מגבות מטבח

והלא גם זה עניין מוזר מאוד; החיים האנושיים פריכים ושבריריים כל כך ובכל זאת הלך יואל וקנה מגבות מטבח, אלא שיואל נִטְרד במלאכתו ולא היה לו פנאי לחשוב בזאת, ובנוסף מעולם לא היה טוב בבחירת מגבות: אלמלא הייתה תמר שולחת אותו היה מעדיף להישאר בבית. הוא גרר את רגליו ברחוב עזה כשידיו עמוסות מגבות מפוספסות ירוק-בקבוק. גָּרַר, שכן הקיום האנושי קודם למהות ובנוסף אינו הוגן: יואל נולד כשרגלו וידו הימניות קצרות מהשמאליות. משהו בו נראה מעוות ומכופף קמעא ונוטה לימין, אלא שביום חמישי היו השמיים מעוננים מאוד ויפים עד להתמיה. יואל הלך חזרה הביתה וריחם על ילדי בית הספר שאינם יכולים לצאת ולחזות בפלא. בכלל היה יואל אדם רגִיש; בכיתה ה', בזמן שהילדים האחרים שיחקו בכדורגל ישב יואל וקרא ספרים על פנג הלבן וקסם השחור ושקנאים ושאר בעלי חיים שהתעללו בהם, וליבו נמלא עליהם רחמים עד להתפקע. בחוץ עלתה שאגה ורוזנמן צעק "גול! גול! מִי קְרוֹיְף? מִי מארדוֹנָה?", ובפנים ישב יואל ובכה.

לפעמים היה שוקע בספר עד כדי שהיה מתנתק מן העולם.

באוניברסיטה גדל והכיר את תמר (היא הייתה יפה בדיוק במידה הנכונה כך שיחשוב שהיא הכי יפה שהוא יכול להשיג) והתאהב בה וחיזר אחריה והם עברו לגור ביחד והתחתנו וכתבו על הדלת 'כאן גרים מר וגברת ברגר' וליד ציירו איש הולך ומחייך; הִנה מר ברגר קונה מגבות למטבח. הוא המשיך לדדות ברחוב בעייפות-מה; יואל ברגר שכב אמש בְּכֹחַ את אשתו תמר ברגר (למשפחת שלומוביץ'). כך התנהל העניין: היא נכנסה הביתה עייפה אחרי יום העבודה, זרקה את התיק בפינה והתיישבה על הספה. הוא ביקש לגעת בה והביא לה יין ושוקולד בכדי שיוכל להשעין עליה את ראשו ולחבוק אותה. הגברת ברגר לא נגעה ביין ובשוקולד, במקום זה היא שתקה קצת ואחר כך הלכה לישון. יואל ברגר ישב מול הטלויזיה ובהה באויר וחשב על הַמְבּוּרְגֶרִים קטנים. כשנִכְפָּה עליה לא אמרה 'רוֹצָה אֲני', אלא התכרבלה עוד קצת בתוך עצמה ומלמלה בלחש "אין לי כח", ו"אולי מחר". בזמן הזה היה ראשו של יואל ברגר אי שם בעולמות עליונים והוא הביט בעיניים שלה במבט מזוגג ולא ראה אותה. אחר כך הלך לשבת במטבח ולשתות מיץ עם נגיעות הַפְּרִי. הוא קרא את עיתון הבוקר ובעיתון הייתה כותרת שְׁאֵלָה: "למה אנחנו אוהבים את בּוֹב סְפוֹג?". יואל לא ידע מה התשובה.

בין כה ובין כה עבר מאז יום שלם וכעת הלך יואל הביתה וצרור מגבות בידו. בפינת הרחוב ראה שני נערים ונערה מסתודדים ומצביעים אל אחת הסמטאות. כשהיה בגילם לערך, צעיר לימים, היה נוהג להסתכל על הבנות בכיתה והן מצידן הסתכלו על בנים אחרים. חלקן ריחם עליו מאוד וחלקן דיבר איתו אבל אף אחת לא רצתה לצאת איתו, עד גיל עשרים ושתיים אף בת לא השעינה את ראשה עליו, ובקושי ידע יואל מגע אישה; היה נזקק להתקל בהן, כמו במקרה, במקומות צפופים. שני הנערים היו עצבניים למראה והשמש האירה את שיערה של הנערה כמו הילה קדושה. לפעמים ראה יואל ברגר מראות אלוהים: הוא לא היה אדם דתי, ובאמת קרא בקאנט ובניטשה דברים נכוחים אודות חירותו של האדם, אבל פעמים שהסתכל יואל ברחוב וראה אבנים קטנות וגללי כלבים מרחפים באוויר. ובכן מה זה אם לא מראות אלוהים. פעמים אחרות ראה נורות ניאון מאירות שלטי פִּרסוּם והרגיש איך העולם כולו מוּפָז באור יקרות וקיפאון. לרגע הקִיץ, הביט ברחוב: שני הנערים והנערה נעלמו ומהסמטה לידם עמדו נשמעת צווחה חדה. הוא חשב לעצמו: יתכן, כמובן, שזו קריאתו של שקנאי.

cat

לא הייתה זו קריאתו של שקנאי: שני הנערים והנערה עמדו והביטו בנער אחר, מוצק ומְזוּקָן למראה, שעמד ונצמד בגבו אל קיר של סמטה-ללא-מוצא (על שם אליעזר פרישמן ז"ל מבוני ומקימי הארץ). בקצה הסמטה עמד עץ גדול, על קוי החשמל היו זוג נעליים תלויות ובקירות הסמטה היה גרפיטי של ארנב עם שיניים בולטות. יואל חשב שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים ולכן התבונן היטב בגרפיטי וראה: רסיסי הצבע התאחדו לכלל קו בולט כך שיצטייר ארנב על הלְבֵנִים. בינתיים איימו הנערים על הבחור המוצק; אחד מהם שלף סכין קפיצית וקילף באמצעותה תפוח. הלא היה מן הראוי לשאול מה יש לאדם לקלף תפוחי עץ אדומים כשאדם עומד מולו ורוֹתֵת, ובכל זאת קילף. לא היה סיפק ליואל לחשוב על כך ורק הניח את מגבות המטבח, עמד והתבונן.
"פעם אחרון שאתה מסתכלת על חברה שלי," אמר הבחור עם הסכין. היה לו קול גבוה ומעט צווחני.
"אין פעם אחרונה," אמר חבר שלו והתבונן במזוקן. הייתה לו שפה קצת בולטת. "יש רק פעם אחת. אדם מגיע לעולם הזה בתור תינוק ויוצא בתור מבוגר. אין עוד פעם."
המזוקן הביט בו מבולבל, אחר כך התעשת. "לא התכוונתי לפגוע או להטריד," אמר. "רק נתתי מחמאה."
"אין דבר כזה הטרדה בעולם," אמר השפה הבולטת, "גם אין מחמאה. הכל לפי האחֵר: אם הוא מוחמא, זו מחמאה. אם הוא מוטרד, זו הטרדה."
"אז עכשיו גם להצמד אלי באוטובוס זה מחמאה? לגעת בחזה שלי זה מחמאה?" אמרה הבחורה. "ומי אתה בכלל שתגיד שאני יפה? זה מטריד אותי. אלוהים, גברים. מה יש לכם."
בפעם הראשונה שראה יואל את תמר היא הייתה יפה ככל שיכול היה לשוות לנגדו. הוא שמע מוזיקה מקודשת עולה באוזנו: המוני נערות שרו א-קאפֶּלה בקולות נוגים. הזמן היה איטי יותר, אחר כך מהיר עד כדי חיפזון. היא חייכה אליו. "אתה יודע איפה יש מכונת פחיות בסביבה?" היא שאלה; כנראה לא ראתה שידו הימנית קצרה ומעוותת ושהוא נוטה על צִדוֹ. זמן רב אחר כך, הבחור הפסיק לקלף את התפוח. הוא פלח אותו לפלחים. אחר כך קירב את הסכין לפניו של המזוקן. "אתה תעזבי אותה, אתה שומעת," הוא אמר בקול גבוה ובלשון עתִיד: כך יִקְרֶה! "תלכי עכשיו לבית שלך ויותר אתה לא מתקרבת לכאן."
והבחורה אמרה: "אתה מבין את זה, בָּרוּך?"
באמת לא קראו לו ברוך ובכל זאת הנהן המזוקן בראשו. הוא רעד מפחד וביקש סליחה ורחמים, אבל השפה הבולטת היה נינוח: "גם סליחה אין בעולם," הוא אמר. "לפעמים אנשים רוקדים ושרים בכיכר המדינה ולפעמים הם מתחבקים, אבל באמת מעילי עור עולים תשע מאות תשעים ותשע שקל ואין אפשרות להחזיר זו מדיניות ההנהלה. אנחנו נדאג לזה שלא תוכל לעשות את זה שוב. אין עוד פעם."
הוא לקח פלח תפוח מהבחור עם הסכין, אחר פנה אל הבחורה. "מה את אומרת, עינת? לחתוך לו?" הוא דחף את המזוקן ברגלו ובעט בו קלות, האחרון נאנק וכיסה את פניו.
"בטח," אמרה עינת. "רק ככה גברים לומדים."

גם יואל, בפינתו, כיסה את פניו וביקש ללכת משם. הוא הרגיש כאילו הוא צופה באיזה אירוע אינטימי של אנשים אחרים; כמו הם קשורים זה לזה בקשר של יראה ואהבה. סכין נוגעת בבשר, גוף נוגע בגוף, הגבולות נפרמים כמו כריכה של ספר ישן.
אף פעם לא הלך מכות. היו מכות בבית הספר, בוודאי, אבל אלוני לא הרביץ לו; הרי היה נכה. לפני שהמורה למתמטיקה היה נכנס לכיתה היה אלוני רוקד עם ספר מתמטיקה וחובט בכולם סביב סביב, מלבד ביואל. אפילו לא נכח יואל באלימות של ממש: בצבא התנדב למודיעין, ושם אף אחד לא דחף ברגלו אנשים מזוקנים, או שלף סכין ואיים לחתוך לשֵׁנִי איברים מוצנעים. הרי אנחנו אנשים מבוגרים, והאלימות פסה מן העולם.
לכל היותר ספג אגרופים קטנים שהיכתה בו תמר ברגעים שעשו אהבה. כעת עמד נדהם; מעולם לא ידע שלבעיטה יש צליל שטוח כל כך. הוא לא ידע מה לעשות.
הוא רצה להמשיך הלאה, להביא את המגבות ושאר המצרכים לתמר שעמדה במטבח ולהרגיש איך היומיום חוזר וכובש עצמו על חייו. הוא חשב על לביבות הבצל ודָלוֹרִית שתמר יודעת לטגן, ולבבו עלה על גדותיו: הוא חשב איך פניה רכים בצללים העולים מהחלון, ואיך היא עומדת שם בסוודר האפור הישן שלה (ששימש לבישול ואפיה גם יחד. באמת מה שתמר רצתה יותר מכל היה מיקסר. אמנם כששאלו אותה היא צחקקה ולפעמים אמרה משהו על חיים טובים יותר, אבל באמת כשהלכו במדרחוב ודיברו ביניהם מה יהיה שנה הבאה ואיפה החומוס הכי טוב בירושלים, המיקסר היה הדבר היחיד שגרם לה להתרגש). הוא חשב איך היא מסדרת קווצות שיער מאחורי אזנה היפה כל כך, ואיך הוא רוצה ללכת חזרה הביתה ולעזוב את הנערים האלה בשלהם, וכבר הרים את השקיות מהרצפה ונטה על צידו ופנה ללכת, ובתוך שכבר התחיל לילך רק העיף לאחוריו מבט אחרון.

הוא הסתכל היישר אל עיניו של המזוקן, ומבט נתקל במבט. מיד לאחר מכן מעד: כיון שהביט לאחור לא ראה לאן הוא הולך ולכן כשל באבן שפה שבוודאי ריחפה באויר. כשהרים את עיניו ראה קרן שמש יוצאת מבין העננים ומאירה פרסומת לחטיף 'סוּפֶּר אֶגוֹ' שהייתה תלויה ממול. הוא הרגיש איך האזניים שלו מתלהטות וראה את העץ עולה באש ואינו אוכל. נעלי האול-סטאר שהיו תלויות על כבל החשמל המריאו באויר והתנענעו בכל עבר. פתאום עלתה בו הידיעה הברורה: אלוהים מדבר בו. הוא הנבחר, או שמא גיבור העל, ואולי המשיח: על כל פנים, הוא הוא האיש שנבחר להציל את האומלל הקטן והמזוקן הזה, העומד לאבד את איבריו ועכשיו שולח מבטים לכל עבר במין חיפוש נואש אחר הגואל.

היה ניתן לראות איך בפתאום הואר המבט ונִמְלָא תקווה, אף שהמצב היה בכי רע: השפה הבולטת תפש את המזוקן מאחורי גבו ומלמל באזניו דברי מוסר מכתביו של רוֹסוֹ, והבחור עם הסכין קירב את הסכין לשיפולי הבטן, ובדייקנות יעילה החל לחתוך את מכנסי הג'ינס כך שיחשפו האיברים המוצנעים. עינת עמדה ולעסה מסטיק בזוקָה עתִידות. המזוקן רעד והתנגד אבל לא היה חזק דיו, ובנוסף רעדה הסכין פעם ופעמיים וחתכה לו פסים אדומים בבטן.

גם אם רצה יואל להמשיך וללכת הלאה, לא היה יכול: אחזה בו תערובת של זעזוע, פחד, אחריות ושליחות, ומעל הכל עלתה בו תחושה שלכך נבחר. לכן יצא יואל מקרן הסמטה. הוא הניח את השקיות והפשיל את שרווליו (הימני קוּצָר במיוחד בעשרה סנטמטרים) ונדחף – נדחף! באמצעות יד נעלמה! – אל הסמטה כשהוא משאיר את מגבות המטבח מאחוריו.
הוא אימץ את קולו. "השלום לכם?" שאל.
לרגע היה מופתע מהמילים שיצאו מפיו. אחר כך נזכר שיתכן ואלוהים, המדבר בלשונות, הוא ששלח אותו.
השפה הבולטת העיף בו מבט. "אין דבר כזה שלום," הוא אמר. "גם מאבק אין. יש כאוס. רק כאוס. לפעמים אדם מחפש מדריך או משמעות שיראה לו איך מגיעים להנחה בארנונה ויגיד לו מה שיכתוב בטפסים, אבל דבר כזה אין בנמצא".
"והלא אין זה נראה כך," אמר יואל.
"אדון," אמר הבחור עם הסכין, "לך להבּיְתה."
"לא!" אמר יואל. הוא דידה לעברם. "שָׁלַח את הנער! אל תעשׂ לוֹ מְאוּמה!"
"מה?" אמרה עינת. "מי אתה בכלל? מאיפה צצת?"
"אלוהים ישלחֵני אליכם," אמר יואל.
"נא, אידיוט," אמר הבחור עם הסכין. "תראו איך הולכת. בטח תסמונת דאון או משהו".
אבל אלוהים דחף את יואל הלאה, ולא היה לו איך שיִסוג. "רשע," הוא אמר לבחור עם הסכין. "רשע, למה תכה רעך?"
"מה רשע?" אמר הסכין, "מי רשע?" הוא החווה בסכין לעבר המזוקן. "הוא רשע," אמר.
"מובשוביץ'," אמר השפה הבולטת, "עזוב אותו." וליואל אמר: "אין רשע בעולם ואין טוב בעולם. יש רק כח."
ובכן מה יעשה הבן ולא יחטא? באמת היה יואל אדם רב תושיה והוא הניף את מטהו ונשא תפילה לאלוהים שיעזרהו רק הפעם, אחר כך אזר את כוחותיו והסתער עליהם ובדרכו נשך באויר וייבב ופגע בְּכה וּבְכה, אבל ללכת מכות לא היה בכוחו ובכלל הייתה רגלו הימנית קצרה יותר מהשמאלית ולכן דידה ובהסתערו פגע בעקב של עצמו וכשל ונפל.
מובשוביץ' עם הסכין ניסה לתפוס אותו אבל לא הצליח. עינת זזה הצידה והשפה הבולטת קם גם הוא ושלשתם הסתכלו בו שרוע על הרצפה, נאנק ונאנח. בינתיים קם המזוקן וברח.
"ועכשיו מה," אמר השפה הבולטת ליואל, "רצינו לאיים עליו, שלא יעשה זאת שוב, והנה ברח." אבל יואל ידע שזה היה שקר.
"יאללה, עזוב אותךָ, מָנוּ," אמר מובשוביץ'. "אי אפשר לרדוף אחריה. נבלה." הוא ירק על הרצפה ליד יואל.
"אמרתי לך לא מתערבת, יא דפוק," הוא אמר ליואל. אחר כך כאב לו. הדבר היה ככה: בהתחלה ראה יואל את השמיים ואת הארץ נישאים למולו ולשניה אחת היה הכל תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. הוא הביט בשמיים וראה כאילו נכתב עליהם דבר מה אבל לא הצליח לקרוא. הוא התיישב וניסה לקום אבל ידו החזקה כאבה מהנפילה והחלשה לא יכלה לסייע. הוא הביט קדימה וראה שלט על חנות המשקאות מעבר לרחוב. בשלט היה כתוב: בורוכוף משקאות ובניו בע"מ. אחרי שהלכו הנערים שכב יואל על הרצפה והדם נזל מראשו והכתים את החליפה; והרי עד לרגע זה בכלל לא שם לב שיש לו חליפה.

זמן עבר מאז והנערים הלכו להם, וגם יואל אסף עצמו והלך הביתה כשצרור מגבות ירוק ואדום צמוד לראשו. הראש שלו כאב מאוד והסתחרר ומדי פעם בובות פרווה רכות. הדימום היה מהצד של היד הקצרה, ולכן נצרך יואל לסדר את העניין בעזרת קשירה מאולצת והחזקת המגבות עם היד הארוכה יותר שעדיין כאבה מהנפילה. ראשו פעם, דם נזל ממנו והכתים את המגבות ובאמת שלוליות, ובכל זאת דידה הביתה כשהוא נוטה לצד ימין. הוא היה מלא גאווה: היה ודאי לו שעשה את הדבר הנכון.
מה היה נותר ממנוּ אלמלא היה לנו מוסר, אמר לעצמו.
כשעבר ליד מעבר החצייה הופיע אדם-דליל-שיער בשם מנחם פֶּלְאִי, אלא שלמעשה לא היה קשור לסיפור; הוא הביט בשמש וקפץ פעם ופעמיים כמו מְצָפֶּה. אחר כך פנה ליואל ושאל "מה השעון?"
יואל נזכר בשעה המדויקת שאמר לו אדם אחד במכולת ("השעה שלש ושלושים," אמר) ואמר אותה למנחם. מנחם הנהן בכובד ראש.
"מי אתה?" שאל, "ומה אתה עושה כאן?"
לא היה ליואל מה שיענה, ובאמת לא הניח לו מנחם לענות ואחר ששאל את השאלות האלו המשיך ודשדש הלאה את רגליו. ואף שיואל לא ידע שקוראים לאותו אדם מנחם (וכי יש לו אישה שרועדת עכשיו 'מנחם, מנחם' בצווחה גדולה, מבעד לחלון נִשְׁקְפָה וַתייבב) אף על פי כן המשיך יואל לעמוד במקום ולהחזיק את המגבות ולהביט איך מנחם ממשיך באיטיות עד שהלך ופרס את כנפיו והפליג אל האוֹפֶק. אחר כך נכנס הביתה.

באמת הדברים צריכים עִיוּן: אדם נכנס לביתו ואשתו אינו בבית. הלא דבר הוא. כשנכנס יואל הביתה התנודד היישר אל המטבח ופתח את הברז ושטף את הראש שעה ארוכה מעל הכיור. הוא ראה: בכיור היו קולורבי וקישואים מקולפים ושרויים בתוך סיר. אחר כך חזר ושם את המגבות המטונפות ועצם על עיניו עד שהאיר פני כל המזרח, עד שבחברון. סוף כל סוף ראה שעצר את הדימום, והוא קרס על הספה וחשב עמוקות על חצילי-מוטי-כל-חציל-מלמיליאן ועל דברים קטנים שמרחפים בזוית העין ואי אפשר לנעוץ בהם את המבט. בנוסף לכל מצא שהוא רעב מאוד, והראש כאב לו עמוקות כאילו תוף ענק פועם בו.
הדלת נפתחה: תמר נכנסה פנימה בפרצוף טרוד וראתה אותו יושב על הספה.
"הכל בסדר?" היא אמרה. "איפה היית?"
"הממ," אמר באגביות. כמו מעשה גבורה כשם שעשה הוא דבר טבעי לעשות. גם הדברים לא היו מסודרים אצלו בראש. לביבות? מישהו דיבר על לביבות? לא זכר; המגבת הייתה רעננה כל כך.
הוא שמע אותה נכנסת למטבח ואגב כך אומרת דברים. הם ריחפו אליו באיטיות.
"היה חרא בעבודה," אמרה תמר.
"הממ," הוא אמר.
היא מזגה לעצמה יין והעיפה מבט בכיור. הירקות התערבלו שם בתוך טינופת אדומה. "יואל," אמרה, "מה זה הדבר הזה בכיור?"
הוא לא ידע את התשובה. אפילו לא ידע על מה היא מדברת. הייתה לו תחושה ברורה שהיא כועסת עליו, אבל לא ידע למה. בעיקר היה עייף וכואב ורעב. מבין הערפילים שמע מילים כמו 'לעזאזל' ו'פאק' ו'כבר אין לי כח'. תמר דיברה ודיברה וראשו של יואל התערבל: שוב דיברה על הטרדות שהיו לה בעבודה ועל איך אף אחד לא מקשיב לה, וכן הלאה וכן הלאה. הוא עיסה את רקותיו.
"כואב לי הראש נורא" אמר. היא השתתקה.
אחר כך ביקש: "את יכולה להביא לי איזה שתי לביבות?"
תמר קברה את ראשה בכפות ידיה וכך נותרה שנים ארוכות. יואל הביט בה: קטנה שלו, רכה כל כך. הוא רצה שתתמוך בו: שתחבק אותו, שתלטף את ראשו, שתשמע את סיפור הגבורה שלו. רצה להגיד לה איך אין בָּנוּ דבר מלבד היחס אל האחר. לספר איך נפתח ונכמר אל העולם, איך שם לב להתרחשות, איך זכה להתגלות ועשה את המעשה הנכון והציל אדם אומלל. ויותר מכל רצה שתשב לידו ותגיד לו כמה אמיץ היה.
הוא שלח אליה את שתי ידיו, הארוכה והקצרה, ומשך אותה אליו. אחר חיבק אותה בכח וטמן את ראשו בשיערה.
"תמר שלי, תמר שלי," אמר.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “מגבות מטבח

  1. אריאל הגיב:

    סיפור קשה.
    יש עוד הרבה שאני לא מבין בו, אבל הוא כתוב נהדר כהרגלך ויש בניית דמויות מעולה.

  2. יהודהו הגיב:

    לקח לי זמן תוך כדי הקריאה לקשר את הלביבות. והזכיר לי את הסיפור שלך שאני לא זוכר איך קוראים לו עם השוטרים והמהגר. ומה היה נשאר לנו בלי מוסר.

      • יהודהו הגיב:

        העצוב הוא שלמרות שההכרעות בדילמה הן שונות בין הסיפורים,הטעם הרע של אי-הידיעה נשאר בכל מקרה. גם אם תעשה את המעשה הנכון זה לא בהכרח יעזור לך להרגיש טוב יותר.

  3. אברהם הגיב:

    אני דווקא אהבתי את הקאמבק של מר בורכוף.
    וגם את המשפטים הפילוסופיים שלכאורה קשורים אבל בעצם הם לא מופרכים לכל ההקשר של הסיטואציה,
    אבל בעיקר את הפשטות של החיים ששזורה לאורך כל הקטע.

  4. יערה הגיב:

    נפתח אל העולם… אבל, עניי עירך קודמים.

    כאילו שיש לנו בלוטת רומנטיקה ובלוטת ייאוש היומיום ובלוטת הבדידות הקיומית, ואחרות. ואתה עובר בינהן, מדגדג אחת, את השניה מעיר מתנומה, עם השלישית שותה קפה.
    ככה בכל משפט כמעט.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s