פתקים צבעוניים (ועִילוּל עלילות)

[הפוסט הזה, והבאים אחריו, הם לזכות רוני גלבפיש הי"ו, חברת-פייסבוק, שהלינה לאחרונה על שתיקת הכותבים, ועיקרה בכך שכותבי פרוזה לא משתפים את תהליך העבודה שלהם עם אחרים. האמת היא שאחת העצות החשובות שקיבלתי מעודי הייתה לא לדבר על הכתיבה שלי עם אחרים, או כשם שאמר עגנון – אל תדבר על מה שאתה כותב, שמא לא תכתוב. אבל חשבתי שגם אם לא לדבר על הדברים שאני בתהליך הכתיבה שלהם, אפשר לדבר על המתודות והכלים שבהם אני משתמש. כמדומני שאת העצות הנוגעות לעניינים שבנפש – פנו לעצמכם זמן ביום, כתבו בכל יום כמות מסוימת של מילים, מצאו בעצמכם נקודה פנימית ושאבו ממנה כח, ושאר דברים כאלה – אשאיר לאנשים אחרים. אני משתדל שלא לעסוק בְּעצמי בפומבי. אבל שיח כותבים הוא דבר חשוב בעיני, ולכן אשתדל לחלוק בדברים אחרים מתהליך הכתיבה שלי.]

אחת מצורות העבודה האהובות עלי (אם כי בהחלט לא היחידה) היא עבודה עם פתקאות, אלה המכונות 'sticky notes', ועיקרן – ביכולת להתנייד. כלומר שניתן לחבר ביניהן ולהפריד ביניהן. בעיקרון, על כל פתקה אני כותב אירוע אחד; התרחשות אחת סגורה עם התחלה, אמצע וסוף. לרוב אלה רק שמות קוד שמזכירות לי את ההתרחשות הסגורה (למשל 'חרדים. חנות. קניות. טריקת דלת.'), ובמקרים קשים יותר אלה רק דימויים מופשטים ורעיון שאפשר להגיד עליהם.

את ההתרחשויות אני אוסף מהרחוב: פשוט פותח אזניים ומצותת לשיחות של אנשים אחרים, מסתכל על התרחשויות ותוהה אם אפשר לכלוא אותם בתוך מבנה נרטיבי מקובל, מחפש קונפליקטים או צרימה ברצף השגרתי. ברגע שאני מזהה אחת אני כותב לי אותה במחברת או בפלאפון, וכשאני מגיע הביתה אני כותב אותה על פתק קטן ומדביק על קיר העבודה שלי. לאט לאט מצטברות להן פתקאות בצבעים שונים על הקיר, עד שהקיר מתמלא בפתקים מצבעים שונים, ואני מסתכל בהם מדי יום ונזכר במה שקרה.

הצעד הבא הוא לחבר בין הפתקים. כשבוהים באותם פתקים בכל בוקר, לאט לאט מזהים בהם תבניות שחוזרות על עצמן או אירועים שיכולים להתחבר: שלשה פתקים עוסקים בילד קטן ובאמא שלו, האירוע עם חדר הכושר יכול לבוא לפני האירוע עם הצעיר שאוכל פלאפל. בעיקרון אני משתדל לחבר אותם באופן תֵּמָטִי (כלומר שכל הפתקים המחוברים יעסקו בנושא מסוים), אבל גם קשר נרטיבי רגיל (אירוע לאחר אירוע) זה סבבה. ברגע שאני מזהה תבנית, אני מצמיד פתק לפתק, כך שנראה כאילו יש ביניהם קשר.

זה די מובן כשרואים את זה:

קיר העבודה שלי

קיר העבודה שלי

בעיקרון זה משהו די חדש שהתחלתי לעשות במחצית השנה האחרונה. במדד היעילות זה עדיין פחות טוב מהשיטות האחרות בהן אני משתמש (ויורחב עליהן בהמשך), אבל לאחרונה אני מוצא את השיטה הזו יעילה יותר ויותר. עד כאן הטיפ. מכאן ואילך קצת ארחיב בתיאוריה שעומדת מאחוריו:

למעשה, צורת העבודה שלי מייצרת עלילה במציאות, באמצעות חיבור בין שני אירועים שאין ביניהם קשר 'אמיתי'. כשאני אומר קשר 'אמיתי' אני מתכוון לכך שאגרוף הפוגע באדם והכאב שהאדם חש הם שני אירועים שקשורים זה לזה, אבל אדם שחוטף אגרוף ולמחרת מתפטר מהעבודה אינם כך. החיבור שנעשה בין שני האירועים האלה הוא מה שמכונה לעוֹלֵל עלילות. ובקצרה: לדבר על איך הופך רצף של אירועים להיות סיפור.

לפני שנתחיל בכלל לדבר על הנושא, אני חושב שחשוב להדגיש כמה דברים.

א.
מוטב יהיה אם תלכו ותקראו את מה שכתבתי על ייצוג וקונפליקטים, משמעות ונרטיבים, דמויות ורצונות, ואז תחזרו לכאן.

ב.
לא כל סיפור הוא רצף של אירועים; סיפור יכול להיות אירוע אחד ותו לא. יותר מזה, סיפור יכול להיות גם תיאור של רגע אחד, וממנו יהיה אפשר לגזור את שאר הסיפור. כשהמינגווי כתב את הסיפור הקצרצר "למכירה נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו", הוא יצר רגע אחד, ומתוך הרגע הזה אנחנו מייצרים בעצמינו את שאר הסיפור, או לפחות משלימים את ההתרחשות בראש (בעיקרון אנשים נוטים להשלים את הסיפור לכזה שעוסק באהבה או במוות).

ג.
הצגת הסיפור כמבנה עלילתי סופה לכבול את התפישה על 'מהו סיפור' לאותו מבנה עלילתי, וזה לא מעשה נכון [כך, למשל, מבנה עלילתי מסוים מצייר את 'מסע הגיבור' – נדבר על זה בהמשך – ובמסגרת מסע הגיבור מכניסים אלמנטים כמו מפגשים עם 'הרע' (הוא האנטיגוניסט), 'האישה' וכדומה].

ד.
זה קצת ארוך, אבל חשוב להבין שמהנקודה הזאת מבנים טקסטואלים בכלל מתחילים. ויטגנשטיין כתב שהמשפט, ולא המילה, היא אבן היסוד של הטקסט. זה די הגיוני כשחושבים על 'מהו טקסט': טקסט, בגדול, הוא מבנה של מילים. נתעכב לשניה על המשפט הקודם. הצירוף 'מבנה של מילים' אומר, למעשה, שטקסט הוא המילים מונחות זו לצד זו בסדר שמעניק להם משמעות. כלומר, שישנה זיקה בין מילה אחת לאחרת, שהן אינן גבב אקראי. ואם אנחנו חושבים על הטקסט בצורה כזו, אפשר להבין מדוע המשפט (sentence) הוא אבן היסוד של הטקסט.

אם נחשוב לרגע על המבנה של המשפט כפי שלימדו אותנו בתיכון, נִזכר שכל משפט מורכב מנושא ונשוא. גם מבלי להכנס כרגע להגדרות הרשמיות של 'מהו נושא' ו'מהו נשוא', ניתן להגדיר באופן כללי את הנושא כ'מה יש' ואת הנשוא כ'מה אנחנו אומרים על מה שיש'. במילים אחרות, משפטים מבצעים איזושהי פעולה כלפי העולם; הם מארגנים את האובייקטים בעולם סביבם במבנה של מערכת יחסים (לוגית, או אחרת).

ניקח, למשל, את המשפט (הפשוט למדי) 'יוסי הלך'. אם ננסה לבחון מה יש בעולם, הרי שהשאלה 'מה יש' תֵּענה ב'יש יוסי', ואם ננסה לבחון מה אנחנו אומרים על העולם, אזי השאלה 'מה איתו', תענה ב'הוא הלך'. כלומר, אנחנו נוטלים את האובייקט בעולם ואנחנו אומרים עליו משהו; מארגנים אותו תחת מבנה של משמעות. אם נוסיף למשפט את המקום אליו הלך יוסי – יוסי הלך לחנות – הרי שאנחנו לוקחים שני אובייקטים, 'יוסי' ו'חנות', ומייצרים קשר ביניהם באמצעות הנשוא של המשפט, 'הלך'. ועדיין, המבנה הבסיסי ישאר ב'יש יוסי, ואנחנו אומרים עליו שהוא הלך לחנות'.

[גם אם ניקח משפט מורכב יותר: 'לעזור לזקנות לחצות את הכביש מונע תאונות', וננסה לבחון מה קורה בו, נגלה שהמשפט הקטן 'עזרה לזקנות לחצות את הכביש' הופך להיות האובייקט, הנושא של המשפט הכללי. 'מה יש?' – 'קיים דבר כזה, לעזור לזקנות לחצות את הכביש'. 'ומה איתו?' – זה מונע תאונה.]

במילים אחרות, משפטים הם מבנה. הם מתחילים מנקודה בסיסית, אובייקט אחד, דבר אחד שאני אומר עליו, ולאט לאט הם מרחיבים את עצמם; משפט אחד הופך להיות הנושא של משפט אחר וכן הלאה. אם נחשוב על טקסט בתור הרבה מאוד מילים שמונחות זו לצד זו בצורה מאורגנת, אפשר לראות כיצד משפטים הם אבן היסוד של הטקסט: הם ההתחלה של הארגון. מילה אחת בפני עצמה לא אומרת לי כלום מעבר ל'יש משהו', וברגע שאני מתחיל לארגן סביבה דברים נוספים, אני מתחיל לבנות את הטקסט.

כפי שכתבתי לפני שתי פסקאות, אנחנו יוצרים קשרים בין משפטים היא באמצעות מילות קישור: 'כיון ש' 'לכן' 'בהתאמה' וכן הלאה. ברגע הזה, אנחנו לוקחים שני אלמנטים שונים ומקשרים ביניהם כך שיווצר מהם אלמנט אחד, רחב יותר, שכולל את שניהם. בהרבה מאוד מובנים, זה מה שעושים בעלילה.

—-

עד כאן הייתה ההקדמה.

בעיקרון, סיפור יכול להתקיים היטב גם ללא המבנה העלילתי הזה. למעשה, מעצם הגדרתו של הסיפור כהתרחשות, אנחנו לא צריכים דבר מלבד ציר זמן; ייצוג של זמן שחולף. הייצוג הזה יכול להכתב ויכול להיות מובן מהנכתב, אבל אין צורך ביותר. לכן אני יכול לספר לכם שקניתי ספרים בשבוע הספר, שפגשתי שם חברים ושהיה נחמד מאוד: אני מתאר פעולה במקום ובזמן, ואין כאן לא קונפליקט ולא התרה. זה לא סיפור מוצלח במיוחד, אני חייב להודות, אבל זה סיפור. מסיבות שונות, שכבר פורטו בבלוג הזה בעבר (הזדהות, למידה, תפקוד במציאות), הוספו דברים כמו פרוטגוניסט, רצון, קונפליקט והתרה. וממילא אנחנו יכולים לגזור מבנה עלילתי פשוט: א. מצב סטטי –> ב. ערעור הסדר הקיים (הגיבור רוצה משהו שלא בהישג ידו) –> ג. משהו מעכב בעד הרצון (קונפליקט, רצון שלא מגיע לכדי מימוש) –> ד. פתרון (מבפנים או מבחוץ) –> ה. מצב סטטי חדש, שונה ממצב א'.

שימו לב שיש לנו כאן חמישה אירועים, המקושרים זה לזה כיון שהם נובעים זה מזה. הערעור נובע מקיומו של הסדר, העיכוב נובע מהרצון, הפתרון נובע מהבעיה, והמצב הסטטי החדש נובע מהפתרון. זו אחת משלושת האחדויות של אריסטו: אחדות המקום, הזמן והעלילה. אחדות המקום משמעה שהמחזה מתרחש כולו במרחב אחד, אחדות הזמן משמעו שהמחזה מתרחש כולו בזמן אמת, ללא דילוגים בזמן (קדימה או אחורה), ואחדות העלילה משמעותה שכל האירועים משתלשלים בקשרים של סיבה ותוצאה (כלומר, כאלה שעונים לשאלה 'למה קרה כך' בתשובה 'כי', או במבט קדימה – אני עושה א 'בשביל' לעשות ב') או של 'אִם-אז'; אם קרה א', אז חייב לקרות ב'. התפישה הזאת של אריסטו מיוסדת על תפישת התכלית שלו (כלומר, שלדברים ולפעולות יש מטרה, שהם אינם רק לשם עצמם. כיון שאריסטו מייסד את הקיום על התנועה, ומייעד לתנועה תכלית, קל לראות איך זה מגיע להיווצר לכדי תבנית הסיפור שמתוארת לעיל. ולהרחבה – ראו בספרֵי 'המטאפיזיקה' של אריסטו) שימו לב שקשרי סיבה ותוצאה מהדהדים לנו את אחד התפקודים של הסיפור במציאות; היכולת להגיד לנו מה יהיה בעתיד (אם אעשה כך, בעתיד יהיה כך), והיכולת להסביר את ההווה על בסיס העבר ('כרגע יש בצורת' כיון ש'לא שמרתי מצוות').

קשרי סיבה ותוצאה אינם הדרך היחידה לספר עלילה. כיון שעלילה היא קשר בין אירועים, אפשר לדמיין אפשרויות רבות לקשרים שכאלה: דמות אחת שחוזרת באירועים שונים, חפץ שחוזר באירועים שונים (ובעיקר היחס אליו. ובכלל מוטיבים), מערכת סגורה של זמן או של מרחב, תבנית עלילתית קיימת שגורמת לנו לייצר קשרים בין אירועים אף שהם אינם נובעים זה מזה, ואפילו רק מיקום של סיפור אחד ליד הסיפור השני (כמו שאני עושה עם הפתקים) יוצר קשרים מטאפוריים ומשיק את שניהם לתמה מסוימת. אני אפרט על כל אחד מהם בהמשך. לבינתיים רק אציין שקשרי סיבה ותוצאה יוצרים מבנה ליניארי של עלילה, כלומר ציר זמן שעליו מסודרים האירועים הסיפוריים אחד ליד השני כאשר מתקיימים ביניהם קשרים (תחשבו על זה כמו חיצים מאירוע לאירוע). עוד אדגיש שהמבנה האריסטוטלי אינו, דווקא, חמשת האירועים המצוינים לעיל, למרות הנטייה להגדיר אותם כך (כלומר, להגיד ש'ככה אריסטו אמר לכתוב'). [ובהקשר הזה, אני מציע לכם לחשוב מה קורה כאשר אין את הנימוק, כאשר הסיבה והתוצאה נעלמים מהעלילה – איך הסיפור מתפקד? מה הוא אומר? האם הוא יכול להגיד משהו?]

אז איך מייצרים עלילה?

קודם כל, צריך לחלק בין 'אירוע' או 'התרחשות' ל'סיפור'. אירוע הוא ללא התחלה וסוף: רק ההתרחשות. למשל, 'הלכתי לקנות ספרים' זו התרחשות, כיון שקרה משהו. אבל זה לא סיפור במובן המקובל עם התחלה, אמצע וסוף. סיפור במובן המקובל יכול להיות משהו כמו המאבק עם הטרולים ב'ההוביט': הולכים ביער – פוגשים טרולים – מתמודדים איתם – מנצחים. עכשיו – כמובן וכאמור לעיל, אפשר למקם סיפור ליד סיפור וזה יצור סיפור רחב יותר. ככה בדרך כלל עושים בקולנוע (כל סצנה היא סיפור קטן). סיפורי מסע בנויים ככה, והחיבור בין אירוע סיפורי אחד למשנהו נעשה באמצעות המטרה הסופית או משהו כזה, כלומר באמצעות התרחשויות שאינן סיפוריות במובן הקלאסי של המילה.

כתבתי כבר על המבנה המקובל (פתיחה – סיבוך – כמו התרה – סיבוך עמוק יותר – כמו התרה שניה – התרה – סיום), ועל הסיבתיות שמחברת אירוע לאירוע, אבל אפשר לקשר בין אירועים וסיפורים בעוד כמה דרכים:

תבנית: אם ניקח מבנה מקובל של סיפור, העבודה שהקורא מכיר את התבנית תיצור בעצמה קשר בין אירוע לאירוע. נניח, הצורה שבה עובדות פארודיות על סיפורים מקובלים (סרטי אקשן, מלך האריות 1.5 וכדומה) עובדות על הכרת התבנית המקורית.

מסגרת זמן: מה שרולינג עשתה בהארי פוטר, מה שג'ון ויליאמס עשה ב'סטונר', מה שכל ביוגרפיה ראויה לשמה עושה. סוגרים זמן בתוך צורה מקובלת (חודש, שנה, חיים) ומניחים בפנים אירועים. המסגרת של הזמן שומרת על כולם כרצף עלילתי אחיד. זה עובד טוב יותר אם סוגרים גם את המרחב (כל העלילה מתרחשת בתוך קמפוס אחד ונספחיו).

מיקום זה לצד זה: כמו שכתבתי כאן פעם, צורת הקריאה שלנו (למעשה, הקריאה עצמה) מחברת אוטומטית בין אלמנטים שנמצאים זה לצד זה בתוך מרחב. אפשר שלא לחבר את האירועים או לנמק אותם, אבל כדאי שיהיה ביניהם קשר בסיסי (תמטי, מוטיבים וכדומה), אם רוצים להישאר מובנים.

[אני רוצה להרחיב קצת על המוטיבים. אפשר לקרוא כאן הרחבה בכיוון קצת שונה. כאן רק באתי להגיד שהואיל וטקסט הוא ליניארי, כלומר מתחיל בנקודה אחת ומסתיים בנקודה אחרת (גם אם הוא לא סיפורי אלא מאמר), וכיון שאנחנו רוצים שהטקסט יהיה אחיד, כלומר יאסוף את כל המילים שלו לכלל נושא אחיד שאפשר לתמצת במילה, ואת התוכן שלו במשפט, הרי שיש כל מיני דרכים לגבש את הטקסט הליניארי בעיקרו. כך, למשל, מבנה כיאסטי יוצר איזה הקבלה שמהדקת חצי מהטקסט אל החצי השני שלו. או המבנה של משפטים כמו 'במקום ששורפים ספרים שם ישרפו גם בני אדם', שיוצר הקבלה בין החצי הראשון לחצי השני – הקבלה שאינה כיאסטית, אלא כאילו שניהם מתחילים מאותה הנקודה. יש עוד כמה דרכים ואין כאן המקום, רק אעיר שמוטיבים מהדקים את הטקסט באותה צורה, כלומר יוצרים קשרים מרחביים (תלת מימדים בעיקרם) בין החלקים השונים שלו. זה די מגניב. אני עושה את זה עם הפתקים וזה נראה נורא יפה].

בעיקרון רציתי להרחיב גם על הצורה שבה מניעים עלילה (דברים כמו מקגאפין, מעבר בין מרחבים, מעבר בין דמויות, ככלל מעברים – אפילו בין העבר להווה), ולא רק מעלילים אותה, ובעיקר על הדברים המעניינים באמת, כמו הרצת עלילות מקבילות, בניית מתח וסקרנות, קונפליקטים כפולים, הצורה שבה עלילות שונות (סיפורי מסע, מתח, בלשי, התבגרות, ניצחון, תגמול) אומרות דברים שונים, ובכלל על הצורה שבה עלילה אומרת משהו, אבל נראה לי שזה יחכה לפוסט נפרד.

הממ.
כל זה היה רק כדי להסביר למה כשאני מדביק פתקים צבעוניים על הקיר זה עוזר לבניית סיפור, אבל מסתבר שזה מספיק מלהיב אותי כדי לפרט. אם זה עזר למישהו, אני ממש אשמח לשמוע.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “פתקים צבעוניים (ועִילוּל עלילות)

  1. ארגמון הגיב:

    בקבלה יחידת היסוד היא אפילו לא המילה אלא האות. אנטי ויטנגשטיין – המשמעות קיימת הרבה לפני המבנה.
    מה שכתבת די מסביר את הסיפורים שלך בשנה-שנתיים אחרונות.

  2. אוריה הגיב:

    מעניינת הדרך הזו, של יצירת סיפור דרך פתקים, אני חושבת שזה גם משתקף בסיפורים שלך, האנשים והאירועים הקטנים שיוצרים עלילה. עכשיו אני תוהה איך כל אדם שאני קוראת עובד ואיך רואים את זה במה שהוא כותב.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ברור שעזר! בעיקר מדרבן אפילו..
    ואגב מתפלא שלא הזכרת את הרעיון (שאמרת בעבר) שבעצם גם כל שלושה פתקים אקראיים יכולים להתפרש בראש שלנו כסיפור וליצור הפתעות מעניינות..

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s