הבעיה של הדור שלנו

(יש גם פוסט קודם שעוסק בנושא)

א.
לפעמים אנשים מבקשים מאנשים אחרים המלצות לספרים, וכשמישהו מבקש ממני המלצה אני מיד שואל אותו איזה סוג ספרים הוא אוהב, ואם הוא לא יודע אני מבקש שלשה ספרים שאהב. וזה לא בגלל שאין ספרים שהם יצירות מופת עולמיות, אלא בגלל שאני מאמין שאי אפשר להתחיל מעגנון או מרוברט מוסיל, ושלכל דבר יש טיפין טיפין והתערותא דלתתא. ולכן אם מישהו לא קרא שום דבר בחיים אני שולח אותו לקרוא הרלן קובן שהוא מן סופר כזה של מוגלגים שאני מחבב.

ובשביל אנשים שלא קוראים הרבה אז גם לקרוא הרלן קובן זו עבודה, וכשהם מסיימים את הספר יש להם תחושה כאילו הם צלחו אלף עמודים של ספרות גרמנית רוויית תיאורים וזה נותן לו סיפוק. והסיפוק הזה הוא חשוב כי הוא אומר שיש סוג של הנאה שצריך להשקיע בשבילו.

כי לפעמים אנשים קוראים רק מדע בדיוני ונתקעים במדע הבדיוני ונאחזים בו כאילו אין עוד מלבדו אפס זולתו וזה הדבר היחיד שגורם להם הנאה, ובעיקרון אני דוגל בגישה שאם כבר מצאת סופר שאהוב עליך או איזה מקום בעולם שטוב לך בו אז לך על זה, כי החיים קצרים וחבל לעזוב אותו וללכת לחפש משהו חדש וסתם לחצוב בורות בורות נשברים, ויש אנשים שמחפשים כל חייהם ולא מוצאים וחבל.

אבל כשזה קורה אני נזכר שיש בעולם טרגדיה ויש קומדיה, ובעיקרון קומדיות עושות לנו קוצ'י מוצ'י ונעימי בגב וטרגדיות מערערות אותנו וגורמות לנו לחשוב מחדש על החיים. ומה שקורה זה שאנשים מתאהבים בקומדיה כי היא גורמת לנו הנאה ומתרחקים מהטרגדיה היא גורמת לנו להרגיש שלא בנוח. וקומדיה זה לא דווקא ספר עם סוף טוב אלא ספר שכיף וקל לנו לקרוא.

ומה שקרה זה שהתרגלנו כל כך לקדש את ההנאה ולעשות רק מה שעושה לנו טוב, והטוב הזה חייב להיות כאן ועכשיו, עד שהתרגלנו לזה שספרות מעניקה לנו משהו (כלומר הנאה) בלי תמורה, ושכחנו שיש ספרות שדורשת מאיתנו משהו, כמו זמן או מאמץ, ושלפעמים צריך לשלם מחיר בשביל לקבל תמורה נאה. וגם שלפעמים התמורה הנאה היא לאו דווקא ההנאה שבקריאה אלא ההבנה שבסופה, ובשביל להגיע לסוף צריך להשקיע.

ב.
בכנות בכנות ובלי שמץ של ציניות: אני אוהב את המוזיקה של עומר אדם.

יש לי חבר שקוראים לו אלי ולאלי יש תיאוריה שיש דברים שהם בשביל הסוף ויש דברים שהם בשביל הדרך. נניח הסוף זה דברים כמו ידע או קתרזיס או כסף או ילדים, כלומר שאתה לא נהנה ללמוד אבל לומד בשביל הידע, או שאתה לא נהנה מהסרט אבל אחרי שתסיים אותו תגיד 'וואלה, איזה סרט', או שאתה לא נהנה מהעבודה אבל עובד בשביל הכסף, או שיש אנשים שמתחתנים עם אנשים אחרים בגלל שהם (כלומר האחרים) יהיו הורים טובים וכאלה.

התיאוריה הזאת ידועה בשם 'התיאוריה של אלי' והיישום הפרקטי שלה הוא כשמישהו מתלבט איתו אם להמשיך לצאת עם מישהי אז הוא אומר 'אם כיף לך תמשיך' ואידך פירושא הוא.

לא מעט פעמים אנחנו מבלבלים בין הדברים מסוג א' לדברים מסוג ב', או שחושבים שכל העולם הוא מסוג א', ולכן יש אנשים שומעים רק מוזיקה איטית ונוגה ומהורהרת או רואים רק סרטי איכות שמספקים לנו נושאים לשיחה והשלמת חסכים או לא כיף להם בקשר הזוגי שלהם וכן על זו הדרך. או להפך, שאנחנו חושבים שכל העולם הוא מסוג ב' ואז אנחנו לא לומדים כלום ועושים רק מה שכיף לנו ומוצאים את עצמינו בגיל ארבעים בלי עבודה ובלי כסף ובלי משפחה.

והסוד הוא פשוט לשים לב שיש דברים שהם כאלה ויש דברים שהם כאלה, ויש דברים נדירים שהם שני הדברים גם יחד (כמו אדם שעובד בתחביב שלו או כמו אהבה) אבל לא זה הנושא. כי נניח לפעמים אנשים לומדים ספרות ולא מבינים שהידע הוא לא הסיפור אלא ההנאה, או להפך. ונניח כל שאר הדוגמאות שהבאתי קודם ואין לי כח לחזור עליהם ואתם יכולים להשלים לבד.

מתוך 'אחי איפה אתה'

מתוך 'אחי איפה אתה'

ג.
ובשביל מי שחושב ששני הקטעים הקודמים סותרים זה את זה:

אולי צריך לחלק את האמת בעולם לשניים. אמת אחת היא אמת טריויאלית, שההפך שלה לא נכון (כמו 2+2=4, וזו אמת מהסוג שמדעי הטבע משתמשים בה וגם כמה פילוסופים אנליטיים מהאלה שלא-הבינו-כלום).

והשנייה זו אמת עמוקה על העולם, נניח זה שהאדם טוב מיסודו, ואפשר לדעת שהיא אמת לפי זה שההפך שלה נכון לא פחות.

[בשם תומאס מאן. אפשר לדעת שזה נכון כי ההפך של זה נכון לא פחות]

ד.
מדי פעם אנשים שואלים מהי בעצם הבעיה של הדור שלנו, ואחרי מחשבה עמוקה אני יכול לספר לכם שהבעיה של הדור שלנו היא אנשים שלא יודעים להכין קפה, ובפרט אלה שמוסיפים לו סוכר.

בירה היא טעם נרכש, גם סיגריה, גם קפה. פעם כתבתי על זה שאנשים מעשנים סיגריה כדי לפלרטט עם המוות; לגעת בו ולברוח. אבל זה לא רק אימת המוות שגורמת לנו לחבק אותו, לנסות להפוך אותו להיות חלק אינטגרלי בחיים שלנו. זה גם הטעם עצמו, שהוא לא באמת 'טעים' במובן הרגיל של המילה. קרי, הטעם אינו מתוק.

יותר מזה: זה טעם מר. לבירה (לפחות לחלקה) יש טעם מר. לקפה יש טעם מר. והסיבה שיש להם טעם מר היא כי הם אמיתיים. אתה לא יכול לחשוד בהם שהם נחמדים אליך במיוחד. כלומר, הם לא פונים אליך ומנסים ללטף, או לחבק, או למצוא חן בעיניך. הם לא מפרסמים את עצמם, מציגים את עצמם אחרת. אני לא מדבר על מותגי הקפה כרגע, אני מדבר על הטעם עצמו. ברגעים הראשונים הוא, באמת, לא נחמד לחך. חוסר הנחמדות הזו אומר שהוא אמיתי.

אתמול שמעתי שיחה של דרור בונדי (שביקש להגיד שהוא משיק ספר של השל על קוצק בעוד שבוע), ודרור עשה חלוקה בין שני זרמים בחסידות, אם ניתן לקרוא לזה ככה: הבעש"ט וקוצק. בין הנחמדות, בין ה'לראות את הטוב שבכל דבר', ובין הניסיון (חסר התוחלת, מסתבר) לגעת בממשות. לנסות לנפות את השקר, את העמדת הפנים, את המחיצות שאנחנו שמים מעל העולם ולהביט לו בלבן של העין.

ולכן אני, לפעמים (נדירות), לוקח סיגריה ומעשן. כי המוות הוא ממשי עד לשד עצמותיו הגרומות, וכשמעשנים, מתחת לכל הפוזה והנינוחות, מרגישים את השורשים של המציאות.

ובשיעור של דרור חשבתי על זה שכבר שנים אני אני שותה כל בוקר קפה שחור מר כלענה. וכבר התאהבתי במרירות הזאת. ולא בגלל שהיא מרירה כמו בגלל שלרגע היא מפקסת לי את המציאות. יש משהו במתוק שמסובב אותך בכחש, ומשהו במר שמבקש לאָפּס. ויש לאסף חנוכה קומיקס מדהים על זה שתלוי לי על הקיר בחדר ואני מסתכל בו כל הזמן.
וגם אם כל זה נשמע כמו דימוי שהרחיק לכת, זה לא.

זה נכון לא רק לקפה ושוקו. זה נכון לא פחות לסרטים ולספרים ולתחזיות ולעיתונות ולכל דבר שמתעסק בדימויים, ובכלל לכל ניסיון שלנו לעקל את הפינות החדות של המציאות, להיזהר מלהידקר. לעצום עין מראות ברעה. לשים סוכר בקפה ולהפוך את הלימונים ללימונדה. הבעיה אינה להפוך את הלימון ללימונדה, אלא לחשוב שיש רק לימונדה בעולם.

בה במידה צריך להיזהר מהצד השני. לא לחשוב שיש רק לימון בעולם. שיש רק מרירות. שהעולם הוא נוגה ועצוב ומקום מבאס בסך הכל. כי העניין אינו הטעם, אלא החיפויים שאנחנו שמים על העיניים. גם המחשבה שהעולם מבאס היא חיפוי, גם הוספת טעם מר לכל דבר. המילים 'אופטימי' ו'פסימי'. לראות את העולם מבעד למשקפיים. יש לידע: כמו שיש ממשות במר, יש ממשות במתוק.

פשוט צריך לראות את הדברים כפי שהם. וזה שאנחנו לא מניחים להם, כלומר, זה שאנחנו מוסיפים סוכר או לימון ופשוט לא יודעים להכין את הקפה. ובכן, זו הבעיה של הדור שלנו.

מודעות פרסומת

2 Responses to “הבעיה של הדור שלנו”


  1. 1 צהלה 30 במאי 2015 ב- 19:40

    ואולי הדור שלנו הוא העולם, והעולם אוהב לקחת צד. להכניס עצמו לתבניות ,להגדרות למגירות. ( אח״כ הוא מחפש איך לצאת מהן אבל זה אין לי כח להסביר) . וכל היופי בעצם נעלם. כי הרעיון בלחיות בצלמו הוא להיות הכל ולא להיות כלום בה בעת. להתעלות כאילו אין גבול מתוך הידיעה המוחלטת שאנחנו מוגבלים. ללכת ישר באמצע. ללכת אל

  2. 2 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 7 ביוני 2015 ב- 9:48

    אולי אפשר לדעת שקפה הוא מריר, אבל גם לדעת שאין בו מרירות עבורי יותר, וכל מה שהוא מסמל עבורי זה הצינה הקלה של הבוקר והעוררות הראשונה של היום. ואולי אפשר לדעת שיש לימונים בעולם, ולחשוב שיש לימונים בעולם, אבל להחליט שזה נועד לסלט, ולשתות עדיף לימודה.
    יש ממשות בכל אחד מהדברים, יש קיום שראוי שיתייחסו אליו. אבל האם כל אחד מאיתנו צריך בכל עת להפנות את עיניו לשם ולצרוב אותם בכוונה? הזכרת את טולסטוי בפוסט הקודם, את הממשות שבדיונים על גירושין תוך כדי גילוח. אבל כשקוראים את טולסטוי, התחושה היא שהוא בז לדמויותיו שלו. כן, הוא מציג קיום פשוט של בני אדם, את מניעיהם הפשוטים, את המחשבות והתפיסות הבסיסיות ביותר שאין אדם יכול לקרוא בלי לחוש שהוא קיים שם איפשהו. אבל גם לא ניתן לקרוא אותו בלי לחוש שהוא הפשיט את האדם עד לשד עצמותיו. ויש סיבה לכך שהאדם מתלבש. לא רק מתוך בקשה לכסות, אלא מתוך כך שהלבוש עצמו הוא חלק ממהותו. הוא מתלבש במה שהוא מבקש להיות, בשאיפות ורצונות הגבוהים יותר שלו. לא נכון להציג אותו בלעדיהם. לא נכון תמיד להציג את הקיום המופשט כל כך.. נכון שהוא מציג הבלחים של הארה ופילוסופיה בתוך חורשה או אורווה, אבל אז הוא מחזיר את האדם אל קיומו השפל מתוך שכחה וחוסר יישום אמיתי של מה שחווה. אז מה תועלת בכך? עדיף לחוות את המחשבות הללו בכל רגע, לנסות לחוות את הטוב והיופי והוויית הקיום בכל מה שנתבונן, לרומם אותו על ידי מחשבה, ובכך ליישם את הדברים, ולא רק לחשוב אותם ברגע אחד של רוממות נפש של האדם אשר ברגיל הוא משכיל ונדכא.
    למה החלוקה הדיכוטומית? אין בעולם רק טרגדיה וקומדיה. ובאשר לתיאוריה של אלי, אולי הסוד הוא לא בלדעת שיש דברים כאלה ודברים כאלה, אלא בהחלטה שאדם, אם ירצה, יוכל לקיים אותם גם יחד?
    הסוכר הוא הרצון לחיות עם חיוך ואמונה במניעים הטובים ובפשטות היופי בחיים. אך אל תחשוב שדורנו עצם את עיניו. משום מה, מלכתחילה בחרנו לימונים, קפה וקקאו, ולא סירופ פטל ומיץ תפוחים.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: