א.
לפעמים מתקשר אדם לאדם אחר ואומר לו תקשיב יש לי מישהי להציע לך. והאדם האחר מקשיב להצעה והיא נשמעת בסדר. והוא יוצא לדייט ראשון והדייט ממש בסדר. הם יושבים בבית קפה גנרי בירושלים ושותים קפה סביר ומחייכים מדי פעם אז הוא ממשיך לדייט שני ושלישי. ואחרי חודש הוא מוצא את עצמו בקשר שהוא לגמרי בסדר, ונחמד לו, ואין לו סיבה טובה לחתוך, אבל מה.
הוא לא יודע מה לעשות ומתייעץ עם הרב שלו, או עם המאמן האישי, או עם הברמן בפאב השכונתי, והיועץ אומר לו תקשיב, בסדר זה ממש סבבה. ילדים באפריקה היו מתים לקשר זוגי שהוא בסדר. אם זה עובד אז יאללה, תמשיך.
אז הוא ממשיך. וזה ממשיך להיות בסדר. אין רגעים שזה חרא ואין רגעים שזה גן עדן וסך הכל נחמד. וסוף דבר הוא מתחתן עם הבחורה הזאת, שהיא באמת באמת בסדר, ויש להם נישואים שהם סבבה וקשר פיזי שהוא נעים וטוב ותו לא, והוא עובד בעבודה שיש בה כסף ונולדים להם ילדים סבירים והם חיים חיים בורגניים מספקים בהחלט והכל נורמלי לחלוטין, תודה ששאלתם.
ומדי פעם לפני השינה הוא נזכר שיש שירים שבהם מספרים על אהבה בוערת כאש, על נפש שנשרפת בלהבה, ולרגע הוא תוהה מה זה אומר, אבל אחרי כמה רגעים הוא מכניס את האגודל לפה, מתהפך על הצד ונרדם.
ב.
ולפעמים גם עם אלוהים דברים כאלה קורים. כלומר אדם שנולד למשפחה דתית תקינה ונורמטיבית ועובר את המסלול הרגיל (ישיבה תיכונית – מכינה / ישיבה – צבא – משפטים בבר-אילן – משרד עו"ד ברנר-את-שולמן מומחי נזיקין) והחיים הדתיים שלו נורמטיבים ותקינים בהחלט. הוא לא שונא את אלוהים ולא אוהב אותו ובעיקרון הוא מאמין אלא שלא טרח לבחון את הנושא באמת אף פעם והוא מקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. נחמד לו בדת סך הכל.
וזה בסדר, זה לגמרי בסדר.
ג.
ויום אחד, כך מספרת לנו הפרשה, בנאדם רוצה חיים אחרים. הוא רוצה לאהוב. אין לו כח ל'בסדר' הזה, ל'סבבה', לתקינות של היחסים. נמאס, לאדם הנורמטיבי הזה, והוא מחליט יום אחד להפליא לנדור, להזיר את עצמו. להקדיש את חייו לאלוהים. והוא מפסיק לשתות יין ומגדל את שיער ראשו וזקנו הופך פרא ולא נטמא למת והופך להיות אדם אחר. אחר באות גדולה, בהדגשה; הוא פרוע, הוא לא מתחבר עם אנשים (יש משהו בשתיית יין שמחבר לבבות. ובכן), אמהות מצביעות עליו מרחוק, הוא יוצא מהנורטיביות החוצה.
ד.
איזה דבר מדהים זה, אדם שלא מסתפק בבסדר, שמבקש לבעור באהבה.
ה.
הוא קדוש לה'. כמו אדם שמקדש את אשתו, כך הוא מקדש את עצמו לאלוהיו. לו היה יכול היה עונד לעצמו טבעת, מתחתן עם האלוהים. ובדתות אחרות היו הנזירים הולכים למנזרים מחוץ לעיר ומתגוררים שם כל ימי חייהם, מתרחקים מהחברה כמו מאש (עניין מוזר, מטאפורת האש הזאת. ממה אתה מתרחק, מה מחמם אותך, כמו מה אתה בוער).
ו.
יש מחיר ליציאה מהנורמליות. אדם שמבקש לבעור באהבה צריך לקחת בחשבון שלילות שלמים הוא לא יצליח להרדם, שהוא ינסה לבדוק מבחנים אבל דעתו תלך ותיסוב סביב הנערה, שכל צליל הודעה יקפיץ אותו כמוכה ברק, וכשיצטרך לעשות מילואים – הגוף כמו יאיים לצאת מתוך עורו החוצה, מרוב כיסופים. ואדם שמבקש לאהוב את אלוהיו, לעשות משהו יוצא דופן – להקדיש את עצמו – צריך לקחת בחשבון שברנר את שולמן יפטרו אותו על חוסר ייצוגיות.
ז.
איך אפשר לחיות ככה בכלל.
ח.
הרמב"ם אוסף בספר 'הפלאה' את כל הדברים המופלאים שאדם יכול לעשות באמצעות השפה. הוא יכול להפוך לנזיר והוא יכול להשבע והוא יכול להחרים והוא יכול להקדיש, וכל הדברים האלה הם הצורה שבה אדם מביע את היחס שלו כלפי משהו וממקם את עצמו ביחס אליו (מריחוק ועד קרבה). והם מכונים 'הפלאה': למשל, הפסוק אצלינו אומר "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר".
ט.
כי מה הוא פלא אם לא הרגע הזה שבו אדם חוזר הביתה בעוד יום של חול, בשנת הנישואים השתיים עשרה, באמצע חודש אקראי, ומביא לאשתו פרחים. ימי החול הם פשוטים כל כך, שגרתיים, נורמטיביים, ופתאום פרחים. הרגע בו אדם מבין כמה לא נורמלי זה שמישהו אוהב מישהו בעולם החול הזה. ומה הוא פלא אם לא החריגה מהנורמליות, אם לא הלב המקפץ ושואג, אם לא הרגע שבו אדם פותח את פיו וכל הפרפרים שמלאו את הבטן יוצאים לחוג מסביב.
י.
כלומר, הרגע שבו אדם לא מסתפק בלהיות מצווה לאהוב את אלוהיו בכל לבבו, נפשו ומאודו, ומחליט גם ליישם את זה וללכת עם זה עד הסוף. לגרוסמן יש קטע נהדר ב'שתהיי לי הסכין', שבו יאיר כותב: "אם את באמת מרגישה את עצמך בסוגריים – תני לפחות גם לי להידחק לתוכם, ושכל העולם ישאר בחוץ. שהעולם יהיה הגורם שמחוץ לסוגריים, שיכפיל אותנו בפנים".
שכל העולם ישאר בחוץ.
יא.
אבל הדבר החשוב יותר שהפרשה מלמדת אותנו הוא הפסוק היפה הזה, אחרי התרת נדר הנזירות: "ואחר ישתה הנזיר יין". לומר שלכל נזירות יש סוף. ששלהבת היא כמו הבזק של מצלמה: רגע אחד שבו הלב קופץ ונתפס באויר, ותו לא. ואחרי שאדם מגדל פרא שיער ראשו הוא צריך לחזור ולהסתפר, ואחרי שהוא יוצא מחברת אנשים הוא צריך לחזור ולשבת בשוק ביום חמישי ברבע לחצות ולשתות משהו עם חברים.
יב.
כלומר שכוחה של הנורמליות גדול מחוסר הנורמליות. שלשחק עם הלב זה נחמד, באמת, אבל לך תחיה חיים שלמים עם מישהי ואחר כך תחזור ונדבר. וזה נחמד שאדם מתאהב באלוהים, אבל בסוף היום צריך לחזור לברנר את שולמן ולהתנצל על הטירוף שפקד אותי, שניה אני מסדר את המסמכים ויושב עם אדון אמירים שמבקש לתבוע את השכן שלו על ענייני צנרת. שלפעמים צריך לחרוג מהנורמליות כדי לדעת את כוחה.
יג.
אז למה כל זה, בעצם? אם זה רק ברייק קצר של התאהבות באמצע החיים ולא פרישה טוטאלית מהמירוץ, מה חפץ יש בכל זה?
אולי להגיד לאדם שבסדר זה באמת בסדר. ואהבה היא עניין של שגרה, והנורמליות היא מה שמחזיק את העולם על מכונו ועבודת האל היא לברך ברכת המזון אחרי שאוכלים לחם, במין סיזיפיות אינסופית. וצריך ללכת על האדמה ולהיות מודעים ויציבים ונורמלים. זה נכון, הכל נכון.
ובכל זאת; לדעת שיש פלא בעולם.
לדעת שאפשר לעוף.
הכריכה האחורית 
חזזזזזזזזזזזקקקקקקקק
יהודה, אתה כותב בכשרון גדול, רעיונות הנוגעים אל הלב
"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם".
תודה =]
פליאה הדעת ממני לפרשה אך אתה הפלאת לפרשה
אמן חכם לב.