הרהור על הפוליטי

'מועדון קרב' הוא אחד מחמשת הסרטים הטובים שראיתי בחיי (אף שזו רשימה שיש בה לפחות עשרה סרטים). הוא טוב מאוד מבחינה אסתטית: אני חושב שאין בו אפילו שוט אחד מיותר, שהוא מהודק בצורה יוצאת דופן, שהדמות הראשית עשויה למופת. אבל כל אלה שוליים ביחס לסיבה שאני חושב שהוא סרט 'טוב'. הוא טוב, בעיני, כי הוא זעזע אותי במציאות. קמתי ממנו עם קרביים הפוכות ומוח מבולבל והלכתי לשנות את חיי. וכשסרט משנה את חייך, אתה יודע שיש בו משהו.

הפוסטר של מועדון קרב

הפוסטר של מועדון קרב

אני רוצה לדבר קצת על עניין הבעיטה בבטן. לא ספציפית על מה קרה שם, במועדון קרב, שזה נושא ארוך וראוי לדיון אחר, אלא על עצם הבעיטה. או, אם נדייק את זה, על הצורה שבה יצירת אמנות משפיעה בעולם האמיתי, ולמה זה הופך אותה ליצירה טובה.

נראה לי נכון להגיד שיצירת אמנות נשפטת, תמיד, בשני מרחבים. המרחב הראשון הוא פנימי. כלומר, אסתטי: זו הצורה בה האלמנטים והמרכיבים השונים של היצירה מתייחסים זה לזה כך שהיצירה השלימה קוהרנטית, או מהודקת, או פרופורציונלית, או כל דבר מהסוג הזה. כשאנחנו אומרים על משפט שהוא נשמע טוב, הכוונה לכך שיש איזה יחס נכון בין המילים השונות המרכיבות אותו. לרוב זה עניין של טכניקה, אבל לא רק.

המרחב השני הוא המרחב הפוליטי. פוליטי לא במובן העוסק בממשל (כלומר, בגופים הממוסדים) אלא בחברה הסובבת את היצירה, בדעותיה ובאמונותיה. יצירה 'טובה' או 'משמעותית' היא יצירה שמבצעת הזרה, שבועטת בקרביים, שמזעזעת, משמחת, מצחיקה וכן הלאה: שמשפיעה בצורה כזו או אחרת על העולם מחוצה לה. המזרקה של דושאן היא אמנות גדולה, בעיני, כיון שהיא משמעותית במרחב הפוליטי שבו היא פועלת, גם אם דושאן לא נאלץ להפגין טכניקה כשחתם עליה והציג אותה בתערוכה. אפשר לצאת מכאן לדיון נרחב יותר אודות הגדרותיהן של יצירות אמנות ככלל, אבל אני לא מבין בזה כל כך. אני קצת קורא ספרות וקצת רואה קולנוע, ולכן אתמקד בהן.

המזרקה של דושאן

המזרקה של דושאן

הרבה מהספרות הישראלית החדשה היא, בעיני, ספרות ריקה. המונח ספרות ריקה מתייחס לספרות שמציגה את העולם, אבל לא אומרת עליו שום דבר. כלומר, היא חסרת אמירה אתית אודות המציאות מחוצה לה. היא לא אומרת לאדם 'עשה כך' או 'עשה אחרת', אלא מתארת עולם ותו לא. יכול להיות שתיאור העולם הזה יעשה בכישרון טכני יוצא דופן, אבל כשאתה שואל את עצמך מה הסופר עצמו רוצה, אתה מוצא את עצמך חסר מילים.

השאלה 'מה הסופר רוצה' יכולה להיענות בתשובה כמו 'להוציא ספר', אבל זה לא מספק, בעיני. אני חושב שסופר צריך שתהיה לו אמירה על העולם. היא לא צריכה להיות אמירה חדה וחותכת, אבל צריך שיהיה משהו אליו ניתן להתנגד או להסכים. כלומר, לא די לתאר משפחה החיה בירושלים; צריך להגיד האם הצורה בה המשפחה הזאת חיה היא טובה או רעה, ולמה. לחלופין, צריך להגיד: אני חושב שצריך לחיות כך. ואפילו בשניהם אין צורך: אפשר להגיד, כמו האחים כהן, שהעולם סתמי. שיש בו טוב ורע, אבל אין זה אומר שאנחנו יודעים מה צריך או נכון לעשות. שאנחנו הולכים ומחפשים אחר משמעות. זה בסדר גמור, כל עוד זו אמירה חד משמעית. כלומר, שברור מה היצירה רוצה להגיד לנו על החיים שלנו. אם זו יצירה טובה, היא אומרת אמירה שאינה טבעית לנו: בניגוד למה שחשבתם, העולם הוא כך כך.

למעשה, לפעמים הצד הפוליטי מספיק בהחלט, ואין צורך בצד האסתטי. כך, למשל, השיח שסובב את קבוצת 'ערספואטיקה', וביותר – הויכוח אודות ערכה האמנותי של השירה הנכתבת על ידי המשוררים החברים בערספואטיקה – יושב על הפער בין שני המרחבים שהצגתי קודם. השירה של ערספואטיקה היא, לפני הכל, פוליטית. פוליטית לא רק כיון שהיא מציפה עניין פוליטי (דיכוי מזרחי) ובו היא עוסקת, אלא גם כיון שכוחה הוא בשיח הסובב אותה. כלומר, שאין זה משנה בכלל כמה היא אסתטית או לא. אין זה משנה עד כמה היא משתמשת בדימויים, נניח. מה שמשנה הוא הבעיטה בממסד הספרותי בארץ, בקאנון המתגבש וכן הלאה. במילים אחרות, איכותו הספרותית (המרחב הפנימי) של השיר היא כמעט חסרת משמעות. זה לא משנה. מבחינת השיח הסובב את הקבוצה, השירה היא כלי פוליטי ותו לא. ובאופן כמעט משונה, די בכך.

כוונתי להגיד: כי זו לא הספרות שחשובה, אלא החיים.

הדוגמאות ההפוכות הן אלה שמטרידות אותי יותר. ניקח, למשל, את 'אינספשן' של כריסטופר נולאן. זה סרט כמו פילוסופי, שמדבר על, ובכן, תודעה וחלום וזיכרון. במידת מה, ברור לנו מהן התמות בהן הסרט עוסק. אבל אם ננסה לבחון בצורה ספציפית יותר, נגלה שקשה מאוד להבין מה הוא אומר על תודעה וחלום וזיכרון. אוקיי, אז הם נכנסים לחלום בתוך חלום. ואז מה? מה זה אומר? ניתוח נרטיבי של הסרט יראה שהסיפור הוא סיפור הרבה יותר פשטני, כלומר שהסרט למעשה עוסק בצוות פריצה (כמו סרטי 'אושן', נניח), שלא נתקל בהרבה התנגדות. יש פה ושם שינויים בעולם, אבל מבחינת הסרט – הוא לא מטפל בנושאים האלה. הוא מִדּמה לסרט כבד משקל, ולמעשה לא אומר כלום.

אפשר להדגים גם ספרותית. כשאנחנו קוראים הרלן קובן, נניח, יש לנו טובים ויש לנו רעים (גם אם משחק הזהויות ביניהם אינו חד מימדי כל כך), והאמירה היא שהטוב מנצח את הרע. אם נציב במקום 'הטוב' את 'אמריקה הישנה והטובה' ובמקום 'הרע' את 'אנשי עסקים קרים', נקבל אמירה חדה וברורה יותר, גם אם פשטנית. אבל אם ננסה לבחון את ספרו של אמיר גוטפרוינד 'בשבילה גיבורים עפים', או את ספרו של אשכול נבו 'משאלה אחת ימינה', נגלה שברור לנו על מה הם מדברים: על חבורת אנשים שמתבגרת ביחד. אבל מה איתם? אוקיי, הראית לי את ההיסטוריה של המדינה דרך משקפיים של ילד שגדל בחיפה, ואז מה?

אפשר, כמובן, להתווכח על כל אחת מהדוגמאות שהבאתי כאן, אבל לא לשם כך התכנסנו. אני רוצה להגיד שספר (או סרט) הוא בעל משמעות אם יש לו משמעות פוליטית, ומשמעות פוליטית מן הראוי שתתחיל מאמירה אתית. משמעות פוליטית משמעה שהספר מתפקד בצורה מסוימת בעולם, ואמירה אתית משמעה: המעשה הזה טוב והמעשה הזה רע. אפשר, כמובן, לאתגר את הטוב והרע (עולים לי 'נעלמת' ו'לוליטה' כדוגמאות מובהקות), אבל זהו הבסיס.

חשוב לזכור שיש ספרים עם משמעות פוליטית שאינה אתית. ספר יכול להצחיק או להציע נחמה, וגם אלה דברים משמעותיים בעולם ואין בכך רע. בעיני, זה קצת דומה להבדל בין ממתקי גומי ובין אוכל אמיתי: ממתקי גומי מציעים נחמה, אבל אינם מסוגלים להעניק לך כח. הם לא מזיזים את העולם. הם חשובים בפני עצמם, אבל משאירים את המצב כמות שהוא. אני חושב שלאדם צריך שיהיה אכפת מהמרחב בו הוא נמצא, מהאנשים הנמצאים סביבו, מהעולם בו הוא נתון. ואם כבר הוא יכול להזיז את העולם לכיוון מסוים, מן הראוי שיעשה את זה.

[עם או בלי קשר: בחירות משמעותיות שיהיו]

——-

11026036_10205338661820161_1296867627016747717_n

מודעות פרסומת

5 Responses to “הרהור על הפוליטי”


  1. 1 ארגמון 15 במרץ 2015 ב- 18:10

    או, וואו.
    הייתי אומר שהשלמת מעגל ארוך, אבל אני לא בטוח שאני באמת זוכר מה חשבת לפני חמש שנים (נניח)

  2. 2 אורי 16 במרץ 2015 ב- 0:25

    כל כך הייתי מתווכח איתך על הדוגמאות.. אבל אני עייף 😦
    כתבת יפה.
    לילה טוב

  3. 3 אורי 16 במרץ 2015 ב- 0:26

    טוב, לא הצלחתי להתאפק: באינספשן ובגוטפרוינד ובמשאלה אחת ימינה, המדיום הוא במידה רבה המסר

  4. 4 אורי 19 במרץ 2015 ב- 1:12

    ידידיה החזיר אותי כדי להרחיב..
    טוב, אז את אינספשן ראיתי מזמן אז אני לא אדבר עליו, אבל לגבי גוטפרוינד ונבו (שני ספרים שדומים בקטע הזוי, אגב), אני אסביר למה אני חושב שהם סופר פוליטיים, כהגדרתך.
    אז כתבתי שהמדיום הוא המסר. רוב הספרים האלה מוקדש לתיאור פשוט של חיים. בית ספר, ים, צבא, בנות. לאמור: זאת הזהות. לאו דוקא הזהות ה״אידיאלית״ (כי המאה העשרים היא הרחק מאחורינו), אלא הזהות ״שלנו״. יש כאן אמירה מעט פוסט מודרנית, אם תרצה. לא כמו פייט קלאב, אלא בדיוק הפוך: הסיפור הוא על חיים קטנים של אנשים קטנים. אפחד לא מצפה ממך לשנות את העולם.
    גם כשיש קונפליקטים, הם נפתרים, יחסית, נקודתית. השינוי קורה בעיקר בראש של הבנאדם ופחות במציאות. והכל מאוד מודע לתהליכיות, לאיטיות שבה דברים קורים במציאות. אומרים לקורא: נשמה, בסוף, החיים שלך אלה החיים שלך. צא לחפש הרפתקאות אם בא לך, אבל תהיה מוכן לזה שבכל מקרה בסוף תצטרך לחזור לאמא הפולנייה שלך ולחברים הדפוקים שלך ולטלוויזיה המשעממת שלך.
    בשני הספרים, החלום הגדול על מציאות אידילית נרצח בכיכר מלכי ישראל.

  5. 5 יפעת 27 ביוני 2015 ב- 22:08

    תודה רבה, נהנתי לקרוא


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: