מישהו אחר דרך זכוכית

[אין לי זמן לטור, אז רק אוסף של קצרצרים:]

א.

לפעמים זכוכית.

כי הנה נניח היום בבוקר ישבתי בתחנה של קרן היסוד / אחד העם והתיישב לידי אדם אחר, והוא היה בן 30 ואולי 40 או 50. אני ישבתי וקראתי את 'גסטבי הגדול' והוא ישב ובהה באויר ואחר כך בהה באויר מהצד השני ואחר כך הצמיד את הפנים לדפנות הזכוכית של התחנה.

ואחרי שהוא עשה את זה הוא שאל אותי איך קוראים לי ועניתי, ושאלתי איך קוראים לו והוא ענה, ואז הוא שאל מה זה המקום הזה (הוא אמר בית) שיש לו שלש קירות זכוכית וכולם יכולים לראות שאתה יושב על הספסל. לקח לי זמן להבין שהוא מתכוון לתחנת האוטובוס. ואמרתי לו שזה מקום שאנשים מחכים בו, ואז הוא שאל אותי לְמה כל האנשים שיושבים ועומדים כאן מחכים.

בדיוק קראתי פוסטר וואלס אז לא יכולתי להגיד לו שהם מחכים לאוטובוס, הייתי חייב להתחכם ולהגיד שהם מחכים לאהבה או לגאולה או לאיזה רגע של נינוחות בתוך הגוף שלהם. כשאמרתי את זה הוא הקשיב מאוד ואז שאל למה הם כל הזמן מסתכלים בפלאפון שלהם, ואני אמרתי שיש מישהו מהצד השני של הפלאפון שמקשיב להם, ואם מישהו מקשיב למישהו אחר זה הדבר הכי גדול בעולם.

וזה כל כך גדול עד שאדם הולך ברחוב או יושב עם חברים במסעדה, אבל פתאום הפלאפון מצלצל ומהצד השני של מסך הזכוכית יש אדם אחר שמתעניין בו ובמה שיש לו להגיד. וכשזה קורה, אפשר לעצור את העולם במקום, כי הנה הגענו אל השיא של החיים; שאתה לא לבד. שאתה חשוב למישהו אחר.

ואמרתי את זה לאדם שישב לידי והוא ניפח את הלחיים ואמר שהוא לא מבין איך אפשר לדבר עם מישהו אחר דרך זכוכית, ולא ידעתי איך להגיד לו שסך הכל זה החיים, שאתה מחכה למשהו שיקרה ובינתיים מציץ בפלאפון. ושרוב הדיבורים בעולם הם בעצם דרך זכוכית ודרך חסמים ובעצם כולנו כאן מסתירים את עצמינו דרך מילים יפות וחיוכים מזויפים ותלונות-שובות-לב, כי ככה זה. ובמקום זה אמרתי לו שאם צועקים מספיק חזק אפשר לשמוע גם מעבר לזכוכית.

ואז הוא מיצה את השיחה ושאל איפה יש כאן שירותים, ולא ידעתי מה לענות לו.

giphy

א.

קורה לפעמים שבא חבר ומבקש אותך לדבר. אתם יושבים ביחד על הספה בחדר שלו ושותים שוקו ומדברים דיבורים של לב שנשבר. והלא לב שנשבר הוא כמו קופת חיסכון שנשברת, שנצטברו בה המון מטבעות קטנים של יום יום ופתאום הם נשפכים ומציפים את השולחן ואתה יושב ומקשיב–

ופתאום, תוך שהקול שלו מתגמגם, נכנס איזה גרגר אבק קטן לנחיר שלו והוא מבקש להתעטש. ועוד אתה מכין את עצמך לקראת ההתרחשות והוא פוער את הפה ומביט אל האור (כאילו זה עוזר) ומסמן לך שתגיד משהו, אולי שתחכה עד שיתעטש, ובכן בין כל מטבעות הלשון חומק האפצ'י ונעלם.

ומעבר לתחושת המבוכה שאוחזת בו, עם פעירת הפה בלי שיקרה שום דבר, ומעבר לתחושה האירונית שאדם מדבר על שכאבה נפשו ופתאום צריך להתעטש, הלא דבר הוא; אדם מכין את עצמו שעה ארוכה לקראת משהו ופתאום מתמסמסת הציפייה ומתפזרת לה.

ובשעה שהוא חוזר לדבר אתה כבר יודע שבאפצ'י הבא הוא כבר יהיה זהיר יותר, ולא ימהר להכריז עליו לפני הכל ולפעור פה ולסמן שימתינו לו רגע ולהביט אל האור, ומשהו בך דועך ונעצב אל ליבו.

א.

 אולי השאלה הגדולה מכל היא מה עושים עם השֵׂערות שעל הכר.

כי יועד יכול להתמודד עם הרגע בו סתיו נפרדה ממנו. קורה. יועד יכול גם להתמודד עם זה שהקיום קודם למהות אבל המשכורת לא מכסה את הקיום, להתמודד עם המקלדת של המחשב שהאות למ"ד משתחררת כל הזמן ממקומה והוא מחזיר אותה שוב ושוב במין טקס דתי נוקדני, להתמודד עם זה שהחיים שלו לא מה שחשב שיהיה (חשב שיהיה כבאי. פחח.) ואפילו עם זה שהאורז שוב נשרף למטה ונדבק למעלה; הלא זה מה שאורז נוהג לעשות.

אבל מה עושים עם הרגע שבו יועד קם בבוקר ורואה שנותרו לו כמה שיערות על הכר. הוא הולך לצחצח שיניים ומציץ במראה ורואה איך העמיקו אצלו הקמטים סביב העיניים וסביב הפה, איך המפרצים בשערו מִדַּלְלִים אט אט, איך הוא מצחצח שיניים והעיניים בוהות ישר, והוא מבין שהוא התחיל את הדעיכה אל הסוף. הוא אומר לעצמו – אבל כמה זמן, כמה זמן נשאר עוד. מה עושים עם זה. הלא סך הכל חיים של אדם שבעים או שמונים שנה ואחר כך מה.

אחר כך הוא הולך לשבת לקפה של בוקר עם חברה מהלימודים שיש לה יומולדת. היא שואלת אותו מה הוא מתכנן שנה הבאה. אבל מה זה משנה, הוא חושב. אז יועד, נניח, יודע שש שפות והוא חכם מאוד, והוא נבחר להיות ראש התכנית הארצית של משהו, וקרן אמריקאית מגלה בו התעניינות, והוא נהיה אדם חשוב מאוד ונותנים לו כרטיסים להשקה ואז מה. מה בסוף.

והוא יושב מול החברה מהלימודים ופתאום מתפרצים חברים שלה ושרים לה 'היום יומולדת' ועושים לה מסיבת הפתעה. הוא חושב לעצמו איך, נניח, אדם נלחם על ליבה של נערה מול מישהו אחר בדו קרב ביער בולון והיריב צועק 'היכון למות': איך הקריאות 'היכון למות!' ו'היום יומולדת!' בעצם אומרות את אותו דבר.

אבל אחר כך מתקשר אבא ושואל אותו מה עם הרכב במוסך וצריך לעשות לו טסט, אז הוא מבטיח שיעשה את זה עוד היום ואחר כך הוא חוזר הביתה ועומד ושוטף כלים, והולך לסדר את המיטה ומנקה את השיערות ומכין לעצמו ארוחת צהריים ויושב לקרוא משהו עד הצהריים כי נו, בסדר, אז יש שיערות על הכר וכל זה אבל מה כבר אפשר לעשות.

א.

