שבע שנים

אני לא יודע לדבר במוות. בקושי על החיים אני יודע לדבר, והמוות נראה לי תמיד כמו מצוק ענק שמתנשא בקצה מסילת הרכבת שקוראים לה החיים שלנו, ועכשיו אני רוצה להגיד משהו והדברים הולכים ומסתבכים בי.

אני רוצה לומר: היה לי חבר.

קראו לו יונדב הירשפלד. הוא היה–
הוא היה אדם.

המוות יוצר צד אחיד, מן רגע שבו המת עוצר במקום שהיה ושם הוא קופא. הזיכרון מתקבע סביבו. הדמעות מתייבשות. אפשר לספר בו, להגיד 'הוא היה מסיים ש"ס משנה', 'הוא היה עוזר לסבתא שלו', 'הוא היה מחייך תמיד'. הוא היה תלמיד חכם, הוא היה אדם אוהב ויציב. קל להאחז בדברים הגדולים, לשאת את המוות אל האידיאולוגיה, והדברים נכונים ונכוחים, אבל הם מקובעים וממוסגרים במסגרת אבל שחורה.

אבל איך לדבר בדברים הקטנים. הבלתי מושגים, הנעלמים, שהם כל כך פשוטים עד שאף אחד לא זוכר בהם. איך להעמיד את האדם על הרגליים. איך לדבר בזינוק שהיה יונדב מזנק ממיטת הקומותיים אל הרצפה, בדרך שבו היו פיאותיו מתנפנפות מאחוריו כשהיה רוכב על אופניים, איך לדבר בגופיה שהיה לובש, בספרים שהיה קורא, בשיער הלא מסודר, בויכוח עם המורה לתנ"ך בבקשה שיעלה לו את ציון המגן. איך לספר בזה שלפעמים צחק, אבל לפעמים לא. שהיו רגעים שהיה עייף. איך להפוך אותו למי שהיה באמת; שהיה אדם.

ונרצח, היום לפני שבע שנים, בפיגוע בישיבת מרכז הרב.

אינני יודע אם ניתן לספר את החיים באמת. אולי אפשר לדבר רק בזכרונות הקטנים שהיו לי ממנו, כאילו היה אדם מפורסם. לספר איזו אנקדוטה קצרה, איך נתקלתי בו ברחוב, ובכך לשייך אותו אלי: שכן לפעמים האבל אינו על האדם, אלא על העדרו מהחיים שלי. אבל אני רוצה לדבר בו, ואינני יודע איך. איך מתאבלים על האדם ולא עלי: איך בוכים על החיים עצמם.

גזירה על המת שישתכח מן הלב, והלב אכן שוכח. אבל לפני שבע שנים חשבתי על משמעותה של המילה הארמית 'אשתכח': 'נמצא', וחשבתי שאולי הגזירה על המת אינה שישכח, אלא שיִמָצֵא. שבע שנים אני שואל את עצמי איך יכול המת להמצא מן הלב ואין לי תשובה ברורה. רק יכול לומר שלפעמים אני מוצא את עצמי מסתכל בספר שיונדב אהב, או אפילו הולך וחושב על העתיד, ופתאום צץ מן הלב איזה שביב זיכרון. לרגע קצר אני רואה לנגד עיני את דמות דיוקנו של יונדב, ולרגעים ארוכים הלב מתמלא געגוע.

אוף, יונדב. כמה אהבנו אותך.

יונדב. אני חושב שידידיה שרף צילם. אם לא, אני אשמח לתת קרדיט

יונדב.
אני חושב שידידיה שרף צילם. אם לא, אני אשמח לתת קרדיט

הספד שכתבתי ליונדב, בזמנו

וסיפור לזכרו

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שבע שנים

  1. אביאל אליצור הגיב:

    יש עוד משהו-
    משהו שהוא נכון לכל האנשים שמתו, ובכל זאת ליונדב באופן אחר. הוא היה חי.
    אני זוכר, כששמעתי באותו לילה, שיונדב, זו היתה התגובה שלי בראש: זה לא יכול להיות, הוא הרי כל כך חי. ולא הייתי נאיבי, להיפך. כבר בדקות הראשונות הבנתי שיהיו הרוגים, והרבה. ויונדב לא היה קרוב אלי יותר מאחרים שאבדו אז. ובכל זאת, הוא היחיד שהתגובה שלי אליו היתה: זה לא יכול להיות. זו טעות. הוא הרי חי.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s