מקורותי בדואר ישראל

א.
ובכן הלכתי הבוקר לדואר ולידי התיישב אדם אחד בן שלושים שהיה נראה עייף ולחוץ מאוד. הוא דיבר בטלפון וסיפר לבן שיחו איך כבר בוקר שלם הוא עדיין לא שתה קפה ורק מתרוצץ מביטוח לאומי למס הכנסה לסניף דואר אחד לסניף דואר אחר ונלחם עם פקידי מס ועם עובדי הדואר שאין להם מושג איפה החבילה שלו ששלחו לו מאנגליה וכנראה זה איזה סוודר שדודה שלו שלחה לו ושהוא לא מבין בשביל מה כל המלחמה הזאת בכלל

ומיד פניתי אליו כממתיק סוד ואמרתי שגם לי לקח זמן להבין ושבעצם כל המלחמה הזאת היא בשביל להסיח את דעתו של סאורון ולמקד אותה במקום אחר ואז פרודו יוכל לחצות את מורדור ולהשליך את הטבעת להר הגזירה

והאמת ניתנת להגיד שהוא אפילו לא חייך רק בהה בי אבל ככה זה אנשי הפלך הם רק רוצים לשתות את הקפה שלהם בנחת אין להם חפץ בהרפתקאות

ב.

כל הסיפור הזה עם הטכנולוגיה והכל מפריע לנו למגע הבינאישי והדברים ידועים ולכן אפשר להפסיק לקרוא את הפוסט הזה. והנה נניח הבוקר הלכתי לדואר, ויש קטע בדואר שבו אתה יכול להחליט לאיזו סיבה הגעת לדואר. נניח, להחליט אם אתה אוסף דואר או שולח או משלם חשבונות, ולכל החלטה יש מספר אחר שאתה מקבל על פתק, אבל הואיל וממילא יש רק תור אחד לשתי עמדות הרי שכל הסיפור הזה אידיוטי בבסיסו.

וברור שהם עושים את זה כדי שנחשוב שדואר ישראל הוא יעיל וטכנולוגי ואינטראקטיבי כשבסופו של דבר יש דוור בשם ישראל שהולך עם תרמיל מכתבים ושם לך ביד ומה יותר רומנטי ומרגש מזה.

על כל פנים לקחתי שלשה פתקים כדי להיות בטוח שלא ידלגו עלי בתור כי דברים כאלה קורים כל הזמן, והלכתי לדבר קצת בטלפון בצד, ומסביבי הסתובבה כל הזמן בחורה צעירה אחת עם פנים קצת לחוצות וכיון שאני חובב ציתותים ידוע הרי שעשיתי את עצמי מדבר בטלפון ובעצם הקשבתי לה.

והיא דיברה בתנועות ידיים לחוצות ופנים מכווצות וכל הזמן רק אמרה "אבל רועי, תקשיב, תקשיב" וגם "אתה מוכן להקשיב לי רגע?" ובאיזשהו שלב כבר לא עמדה בזה והתחילה לדמוע ואמרה "אבל זה לא נכון בכלל, זה בכלל לא מה שאמרתי, אמרתי ש–" אבל המשך המשפט נקטע, והיא הורידה את הפלאפון והסתכלה ימין ושמאל כלא מאמינה ואחר כך קינחה את האף והתיישבה.

גם אני התיישבתי חזרה על המושבים האדומים המוזרים והסתכלתי על פרסומות לפלאפונים זולים, ובינתיים היא קינחה את האף ברקע, ואז נגמר לה הטישיו. והיא הסתכלה ונברה בתיק וחיפשה טישיו אבל נגמר, והאף שלה המשיך לנזול, ועודה עומדת אובדת עצות פנתה אליה איזו צרפתיה מבוגרת שישבה לפניה והגישה לה טישיו מהיקרים, עם אלוורה, ואמרה לה במבטא צרפתי כבד "אני שברתי הרבה ליבות הנה אני אומרת לך שכל הבחורים אותו דבר את מתאהבת בהם ואז הם חושדים בך ואז הם הולכים עזבי הוא לא שווה שתבכי בגללו".

וחשבתי כמה זה נחמד מצידה של הצרפתיה לנדב טישיו יוקרתי שכזה ולשתף בקורות חייה, ושמסכנה הבחורה שמנסה לדבר אבל הצד השני לא מקשיב לה ואיזה סוג מבאס זה של מערכת זוגית וכל זה, והכל בגלל שאנחנו כל כך טכנולוגיים, הרי פנים אל פנים הוא לא היה יכול לנתק ככה.

