אקספרס הדיבור הישיר / דיוויד פוסטר וואלאס

I.
במסה השנייה בספר הזה, הקרויה 'פדרר בשר וגם', מתאר דיויד פוסטר וואלאס את הרגע שהוא מכנה 'רגע פדרר': זה הרגע בו אתה צופה ברוג'ר פדרר, שחקן הטניס (מקום 2 בעולם, נכון להיום), מבצע מכה-בלתי-אפשרית באלגנטיות מושלמת. פוסטר וואלס מתאר, בדייקנות של אזמל מנתחים, את הבלתי-אפשריוּת של הרגע; את הצורה המדויקת שבה המחבט אמור לנוע, את חוסר האמון של הצופה שמשהו מעין זה יוכל להתרחש, ולבסוף – את הצורה שבה כל זה מתלכד לכדי מכה מושלמת שמפילה את לסתו של הצופה.

בהתאמה, אני חושב שיש דבר כזה, 'רגע פוסטר וואלאס'. זה הרגע שבו אתה מביט בפרסומת עצומה למכונית (פורד אדג', רמת זיהום אויר ארבע עשרה מתוך חמש עשרה) שפרושה על חצי מהכניסה לירושלים, ובשבריר שניה התמונה מתפרקת להמון המון רסיסי צבע קטנים המונחים זה לצד זה. אתה מצמצץ: פורד אדג', רכב 4 על 4 שמצולם בזוית מחמיאה. ממצמץ שוב: המון המון חלקיקים. ושתי התמונות האלה מונחות זו לצד זו: התמונה הגדולה לא נעלמת, היא נוצרת מתוך השברירים. וכשאתה רואה את זה, אתה חווה איזה רגע של הארה: כאילו מישהו הסביר לך מה אתה רואה כרגע, והבנת, באמת הבנת, מה קורה כאן; בעולם המודרני, המתועש, הגדוש-דימויים-עד-לעייפה.

זה רגע פוסטר וואלאס.

דייויד פוסטר וואלאס

דייויד פוסטר וואלאס

II.

זהו הספר הרביעי של דייויד פוסטר וואלאס (1962 – 2008) שיוצא בעברית. העובדה שבכלל ממשיכים ויוצאים ספרים שלו בעברית זו הפתעה משמחת מאין כמותה, שכן פוסטר וואלאס הוא סופר תובעני; הוא לא עושה הנחות לקוראים שלו, ולא מנסה להפוך את הסיפורים לקריאים, קומוניקטיבים או מובנים. המסה הראשונה בספר הזה, למשל, מתארת בדקדקנות – כפייתית, כמעט – את מאחורי הקלעים של מסע-הבחירות-של-ג'ון-מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת אלפיים. פוסטר וואלאס מתאר בפירוט אינסופי את הסיגריות שמעשנים אנשי הצוות הטכניים של ערוצי התקשורת, את סוגי הקפה, את כמויות הקפה, את הצורה שבה מעמידים את המצלמה, את הלק על ציפרניה של סינדי, אישתו של מקיין. לפעמים זה מרתק, לפעמים זה חסר כל משמעות. לכל הרוחות, אתה שואל את עצמך, לְמה זה משנה אם האוטובוס הוא וולבו או מרצדס? לְמָה מְשנים המונחים הטכניים שאשכח בעוד רגע?

התשובה לשאלה הזאת היא קצת מורכבת, והיא קשורה למה שפוסטר וואלאס – לעניות דעתי – מבצע בתרבות המערבית.

הספר הזה, 'אקספרס הדיבור הישיר' (שיצא בהוצאת ספריית פועלים, והמחיר המומלץ שלו הוא 68 שקלים, ובכריכה האחורית שלו הוא מתואר כ'מאופיין באומץ רגשי ואינטלקטואלי עז מבע'. משפט שנשמע כמו גיבוב רגיל של תארים אבל, ובאופן מוזר למדי, יש בו משהו), מכיל שלש מסות ועוד רשומה קצרצרה. המסה הראשונה, כאמור, עוסקת במאחורי הקלעים של מסע בחירות. השניה עוסקת בניתוח צורת המשחק של רוג'ר פדרר. השלישית עוסקת בסיקור הסט עליו ביים דייויד לינץ' את 'כביש פראי', והרשומה הקצרה תוהה כמה אנחנו מוכנים לשלם בשביל הדמוקרטיה שלנו.

אפשר לראות שהמסות הראשונה והשלישית די דומות: שתיהן עוסקות במאחורי הקלעים של הצורה בה בונים דימוי. כשפוסטר וואלאס מסקר בפירוט אינסופי את מסע הבחירות, הוא למעשה שואל את עצמו – ואותנו – איך נוצר ונבנה הדימוי הציבורי של ג'ון מקיין כ'פוליטיקאי שאומר אמת'. כשהוא בוחן את מאחורי הקלעים של צילומי הסרט, הוא שואל את עצמו מה הופך את הסרטים של דיויד לינץ' למה שהם, כלומר – קריפיים, מובנים ולא מובנים, מרתקים אותנו בצורה עוכרת שלווה.

ושתי המסות האלה מדגימות היטב מה פוסטר וואלאס עושה לתרבות: הוא מראה אותה.

III.

הספרות בכלל, והספרות האמריקאית בפרט, נדחקת שוב ושוב בסדק הדק שבין 'איך אנחנו חיים את חיינו' ו'איך אנחנו אמורים לחיות את חיינו'. המילה 'אמורים' מציגה שבעצם יש איזה דימוי של 'המשפחה המודרנית' או 'החיים המודרניים'. האמריקאיים 'אמורים' לחיות כפי שמוצג בעיתון ש'המשפחה האמריקאית' חיה. כפי שסדרות הטלוויזיה (אבא אמריקאי, משפחת סימפסון, איש משפחה) אומרות, כפי שה'אדם הנורמלי' חי בפרברים. הסופרים האמריקאיים מטפלים בפער הזה שוב ושוב, נדחקים ברווח, מרחיבים אותו ומביאים אותו לקדמת הבמה: אם זה ג'ון סטיינבק והמיתוס האמריקאי אודות המסע אל עבר עתיד טוב יותר, אם זה פיצ'גרלד וחייהם של העשירים, או ריימונד קארבר והצד האפל של הבורגנות, או דון דלילו, קורמאק מקארתי, ג'ונתן פרנזן – שוב ושוב מטפלים סופריה של ארצות הברית ברווח שבין הדימוי (ובמקרים קשים יותר, המיתוס) ובין המציאות, והדרך בה הם עושים את זה היא לפרק את המיתוס. להראות למה הוא לא נכון. למה הדימוי הוא שקרי.

פוסטר וואלאס עוקב אחרי מסע הבחירות של מקיין ושואל את עצמו מדוע הפוליטיקאים של ימינו מעוררים בנו עצב, הוא מסביר לעצמו ולנו שזה בגלל שפוליטיקאים אינם בני אדם: הם דימוי, והם דימויים "שאפילו לא דומה די הצורך לבני אדם כדי שתשנא אותם". זה עצוב, כי האנשים שמייצגים אותנו הפכו להיות ייצוג בעצמם: 'המזרחי', 'הימני', 'הנחמד'. מה שפוסטר-וואלאס עושה כאן הוא לא להראות איך מתחת לדימוי הזה יש אדם אחר. כלומר, הוא לא 'חושף' את האמת. הוא לא 'מפרק' או 'מבצע דה-קונסטרוקציה' או משהו כזה. הוא פשוט מראה. הוא עוקב, צעד אחר צעד, אחרי כל פרט ופרט מהרכבת הדימוי: 'האם המודאגת' שהתפרצה באמצע נאום הבחירות, המיקום המדויק של פריים הצילום, תדרוך העיתונאים, יחסי ההיררכיה בין העיתונאים ואנשי הצוות הטכני וכן הלאה.

ומה שיפה הוא שאחרי כל המעקב הזה, הדימוי עדיין נשאר כדימוי. האם ג'ון מקיין הוא באמת איש אמת, או שהוא דימוי של 'איש אמת'? אין לפוסטר וואלס מושג, וגם לנו אין. השאלה הזאת מהדהדת גם אחרי הקריאה: האם העובדה שמשהו הוא דימוי אומרת שאין מאחוריו שום דבר?

IV.

לְטקסט יש שני הקשרים: פנימי וחיצוני. ההקשר הפנימי הוא הצורה שבה הדברים מאורגנים בתוך הטקסט, וההקשר החיצוני הוא הצורה שבה הטקסט מתפקד בעולם. אלה גם שני המימדים של הביקורת: ספרות טובה יכולה להשפט על פי האסתטיקה הפנימית של הטקסט, ויכולה להשפט על פי החתרנות שלו, הביקורת החברתית שלו, הצורה בה הוא מעניק נחמה או הצורה בה הוא בועט בבטן. סיפורים, לרוב, נסגרים בצורה שלימה: בסופו של דבר הקונפליקט מקבל התרה. הגיבור לומד משהו חדש על החיים או על העולם. אנחנו, כקוראים, חווים איזה קתרזיס של שלימות. זה נכון כאשר הזוג מתאחד בסוף, וזה נכון גם כאשר הגיבור מת או כאשר אנחנו 'מבינים' מה קורה; כשמצג השוא נחשף, ואור השמש מעניק לנו איזו רווחה.

דברים דומים כתב פוסטר וואלס לגבי סרטיו של דייויד לינץ' (גילוי נאות: לא ראיתי אף אחד מהם): אנחנו רוצים שסיפור יוציא אותנו נינוחים, כותב פוסטר וואלאס. כאשר משהו נחשף, 'האמת מתגלה', אנחנו מרגישים מרוצים גם כאשר הגילוי מטלטל, בגלל עצם פעולת החשיפה. סרטיו של לינץ' מערערים אותך דווקא משום כך. כי הם מטרידים את הצופה, מעוררים בו אי נוחות מוסרית בכך שהם מראים את המציאות: הם מראים לך שהרוע – נניח – קיים בהמון מקומות, ולא רק במקומות שנחשפו כרגע. שאנשים אינם 'טובים' או 'רעים', אלא גם וגם. במילים אחרות, הם מציגים את העולם, וטוענים שגם במציאות עצמה, באנשים שתופשים את עצמם כטובים (למשל: הצופה) יכול להיות רוע. לכן הם מערערים. לכן הם גורמים לך לקום ולעשות משהו.

 וגם פוסטר וואלאס הוא כזה. הוא לא נותן רווחה. העובדה שהוא מראה את המציאות ולא מתיר אותה יוצרת את האפקט ההפוך. זה פחות נכון לספר הזה, אמנם, ויותר נכון לסיפורים הקצרים שלו, אבל גם המסות (ובפרט הארוכה שבהם, על מסע הבחירות) מתפקדות כך: הקריאה מייצרת מועקה, הטקסט לא נסגר. בסופו של דבר, אנחנו לא יודעים מה האמת ומהו השקר, אבל במקביל זה דוחף את הקורא לסגור בעצמו את הסיפור. במילים אחרות, הוא דוחף אותו לפעולה מוסרית. והאפקט המוסרי הזה הוא, אולי, הסיבה שפוסטר וואלאס הוא אחד הסופרים הכי חשובים של הדור הנוכחי.

זה לא ספר מושלם. אני מניח שניתן להעביר ביקורת על בחירת המסות (למה פדרר קשור? האם לינץ' עודנו רלוונטי?), על ריבוי הפרטים הקטנוניים, על ראשי התיבות המעיקים והראוותנות הלשונית ופטפטת היתר והקושי בקריאה, ותהיה בכך לא מעט אמת. ובכל זאת: כוחו של הספר הוא לא בדברים עליהם הוא כותב אלא בצורה בה הוא עושה את זה. צורה שהיא הנחלת מתודה: אחרי הקריאה אתה סוגר את הספר, מביט על הלוגו שמוטבע על המחשב שלך וחווה פתאום רגע-פוסטר-וואלאס, וכל הקריאה שווה ולו רק בשביל הרגע הזה.

31-5619_Mאקספרס הדיבור הישיר

הוצאת פועלים – סיפורת

214 עמודים

מאנגלית: דבי אילון

 —

[התפרסם השבת, בגירסה קצרה יותר, במוסף 'שבת' של מקור ראשון]

מודעות פרסומת

1 Response to “אקספרס הדיבור הישיר / דיוויד פוסטר וואלאס”



  1. 1 עשר נקודות על "מיסטר סקווישי" | הכריכה האחורית טראקבאק על 19 בדצמבר 2016 בשעה 0:28

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: