תובנות של אחר הבחירות

א. יצא דבר השרים

"…בתוך כך בא השר השלישי, שהיה שר בלי תיק, והיה נופל על צוואריהם ומנשק ואמר להם גם כן כנ"ל. היינו שאתם סבורים שאין לי תיק. אדרבה באמת יש לי תיק יפה מאד, רק שכל התיקים של העולם התחתון הם כאין וכאפס עבורי ואני איני רוצה שום נגיעה מהם כלל, ויש לי הסכמה על זה מהמפקח הכללי"

ב. בדבר ההלם הגדול

פשוט לא להאמין שבישראל של שנת 2015 עדיין יש אנשים שחושבים אחרת מאנשים אחרים.

ג. בדבר הפחד

מחנה השמאל הוא לא פחות שמרני מאשר מחנה הימין. הם פשוט נתקעו על רעיונות אחרים. זו לא ליברליות, זו לא ראיית האחר כאדם, זה פשוט פחד, אלא שהוא מכיוון אחר.
לא יכול להיות שהקמפיין של מפלגה ליברלית יהיה נגטיבי. לא יכול להיות שהוא יהיה מבוסס על שנאה, לא לאדם ולא לציבור. לא יכול להיות שהוא יצהיר 'נתקע עם הפלסטינים'; לא 'נתקעים' עם אנשים. מדברים איתם.
אולי זה ההפסד הגדול של הבחירות האלה.

ד. בדבר הדת

ככלות הכל אין הבדל גדול בין השמאל והימין. אלה מאמינים אדוקים ואלה מאמינים אדוקים. הרצוג, ככלות הכל, אינו אלא משיח שקר, שגרם לכולם להאמין בו ואז התבדה. האפולוגטיקה והתירוצים הם משני הצדדים. שוב אתה מגלה שאנשים נאחזים בדיעותיהם כמו בחבל הנזרק מן האוניה, כאילו אם יחשבו עליהם לרגע, יאבדו.

איור: נדב נחמני הנהדר לחיצה על התמונה תוביל אתכם לעמוד הפייסבוק שלו

איור: נדב נחמני הנהדר
לחיצה על התמונה תוביל אתכם לעמוד הפייסבוק שלו

ה. בדבר הדיבור

הבחירות האלה מטלטלות אותי כבר זמן מה, ואלה לא התוצאות שלהם כמו השיח הציבורי סביבם. העיתונות מטרידה אותי, השנאה מטרידה אותי, אבל יותר משני אלה מטריד אותי שהדיבור סביב הבחירות לא היה סביב בעיות ופתרונם, אלא אודות סמלים כאלה ואחרים.

כשאני אומר 'סמל' אני מתכוון לכך שהשאלה האם בוז'י עבר פוטושופ או לא, האם הוא נראה כאדם חזק או לא – אלה שאלות שבוחנת אותו כסימבול. או, מהצד השני, הדמוניזציה של נתניהו – אלה לא שאלות של 'מה ניצב כרגע בפני מדינת ישראל' ו'כיצד נעניק לזה פתרון', אלא שאלות שמתייחסות לעצם הפרסום. כלומר, אלה שאלות שסובבות את השיח עצמו (זה קצת מסביר בועות תקשורתיות וגם אוירת אופוריה, אבל זו סטייה מהנושא).

מדינת ישראל אינה מדינה של דימויים, אלא מקום בו הממשות מתנגשת בנו ללא הרף. כך, למשל, בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו מעמדם המשפטי של הפלסטינים? מדוע אנחנו ממשיכים במדיניות כיבוי שריפות בתחום הסכסוך? האם נכון להשאיר את ערביי יהודה ושומרון מאחורי גדרות, נעיםממקום למקום עם אישורי מעבר, וללא חשמל, מים וביוב מוסדרים? ובכלל, הלנצח נאכל חרב? ובעניינים אחרים – מה עושים עם ריבוי החוקים שמתעסקים במשק? איזו מערכת כלכלית אנחנו מבקשים לבנות, ומה הזיקה שלה למערכת הרווחה?

במילים אחרות: מה אנחנו רוצים שיהיה כאן?

לחלק מהמפלגות יש תשובות לכל השאלות. לחלק אין. כך או כך, לא על זה נסוב הדיון התקשורתי; במקום להתווכח אודות הפתרונות, התווכחנו אודות הסמל. שכחנו שיש בעיות אמיתיות בחוץ, ושאנשים אינם הדימוי של עצמם. ועכשיו אנחנו עומדים אחרי הבחירות, אבל הבחירות האלה היו מעין משאל עם, ובו אנשים הביעו אמון או אי-אמון בשלטונו של ביבי. ביבי כסמל. ביבי כדמון. אין זה משנה.

הבעיות החברתיות, העדתיות, הכלכליות והבטחוניות לא לובנו. הויכוח לא הוביל אנשים להכיר בטעותם ולנסות לחשוב על אופציות אחרות, בעיקר מכיון שהוא לא התרחש מלכתחילה. מערכת בחירות שלימה, והדיון אודות הסכסוך נבלע אי שם במעמקי בלוגים שוליים. העיסוק הכלכלי נעלם כמעט כלא היה. דיון העומק הזה, אודות מה אנחנו מבקשים לעשות כאן, דיון שיש לו משמעות ציבורית רחבה רק במערכת בחירות – לא יצא אל הפועל. ועל דא ודאי קא בכינא.

ו. על דבר התקשורת

עוד דבר שהתברר לי מכל הבחירות האלה הוא שהתקשורת מזינה את עצמה. ויותר משהיא מזינה את עצמה, היא חושבת שהיא ראי הכל, ואינה מבינה שאינה אלא ראי מקומי. אני מתכוון להגיד שהמצביעים לא יצאו לקלפי בגלל הקריאה של ביבי, ואנשים לא עברו מימין לשמאל בגלל יאיר גרבוז, והקמפיינים היו, ככלות הכל, רק קמפיינים. ואפילו לא דיברנו על הסקרים והראיונות. הקיצור, כוחה של התקשורת התגלה במלוא עליבותו.

זה לא שהתקשורת היא חסרת משמעות. היא משמעותית, בעיקר בהובלת וייצור זרמי עומק. אבל באופן ישיר, כך נראה לי, כמעט ולא. ומוזר שכל הניתוחים שקראתי עסקו בצורה שבה נוצרה הטעות התקשורתית, או הקמפיינים השגויים, או השיח התקשורתי, ואף אחד לא העלה על דעתו שאין לתקשורת כל כך הרבה השפעה כמו שנדמה לה, לפעמים.

ז. בדבר התפישה האנושית

חצות בלילה, אמש. אני חוזר לדירה וירושלים קרה, קרה. אני מצטמרר מתחת לצווארון המעיל. אתמול היה היום הראשון של האביב, רגע יפה שכזה שבו נופלים העשרים ואחד לשלישי וראש חודש ניסן בדיוק באותו יום.

זה יפה שירד גשם. שהאביב לא מתחשב בימים שהגדרנו לו להתחיל בהם. כשאנשים קובעים פגישה הם קובעים שעה עגולה להתחיל בה, לכל היותר ברבעי שעה; הלימודים מתחילים בשמונה, ההפסקה הגדולה בעשר, הזמן האנושי מוכפף לשעון שמוליך אותו אחריו כמו חמור באפסר. תראה, אנחנו אומרים לאביב, הנה האות שלך, בוא.

אבל האביב לא עובד ככה. לפני שבועיים הייתי במכתש הקטן, ופריחה סגולה יפיפייה כיסתה במרבדים דלילים את כל המרחב. החרדל פרח בצהוב, והרותם הפיץ ריח מתקתק, כשל יסמין. מה קרה שפריחה, פתאום? כנראה שהאביב הגיע. חשבנו שיגיע בעיתה, פתאום אחישנה. אמרנו אחכמה, והיא רחוקה ממנוּ.

לפעמים קשה לזכור שאנשים קבעו את לוח השנה. שהזמן הוא עניין תודעתי, שהמספרים הם המצאה אנושית שמנסה למפות את העולם, ולעיתים העולם מתנהל אחרת. קשה לזכור שהמציאות חותרת תמיד תחת הנטייה שלנו לסדר אותה, למיין, לתת פשר לדברים. לפעמים עומדים אנשים ושואלים: איך יכול להיות שמפלגה מסוימת קיבלה מספר מנדטים מסוים, איך להסביר.

בשביל להסביר עושים הכללות; העדה הזו והזו הצביעו בגלל שכולם כאלה. ההצבעה בישראל היא שבטית. זה היה קרב על זהות. אין לי מושג אם הדברים האלה נכונים או לא, אני רק נזכר בזה שהסברים, והכללות, וממוצעים וניתוחים ומספרים – כל אלה הם המצאות אנושיות, והמציאות לעולם לא נענית לניסיון שלנו לסדר אותה ולהבהיר אותה, וגם האביב תמיד מגיע לפני או אחרי התאריך בו הוא אמור להגיע.

ואם כבר מדברים, אולי כדאי להרים את הראש מהמחשב. להפסיק לקרוא את העיתון. לא להאמין לסקרים או לדימויים, אלא לדעת שאנשים אינם דימויים ואינם הכללות ויש לפגוש ולדבר איתם. ובכן ללכת החוצה ולנשום אויר קר מלוא הריאות, ולראות איך שאריות מהגשם של אמש פזורים ברחבי הרחוב, איך השמש זוהרת בראי השלולית הזהוב.

לדעת: צדקה המשוררת כשכתבה שפשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר ומותר לאהוב.

ח. בדבר האזרח הקטן

יוֹמַיִם אַחֲרֵי הַבְּחִירוֹת אָדָם לֹא יָשַׁן בְּלַיְלָה
נוּרִית בָּכְתָה כָּל הַלַּיְלָה וְהִתְהַפְּכָה מִצַּד לְצָד
אָדָם נִסָּה לְדַבֵּר אִתָּהּ אוֹ לְחַבֵּק אוֹתָהּ אֲבָל
כָּל מָה שֶׁהִיא רוֹצָה זֶה לִהְיוֹת לְבַד

עַכְשָׁו הוּא קְצָת עָיֵף

יוֹמַיִם אַחֲרֵי הַבְּחִירוֹת אָדָם קָם בַּבֹּקֶר
הוּא עֲדַיִן לֹא יוֹדֵעַ אֵיפֹה הֵם בְּלֵיל הַסֵּדֶר
נוּרִית רוֹצָה שֶׁיַּעֲשׂוּ אֵצֶל הַהוֹרִים שֶׁלָּהּ
הוּא לֹא מִסְתַּדֵּר שָׁם כָּל כָּךְ
הֵם לֹא מְבִינִים לָמָּה הִיא בָּחֲרָה בּוֹ
גַּם הוּא לֹא כָּל כָּךְ מֵבִין

יוֹמַיִם אַחֲרֵי הַבְּחִירוֹת אָדָם עוֹבֵר לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר
עַל כָּל הָרְחוֹב פְּזוּרִים פְלָאיֶירִים יְשֵׁנִים
עִם תְּמוּנוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים מְחַיְּכִים בְּפֶה מָלֵא שִׁנַּיִם
וּטְבִיעוֹת נַעֲלַיִם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ כָּאן לֹא מִזְּמַן

עַל כָּל הַקִּיר מִמּוּל
יֵשׁ שֶׁלֶט גְּדוֹל שֶׁמַּבְטִיחַ דְּבָרִים
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִקְרוּ

יוֹמַיִם אַחֲרֵי הַבְּחִירוֹת אָדָם מְחַפֵּשׂ קֶרֶן אוֹר
בַּדֶּרֶךְ לָעֲבוֹדָה הָאוֹטוֹבּוּס מִתְעַכֵּב
הוּא עוֹמֵד בַּתַּחֲנָה וּמִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם
אֲבָל כָּל הָרָקִיעַ מְעֻנָּן

יֶלֶד קָטָן נוֹסֵעַ עִם בִּימְבָּה הָלוֹךְ וְשׁוּב
בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן.

ט. לסיכום

"הבחירות שלנו, הארי, הן אלו שמגלות מי אנחנו באמת.
הרבה יותר מאשר היכולות שלנו"
(דמבלדור, שם שם)

מודעות פרסומת

0 Responses to “תובנות של אחר הבחירות”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: