ממלאך המוות, מאליהו הנביא

שוב היה מעשה מאחד שהיה הולך בדרך ופגע בו מלאך המוות. אמר לו שלום ולא השיב לו שלום. אמר לו השב לי שלום ולא ענה לו. אמר לו עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין. אמר לו לך לאומן שעשאני ואמור לו מה שאמרת לי.

הלך לאומן שעשהו ואמר לו אוצר אחד היה לי בבית גנזי, השב לי גזילה שגזלת ממני. אמר לו האומן דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב. אמר לו עכ"פ תן לי נחמה, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה. אמר לו האדם וכי יש נחמה בשתיקה, הסב האומן פניו ולא השיב לו.

יצא הימנו וביקש לילך, ולא נענו לו רגליו. ביקש להסב פניו אל הקיר, באו בעלי תריסין וכפו עליו לשמעם. ביקש להפליג תרשיש, רדף אותו הסער. ביקש לטמון ראשו בחול, פצתה האדמה את פיה ושילחה בו תהומות שבה.

לא ידע מה שיעשה.

אחר זמן ראה זקן אחד שהיה יושב במקום אחד וביקש הימנו ניחומים. אמר לו אין לה מנחם מכל אוהביה. לא שאין לה אוהבים, אלא שאי אפשר לה להינחם.

אמר לו סוף סוף מה אעשה, אמר לו סוף דבר הכל נשמע. אמר לו והלא אמרו לי שתוק. אמר לו מי אמר לך. אמר לו גזלן שגזל הימני, מי שהשלום עתה שלו. אמר לו הזקן מה אעידך מה אדמה לך. על כל פנים כמה אוהבים יש לך בוודאי, לך אליהם ודבר איתם ואהוב אותם.

שאל אותו וכי בזה יש נחמה, אמר לו לא.
אמר לו מה חפץ יש בכל זה. אמר לו נחמה אין בזה אבל אפשר גאולה יש בזה, והלא זה כל האדם.

–

[ואורי סיים: וכבר רקעה ברגליה כנסת ישראל וצווחה באוזני אוהביה המשתאים, אל תאיצו לנחמני. במה תנוחם והרי אין שלום.
שמא תאמר, אם כך מה נחמה יש באהבה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו? אמור, נחמה אין בזה, אלא מלך שהשלום שלו, בשעה שעושין רצונו ומקיימים מה שציווה: "ואהבת", מיד משרה מעט משלומו באותו מקום.]

——–

שוב היה מעשה מיהודי אחד שהלך לו בשוק בעיבורה של ירושלים מאחד מאותם ימי זיכרון שיש להם לישראל. טעם מן ממתק שעושים שם וקנה לו קולורבי ומלפפונים ופגש באליהו הנביא. מיהר ובירך חכם הרזים ובירך גאל ישראל ושאל אימתי קאתי מר (מתי תבוא הגאולה).
הקדיר אליהו פניו ככף יד איש ולא השיב לו.
אמר לו היהודי מה לך פה אליהו.
אמר לו בשורה טובה ובשורה רעה יש לי אליכם ואני מהסס ופוסח על שתי הסעיפים ואיני יודע במה לפתוח.
אמר לו היהודי יפתח במר ויסיים במתוק כדרך שעושים בליל הסדר.
אמר לו אליהו בשורה רעה היא שלא יבוא האדון אל היכלו, שכבר אמר ר' הלל אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה והלכה כהִלל בכל מקום. ולא עוד אלא שלא נגאלו ישראל אלא על שלא שינו את לשונם ולא שינו את בגדיהם, ואתם אין בכם לא מזה ולא מזה.

הניח היהודי שקו ותעניתו ובירך ברוך דיין אמת כדרך שמברכים על הרעה, חזר וכיתף שקו ושאל לבשורה הטובה.

אמר לו אליהו ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם, כיון שראו ישראל שבושש משיח לבוא ולא עוד אלא שנגזרה על שונאיהם של ישראל כליה (בלשון סגי נהור אמר כן), קמו ועשו להם משיח בן יוסף אשר ילך לפניהם שנאמר בו בכור שורו הדר לו. בנו להם בתים טובים וישבו ונטעו כרמים ועשו להם זקנים וזקנות והניחו אותם ברחובות העיר והלכו להם ותיקנו להם קול תרועה חזק מאוד, ובזמן התרועה ציפור לא מצייץ ועגל לא גועה, ואמרו זה הוא קול שופרו של משיח.

אמר לו היהודי ומה עושה הקב"ה באותה שעה?
אמר לו אליהו שותק ואומר ניצחוני בני, ניצחוני בני.