לפעמים אדם הולך במסדרון בדרך להכין לעצמו תה, ופתאום הוא מבין משהו. זה יכול להיות הדבר היחיד שהוא יבין בחייו, ויכול להיות גם הדבר הכי סתמי שיכול היה להעלות על הדעת: למשל, הוא הולך במסדרון בדרך אל השירותים ופתאום מבין שלכולם יש תנוך אוזן, ואיזה דבר מוזר הוא, תנוך האוזן, שהוא מִדַּלְדֵל כך לצד הראש.

ואחרי שנוגהת בו ההבנה אין לו דרך לחזור. באותם רגעים נחבשות לראשו משקפיים ומעתה רק דרכן יביט בעולם. וכמו שמוכרי נעליים רואים נעליים בכל מקום, ומי שקונה אופניים רואה רק אופניים בכל מקום, כך גם הוא: בכל מקום שהוא מסתכל הוא רואה רק את הדבר הקטן הזה, שפתאום הבין. הוא יושב בפגישת עבודה ורואה תנוכי אוזניים, והולך לקנות סנדויץ' טוּנה ורואה את תנוך האוזן של המוכר, וכשהוא מתכופף לקשור את השרוכים המדלדלים שלו הוא רק חושב: היי, זה מדלדל! כמו תנוך האוזן!

פתאום ההבנה הופכת להיות העולם כולו.

 לפעמים הוא שוכב במיטה באמצע הלילה, בוהה בתקרה ונזכר איך פעם חשב, כמו כולם, שהעניין סתמי. שאפשר להחליק מעליו כבדרך אגב; יש אלוהים, אין אלוהים, מה זה משנה. אבל הוא מסתכל על הגב של אשתו ונזכר איך פעם הם ראו את העולם עין בעין, ואיך פתאום הפך להיות אדם אחר. וכיון שאין לו ברירה – הלא, כמאמר הפתגם, לחם שהפך לטוסט לא ישוב ויהיה לחם – והוא יודע שאין לו ברירה, ושלעולם לא ישוב להיות נורמלי וחסר-מודעות כבראשונה, ובכן הוא רק מתהפך על הצד, עוצם עיניים, מחזיק בתנוך אזנו ונרדם.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מישהו אחר דרך זכוכית

  1. מחיצה של זכוכית: אחדות הבית והחוץ הגיב:

    בס"ד כ"ב בשבט ע"ה

    מעלה יתירה יש במחיצה של זכוכית. היא נותנת את ההגנה של הבית, מפני האבק, מפני הגשם ומפני הרוח, אך אינה חוסמת את שדה הראיה. העומד בבית רואה בבירור את העומד בחוץ; העומד בחוץ רואה את העומד בבית. המחיצה מגוננת אך לא חוצצת – אספקלריה המאירה!

    יתרה עליה: זכוכית המכשיר הנייד, המגינה על קרבי המכשיר מאבק ולחות, ובכך מחזקת את הקשר הקולי בין המדברים. ועולה על כולנה: זכוכית המשקפיים הממקדת ומעצימה את קשר העין.

    'קרן היסוד' מבטאת את השאיפה להיאחז באדמת המולדת ולהיבנות בה. 'אחד העם' מבטא את השאיפה להיות למרכז רוחני לעולם כולו. ביתנו הלאומי שואף לאחד את שתי הדרכים – להיות מחיצה המגוננת על העם, אך לא מונעת ממנו להאיר ולקבל אור. להיות כמנורה וכפעמון דרור, המפיקים לעולם אור ונועם!

    כאן נמתין לאוטובוס הנושא אותנו במעלה הדרך מעמקי עולם הרפאים אל הגאולה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    תנוכי האוזן מבטאים את המהלך ההפוך. את היכולת לשלוט בקשר בין הבית לבין החוץ, ובשעת הצורך לחסום את הקליטה. כדברי חז"ל בריש כתובות, שתנוך האוזן רך כדי שנדע שלפעמים צריך לקפל את התנוך ולסגור את האוזן מפני השפעה שלילית של ה'חוץ'.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s