אני כל כך עסוק בזמן האחרון

א.

לפני חודשיים בערך הלכתי לאכול סעודת ליל שבת עם יואב, והוא עדיין לא חזר מהתפילה אז עמדתי בחוץ וחיכיתי לו. בדיוק הייתה תפילת הפגנה מול עוד מסעדה לא-כשרה שנפתחה בירושלים, ואנשים עמדו ושרו שירי שבת בקול. ישבתי על הספסל וחיכיתי ליואב, ופתאום ראיתי שני חסידים עוברים מולי בבגדי שבת; שטריימל, גרביים משוכים, קפוטה. הטיתי אוזן, ושמעתי את אחד החסידים אומר לשני:

"נו, זה בדיוק אותו הסיפור עם פיות השיניים."

ב.

אני אוהב להיזכר ברגע הזה: היה בו שבריר של אמת. כמו שפעם אחרת הלכתי לקנות אופניים משומשים בחצי השני של העיר, ונכנסתי לחנות אופניים בחניה של קניון חרדי. הקניון עצמו היה קטן מאוד, צפוף מאוד, על גבול המשפחתי, ובחנות היו מוכרים נחמדים מאוד והמון קונים, חרדים ברובם המוחלט.

אחד, בן ארבעים וחמש בערך, ביקש אופניים. לא משנה איזה, פשוט אופניים. שני חסידים עם מעיל ארוך ביקשו אופניים להשכרה, ואחר כך גלגלו את המעיל למעלה, דחסו אותו לחגורה (!) ורכבו משם. ילד בן ארבע עשרה יצא לרכב לבית שמש עם כובע שחור, ובכל הזמן הזה הסתובבו שם אמא אמריקאית אחת ושתי בנותיה, חרדיות גם הן, שביקשו לקנות אופני פעלולים נוצצים.

זה היה נהדר.

ואז יצאתי משם וראיתי את המודעה הזאת.

10687090_10204288845575411_3842072437061931034_n

נהדר, מה יש לומר.

ג.

שיחה ששמעתי פעם בגן סאקר (באמת!), בין זוג חרדי באמצע דייט:

"אני לומד טורשולחנערוך. את יודעת מה זה טורשולחנערוך?"

"לא"

"זה ספר ההלכה הגדול. כולם לומדים את זה. גם הרב של אבא שלך, מזה הוא פוסק"

"מעניין. כולם מהספר הזה, אתה אומר?"

"כן, ומה את עושה?"

"אני מעבירה חוגים ביצירה. אתה יודע, פאייטים ומסגרות. כאלה."

ד.

אלחנן ניר כתב פעם משהו יפה:

אולי בכל זאת

כָּל יְמֵי הַבַּחֲרוֹת הָיָה מַשְׁחִיר עַצְמוֹ
עַל חִדּוּשֵׁי הָאַחֲרוֹנִים
חוֹסֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל
בַּתְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה
בִּילָדִים שֶׁלּוֹ שֶׁדָּפְקוּ וְאָמְרוּ הִגִּיעַ זְמַן.
עַכְשָׁו הוּא מִתְנַדְנֵד,
פֵּאוֹת עֲיֵפוֹת שֶׁלּוֹ נָעוֹת בִּכְבֵדוּת
אִשְׁתּוֹ קְצָת נְבוֹכָה שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ.
הוּא אוֹמֵר לָהּ:
אוּלַי בְּכָל זֹאת

תמונה

ה.

'כל מה שעולה מתכנס' של פלאנרי אוקונור הוא אוסף קטן וראוי, של סיפורים קצרים, המפרק יפה את הגזענות ואת ארצות הברית של אמצע המאה. אותי הוא מעניין, כרגע, בעיקר כספרות דתית. אפילו לא במובן של 'ייצוג המתח בין הקתולים והפרוטסטנטים', אלא בפשטות; כספרות שהאמונה, אלוהים והגאולה משחקים בה תפקיד מרכזי.

 דווקא כי אין הרבה כאלה.

אני מכיר ז'אנר אחד של ספרות כזו: ספרות חרדית (ואני קורא כאן ספרות חרדית גם למה שמכונה 'סיפורי עולם קטן'). הספרות החרדית מתייחסת לאלוהים באחת משתי הצורות – האחת, דאוס אקס מכינה, כלומר שהאל מופיע ופותר את הבעיה. הגיבור במצוקה? יתפלל ויופיע נס. ואפילו לאו דווקא בהתרת הקונפליקט, אלא גם בהובלת העלילה: צירופי מקרים שאינם צירופי מקרים, אלא 'נס'.

הצורה השני היא הרקע של המרחב הסיפורי. האל נוכח ברקע, אבל הוא אינו המוקד. כמו שני הסיפורים שנזכרתי כאן לפני רגע: אנשים הולכים ומדברים ביניהם על פיות שיניים. קונים אופניים. כמו שטיסל, כמו סרוגים. יש אלוהים, אבל הוא אי שם ברקע, והסיפור הוא סיפור שמתרכז באדם ובמערכות היחסים סביבו.

[אוף טופיק: מעניין לחשוב על זה בהקשר שתי התמות המרכזיות שאיתן מתמודדת הספרות החרדית: קונפליקטים סביב המשפחה, וספרות מתח, שבה הגיבור צריך לשמר את הסדר על כנו].

ו.

הצורה השנייה, בה פתחתי, היא דווקא זו שפחות מעניינת אותי כרגע. היא מייצרת את הספציפיות, את הקונקרטיות, אבל לא מעבר. המקומות המעניינים יותר הם אלה שבהם אלוהים הוא זה שמנחה את העלילה ולמעשה מייצר 'נס' שגואל את העולם. זה יוצר ספרות מאוד חינוכית, כיון שההתרה באה מבחוץ, באמצעות כח על שמשיב את הסדר על כנו.

וחזרה לפלאנרי אוקונר; מה שמעניין במיוחד בספרות שלה זה ההיפוך של הסיפורים. בניגוד לספרות החרדית, שבה, בזכות האל, הגיבור זוכה לתיקון והעולם זוכה לגאולה, הרי שאצל אוקונר התהליך הוא שלילי. הסיפור מקבל התרה שלילית (הגיבור מת, נפצע, מתאכזב וכן הלאה) דווקא בגלל העדר האל. במילים אחרות, האל משחק כאן תפקיד הפוך; הוא לא מניע את העלילה. היא נעה בלעדיו, ומגיעה למקום שלילי. ובדרך זו תולה אוקונר את חלאיי העולם המודרני בהעדרו של האל או בהעדרה של האמונה. מה שמייצר, מחד, סיפורים אמינים ו'מערביים' (במובן העלילתי של המילה), ומצד שני סיפורים שמסוגלים לתת לאלוהים מקום מרכזי.

זה קצת מזכיר את תארי השלילה של הרמב"ם: אולי הדרך היחידה לדבר על אלוהים היא לדבר על העדרו.

ז.

אני קצת מנסה לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה. אין לי מושג.

אולי במקום זה, עוד סיפור לסיום: פעם הלכתי עם חברים לאכול צ'ולנט ביום חמישי בערב, אי שם בשכונות החרדיות בואכה מוסדות זוועהיל. נכנסנו לאיזה מקום קטן מול ישיבת מיר ושם היו פרסומות של קוקה קולה ושני יהודים עם סיר ענק של צ'ולנט, וקנינו והלכנו לאכול באיזו גינה ציבורית.

עוד אנחנו אוכלים והולכים עברו לנגדינו שני בחורי ישיבה חרדים, והאחד אמר לשני בכאב לב:

"אני כל כך עסוק בזמן האחרון שאין לי זמן לכלום. אפילו לאלוקים אין לי זמן."

(כך אמר, 'אלוקים'. בקו"ף. ואחר כך המשיך ללכת ואנחנו המשכנו לאכול צ'ולנט והעולם חזר להיות מה שהוא תמיד, ורק המתכנן העירוני של ירושלים תכנן את מנורות הרחוב שלה כך שיתנו אור יותר צהוב משאר מנורות הרחוב בשאר הערים, כי יש הוֹד קדוּמִים בעולם.)

מודעות פרסומת

10 Responses to “אני כל כך עסוק בזמן האחרון”


  1. 1 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 30 בינואר 2015 בשעה 13:14

    העולם דל ושחוק וכולנו רק מחפשים נקודות אור להיתלות בהם, מחפשים טראומות מחפשים אהבות גדולות מחפשים חוויות מיתיות שכאלו. ואפשר גם לחפש רגעים קטנים , לגאול את המציאות על ידי שמרשפ'בים אותה (מלשון רפ'ב של רבינו כמובן) וזו דרך נהדרת כמובן. ובעיקר בדלות הקיום הדוסית הסרוגה שאין בה לא קיצוניות של חרדים ולא קיצוניות של הוללים ושיכורים אין סופיים (בודלר עד בוקובסקי לדוג') זה חסר לנו, ואנו נאלצים במהלך פרשני קלאסי למצוא תאורה לעולם האפור הזה בסיפורים קטנים ויום-יומיים.
    אבל לך יש בה עיסוק אובססיבי הכל כל כך קטן ומכל נקודת אור אתה מבקש למצוא אור גדול משהו להיתלות בו בדלות הקיום שלנו. ואולי זה בגלל שאין לך חוויות גדולות ואולי זה בגלל שהיו ונמאס לך כי זה עומס נפשי שקשה לעמוד בו ואתה מתגעגע לימים פשוטים יותר ולא יודע אבל כקורא זה מתחיל בשלב מסוים להיות מבאס ומתחילים לחשוב שבשום מקום לא מתרחשים יותר סיפורים גדולים (וכן נו פוסטמודרניזם וכל השיט הזה… אני יודע).תמיד בזתי לורתר הצעיר על ייסוריו הפטתיים אבל פתאום עכשיו אני נזכר בו באור חיובי, תן קצת גדלות!

    • 2 יהודה 30 בינואר 2015 בשעה 13:23

      תודה על התגובה.
      אני קורא ושלש מחשבות עוברות לי בראש:

      המחשבה הראשונה היא שאתה צודק. ממש צודק. וזה משהו שמציק גם לי כשאני קורא ספרים או סיפורים. שאני מחפש איזו עלילה מקיפה, נרחבת, שתופסת את הכל ולא מרפה. ולא עוד הרהורים על דלות הקיום.

      המחשבה השנייה היא שפוסטים קצרים ושבועיים בבלוג, ושחלקם מבוססים בכלל על החיים שלי ועל פוסטים בפייסבוק (רח"ל) אינם הכלים להכיל סיפורים רחבי היקף וחובקי עולם. שבשביל לחבוק את העולם אתה צריך יותר משבע מאות מילה, ושגדלות צריכה את המרחב שלה. הרי כמה פתטי יהיה לכתוב כאב אמיתי, ייסורים אמיתיים, באנקדוטה קצרה. והדבר היחיד שאפשר לעשות בפוסטים קצרים הוא לנסות לתת הצצה, רגע קטן, ושמתוך ההצצה הזו יתגלה איזה חדר הרבה יותר גדול.
      והרי דברים אחרים ורחבים יותר מופיעים בסיפורים שלי. אפשר לקרוא אותם שם.

      והמחשבה השלישית היא על הפניה אלי. אני חושב על ההבדל (הגדול) בין הכתיבה שלי ובין החיים שלי, ועל זה שאם אני כותב על משהו משמע אני עוסק בו באובססיביות. ועל מה עובר עלי ומה מתוך זה נכנס לבלוג. והרי אני כותב עכשיו ארבע סיפורים במקביל ובכולם אין רגעים של יום יום ויש דם ואש ותימרות עשן. אבל לבלוג זה לא נכנס. ואיפה זה שם אותי, ולמה אני מתגונן ככה מפני דרישה של מישהו אחר לכתוב משהו אחר (וחושב עוד: איך בכלל יכול מישהו אחר להחליט או לבקש ממני מה לכתוב. באיזה קטע).

      לא יודע. צריך לחשוב.

      [אגב, ככלות הכל; החיים הגדולים הם אסופה של רגעים קטנים. ואכמ"ל]

  2. 3 בן ציון 30 בינואר 2015 בשעה 14:07

    יהודה, לאחרונה גילית את הכתובים המתפרמים על ידך, מאוד אוהב ומתחבר תודה.

    לגבי ספרות חרדית, ישנו סוג התייחסות נוספת שפחות נגעת בה, (בספרות ילדים חרדית ניתן להבחין בה באופן הבולט שלה), : גיבור הסיפור, מאמין, שומר התומ"צ, חוזר בתשובה, הילד הטוב, וכדו' מצליח להנצל או להרוויח בזכות היותו שומר תורה ומצוות, והרשע התורן \הילד שלא מוכן לוותר על האופניים..מפסיד עקב כך. חלקם מתעלים על עצמם עם תפנית עלילתית שהרשע לומד את הלקח ע"י הנזק שנגרם לו "חוזר בתשובה"- ונותן לאלוהים לרכב על האופניים שלו.

  3. 4 אורלי 30 בינואר 2015 בשעה 14:43

    אבל יהודה, הצילום של המתנדנדים. האם אתה הוא האוחז במצלמה? אחר? מתי? איפה? מי? אולי גם כותרת :"זוגתו שתחייה של רב הנסתר"

  4. 9 נתנאל. 2 בפברואר 2015 בשעה 1:38

    לגבי התמונה. אולי כבר ניסית, אבל בכל אופן- יש מה שנקרא "גוגל תמונות"- אתה גורר את התמונה לשורת החיפוש והוא מוצא לך דפים נוספים בהם התמונה מופיעה. בכל אופן, נראה שהתמונה הופיעה על גבי אלבום בשם "nisht far di kinder" (לא לפני הילדים), של פסנתרן בשם irving fields. כבר מאוחר, אז עצרתי את החיפוש כאן. תוכל להמשיך לנסות.

    https://itunes.apple.com/us/album/nisht-far-di-kinder!-not-for/id404373218

    http://en.wikipedia.org/wiki/Irving_Fields

    כל טוב! תודה על הבלוג!

  5. 10 אבו-עזרא 8 בפברואר 2015 בשעה 10:50

    בהמשך לאותו משתשמש אנונימי:
    כשקראתי את התגובה מיד הזדהתי. כבר כתבתי לך את זה- אותן מחשבות עברו גם לי והפריעו בהנאה עם קריאת הטור האחרון.
    אבל מאז נוסף עוד טוויסט בעלילה, כי כעבור זמן קצר הבנתי שוואלה, הבלוג באמת טיפה מעייף אותי, וואלה, אנשים משתעממים מלקרוא דברים שחוזרים על עצמם.
    אז מה? הרי אדם שכותב בלוג בכל מקרה עסוק לרוב גם בכתיבת דברים אחרים ממנו. הוא כמעט בהכרח כותב דברים שגם אם הוא נהנה מכתיבתם הם לא מבטאים את הכתיבה החפשית שלו. ומה מקום הבלוג, או הטור בעיתון שחצי מהקוראים ידלגו עליו? זה המקום שמאפשר לכותב לצעוק! דברים שלא נשמעים. לכתוב דברים שאיש לא רוצה לקרוא. לרכב על סוס משתולל בחנות חרסינה ששייכת רק לו. זה המקום בשבילו להעלות את הכתבים שבמאמת מבטאים עכשיו לא את מה שהוא אלא את מה שבא לו לכתוב. לעבד את תקופת הכתיבה וההתעסקות שלו בצורה עכשיוית ורגועה, ולחפור על כל סגנון כתיבה או נושא כתיבה כמה שמתחשק לו עד שזה יעבור לו. כי לרוב הכותב לא יידבק כל חייו על נושא אחד, ואם עכשיו מתחשק לו ללקט נקודות אור למשך תקופה – הוא גם ייכתוב דברים אחרים בעתיד, אז למה למהר?
    ובכל מקרה – הבלוג הוא שלו, שייכתוב מה שעל ליבו, ואם הוא נהנה מאותה הכתיבה – יהיה גם מי שיהנה לקרוא את זה.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: