הפרטים הקטנים של הספרות

אנשים חושבים שלשבת שבעה זה לשבת ולבכות כל היום ולהגיד מילים גדולות וחשובות ולא יודעים שלמעשה אנשים יושבים במטבח ומתווכחים אם לאכול פשטידת תרד או לא.

וזה מה שהכי כואב, כי אנשים הם לא אנקדוטה עם פאנץ' ולא איזה דיבור גבוהה גבוהה ולא ערכים, אלא מישהו שלא אוהב תרד ושהולך להדריך טיולים כי זה כיף. ולא שאין ערכים בעולם אלא שהם מנחים את הדרך והם לא הדרך עצמה.

וזה כמו אנשים שחושבים שאהבה זה פרפרים ולבבות וירח מלא ויושבים וכותבים קיטש, בשעה שלמעשה זה הרגע שבו אתה מצחצח שיניים בבוקר ואתה זז קצת הצידה בשביל לפנות לעוד מישהי מקום ליד הכיור והרגל נתקעת לך בקצה של מכונת הכביסה ונורא לא נוח לך כל הסיפור, ובכל זאת.

נוצרה איזושהי חלוקה בין אמנות גבוהה ואמנות נמוכה (נניח, בין מוזיקה קלאסית למוזיקה מזרחית, או בין סיפורים שעוסקים בתמות חשובות ובקונפליקטים מוסריים ובין סיפורים קלילים על החיים בתל אביב), ונדמה לאנשים שזו החלוקה שבין אמנות טובה לאמנות לא טובה, ולא היא.

קודם כל, כי בכלל אין דבר כזה, 'אמנות גבוהה ואמנות נמוכה'. יש אמנות טובה ואמנות לא טובה. וזה לא קשור לא לצורה ולא לתוכן אלא לאמת. והבעיה היא שאמת זה קריטריון חמקמק. הרבה יותר קל להגיד שאם סיפור עוסק בנושא קליל אז הוא לא משהו, ושאם הוא כתוב במשלב עגנוני הוא ספרות טובה, ושאם השיר הוא ארבע דקות ויש בו תופים בקצב מזרחי אז הוא רדוד.

בכל זאת אני רוצה לדבר על אמת, ולא להגדיר אותה, רק להגיד שהכלל הכי טוב שאפשר לתת לכותב זה לכתוב על דברים שהוא מכיר. כי לפעמים אנשים קוראים על נושא מסוים והם חושבים שאם הם קראו עליו הם מבינים אותו, ובעצם הם לא הבינו כלום, כי יש דברים שצריך לחיות.

מה שזה אומר בעצם זה שאמנות טובה היא אמנות שמצליחה לייצג איזשהו פן במציאות. וה'אמת' כאן זה בעצם שיש איזושהי ממשות בטקסט או במוזיקה. וכמו שיש פן במציאות של הרהורים ופילוסופיה, יש גם פן במציאות של כיף ופנאן ובהיה חסרת תוחלת בקליפים ביוטיוב. ואפשר לייצג את הרגע הזה כמו שאפשר לייצג רגעים אחרים, כבדי משקל יותר. ואלה דברים שהביטלס וליידי גאגא, למשל, הבינו, ולכן הם אמנות טובה.

הבעיה מתחילה כשאנשים לא מייצגים את הרגע עצמו אלא את הסמל שלו. נניח, כשהם חושבים שהייצוג של המתנחלים בטלויזיה זה המתנחלים עצמם, או שאמריקה כפי שהיא מוצגת בספרות זו באמת אמריקה, או שהלחן והקצב הפּוֹפִּי של שיר מסוים הוא הדבר עצמו ולא ייצוג של איזשהו מקצב בחיים. והם מחקים את החיקוי, ומפספסים את הדבר עצמו, ואין בהם אמת.

ואנשים טענו בפני בהודעות פרטיות שאני ממעיט בערכם של הדברים הגדולים ומציג את זה כאילו העולם הוא רק דברים פעוטים וקלי ערך, ומה שניסיתי להגיד זה שהדברים הגדולים כמו אהבה וערכים ומוסר לא קיימים בפני עצמם, והם מורכבים מהמון המון רגעים קטנים של ממשות.

ואם מישהו מחפש דוגמאות יש למכביר. ואפשר לקרוא את ג'ונת'ן פראנזן (שאפילו מתעסק בדימויים כממשות, כי גם להם יש צד ממשי, ועושה את זה יופי) או את דויד גרוסמן ולהדגים עליהם, אבל באמת שהדוגמה הכי טובה שאני מכיר זה טולסטוי, כי דיונים על גירושין נעשים שם תוך כדי גילוח ומחשבות על תכלית הקיום נדונות ברצינות באורווה או בחרישת שדה.

וזו ספרות גדולה באמת.

זה מתקשר לפתיחה. כי אם מישהו כותב על אהבה כערך עליון או על תכלית הקיום או על אדם בתוך דמות עילאית, הוא כותב על הדימוי ולכן אוטומטית נגרר לקלישאות, אבל אם הוא משכיל להבין שיש מציאות מתחת לכל הסמל הזה, הוא יכול לכתוב אמת אפילו על אהבה.

מודעות פרסומת

3 Responses to “הפרטים הקטנים של הספרות”


  1. 1 אוריה 11 במאי 2015 ב- 18:47

    כתבת מאוד יפה. אני חולקת עלייך בדבר אחד: אתה טוען שאין דבר כזה אמנות גבוהה ונמוכה. יש רק אמנות טובה וגרועה. אלא שזה קיים בהחלט.

    ׳אמנות גבוהה ונמוכה׳ זאת חלוקה סוציולוגית רבת ערך. מובן שלא מדובר בגבול קשיח ואתה יכול למצוא אינספור יצירות אמנות שמשחקים על הגבול הזה ומטשטשים אותו. זה לא אומר שהגבול לא קיים. הגבול גם משתנה במשך הזמן ובמהלך ההיסטוריה. דוגמא מוצלחת לכך הוא שייקספיר. כיום הוא נחשב לאמנות גבוהה מן הגבוהות, אלא שבזמנו הצגות תיאטרון נחשבו לתרבות המונים, והיצירות של שייקספיר מנסות לפנות אל האצילים ופשוטי העם גם יחד (ההצגות שלו כוללות בדיחות גסות בכמות שלא הייתה מביישת קומדיה ממוצעת של ימינו).

    יש אנשים שמשתמשים באמנות גבוהה ונמוכה כדרך לסווג אמנות טובה וגרועה, אך לפי דעתי מדובר בטעות חמורה. אפשר למצוא אמנות נמוכה שהיא מצוינת ואמנות גבוהה שהיא נוראית. ההבדל בינהם הוא קהל היעד. אמנות גבוהה היא בסך הכל האמנות שפונה לאליטות, בין אם מדובר במעמד האצולה בעבר או באליטות כלכליות ותרבותיות של ימינו. אמנות נמוכה פונה לקהל הרחב, ובשל כך רוב הזמן מטרתה העיקרית היא לבדר, ובמילה ׳לבדר׳ אני מתכוונת ל-׳לעשות הרבה כסף על ידי גרימת הנאה ועניין למספר האנשים הרב ביותר האפשרי׳.

    ברור למה דבק הסטיגמה של אמנות גרועה באמנות נמוכה. היוצרים שלה מתקשים לקחת סיכונים משמעותיים, או לסטות מטעם הקהל ולכן נוטים למחזר ולהעתיק. הם חייבים להיות נגישים, וזה מגביל אותם. אבל יש בסטיגמה הזאת גם מידה לא מבוטלת של אליטיזם, כמובן. אמנות גבוהה גם היא מוגבלת על ידי הטעם של קהל היעד שלה.

    בסופו של דבר, אני חושבת שקל הרבה יותר להוכיח שיש אמנות גבוהה ונמוכה, מאשר שיש אמנות טובה וגרועה. זאת כבר טענה הרבה יותר מסובכת, במיוחד כשאתה מכניס לשם דבר כל כל נפיץ כמו ׳האמת׳.


  1. 1 הבעיה של הדור שלנו | הכריכה האחורית טראקבאק על 21 במאי 2015 ב- 12:37

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: