכל פעם שמודיעים בחדשות על שלג – אפילו בתחזית נידחה ומפוקפקת – ישר משהו בלב שלי מדלג וצונח. ולא בגלל המשחקים בשלג והפיסול והלובן האינסופי והאור הרפה השוטף קלות את העיר. אלא כי בין הקניות וההצטיידות ואגירת המים אני מוצא זמן והולך לספריה ולוקח את הספר הכי עבה שאני מוצא, למרות שלא אקרא אותו לעולם, ואי שם בזיכרון שלי מהבהב ילד מנומש וממושקף שיושב וטובע בספר, והוא מאושר עד אין קץ.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “שלג

  1. רז הגיב:

    גם אני הלכתי לספריה! גם אני! ולמרות שכבר אין באמת סיכוי, כי כבר יש שני ילדים קטנים בבית ודווקא בגלל השלג אין להם מעון והכל, בכל זאת הייתי חייב. כי השלג שמכסה הכל לרגע אחד (ממש אחד קטן, שאחריו כבר יש טביעות רגליים בלתי מתחשבות) מכסה גם את כל הסיבוכים והאכזבות והיאוש המצטבר ונותן לך אשליה ממכרת שאפשר לכסות הכל באיזה שקט וטוהר של חלומות חדשים-ישנים. ואתה מאמין לו, וזה מה שחשוב.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s