ואז הבחורה אמרה "לא, זה אח שלי. הוא חושב שלקחתי לו את הטאבלט והוא לא יכול בלעדיו". והצרפתייה הסתכלה עלי, ואני הסתכלתי על הצרפתייה, ושנינו משכנו בכתפיים, ובמקרה הגיע תורי ולקחתי מהדלפק ספר על אלוהים שחיכה לי בחבילה, ואז כתבתי הכל באינטרנט למען ידעו דורותיכם.

ג.

הביקור היום בדואר הניב גם מחזה של זקן אחד, חביב ועוקף תורים, המוחט את אפו בממחטה. זה הזכיר לי איזו תופעה אבולוציונית מבורכת הן ממחטות הנייר. פלאי פלאים! לחשוב שעד לא מזמן היו רבים וטובים מסתובבים בינינו עם פיסת בד ריבועית, מטונפת בחלקים מסוימים בה, ומחפשים בה מקום נקי בכדי לנגב בו את הזיעה או לקנח או את האף. גועל נפש! איזה חוסר נימוס.

הרי מובן מאליו לכל בר דעת שאת האף אפשר לקנח בשרוול או בוילון המקומי, ושהמטפחות נועדו לגברות ענוגות שישליכו אותן על הרצפה בנסיונן לפלרטט עם האבירים בעלי הסוסים הלבנים (זאת להבדיל מהאבירים על הסוסים הירוקים, שלא היו קיימים בכלל, ועובדה זאת הקשתה על הפלירטוט עימם). שכן אם הגברת הכבודה והענוגה תקנח את האף במטפחת, איך תשליך אותה על הרצפה?

אתמוך יתדותי בציטוט דברים נכוחים מהערך הנפלא 'מטפחת' בויקיפדיה:

"בימים עברו, לפי הספרות הרומנטית, כלל ציוד החובה של גבר חזק ומגונן מטפחת צחה ולבנה, מקופלת ומגוהצת למשעי, שאותה היה שולף מכיסו ברגע המתאים ומושיט לנערה הממררת בבכי, לבושתה ולכלימתה, משום שממחטות הנשים הזעירות, עטורות התחרה, נועדו רק למחות דמעה יחידה, אך לא לסכור שטף דמעות גואה. כהמשך טבעי להשתלשלות הדברים, הייתה היא מכבסת ומגהצת את המטפחת ומשיבה אותה לבעליה – תירוץ מצוין להמשך הקשר. יש מקום להניח, שהופעת ממחטות הנייר המעשיות וההגייניות שמה קץ למנהג הרומנטי הזה. מקומן של אלה בספרות על פי רוב על שולחנותיהם של יועצי נישואים/גירושין, עורכי-דין ופסיכולוגים – בדרך כלל באריזות גדולות וחסכוניות.

עוד תפקיד היה למטפחת הבד – בספרות המתח של הימים ההם, יכול היה השוטר (או הבלש החובב) לצפות למציאת ממחטה עטורת מונוגרמה בזירת הפשע. נראה שבזמנים ההם לא היה עבריין ראוי לשמו יוצא לעבודה בלי ממחטה רקומה כהלכה, שתישמט בדיוק ברגע המתאים מכיסו."

מכאן ברור לקורא המשכיל כי התוצאה המיידית של התפתחות ממחטות הנייר מן המטפחת הייתה התמעטות בהתרבותם של גברות ענוגות ואבירים בעלי סוסים לבנים. אף אביר שמכבד את עצמו לא ירים ממחטת נייר, וגם הגבירות לא ישבו לרקום ממחטות נייר בחדריהן החשוכים במגדלים הרחוקים; זה מעייף מדי, והנייר נקרע כל הזמן. השלכה נוספת ומעניינת היא שהפשע התמעט מן הרחובות, כיון שלעבריינים לא היו מטפחות לצאת איתן למלאכת לילם.

כיון שכך, נותרו הגברות והאבירים ברווקותם הנצחית.
הפושעים מתו עניים.
הסוסים הלבנים אכלו חציר.
הסוסים הירוקים, כאמור, לא קיימים בכלל.

לסיכום: טישיו זה דבר נחמד יותר ממטפחת. וגם נייר טואלט זה דבר נחמד יותר ממטפחת. וממחטה זה שם למטפחת שמוחטים איתה את האף. והעובדה שבשנת 2015 אנשים עדיין מסתובבים עם ממחטה מהווה עדות יוצאת דופן לשרידותו של המין האנושי ומנהגיו הקמאיים והמוזרים.
למשל; דואר.

מודעות פרסומת

0 Responses to “מקורותי בדואר ישראל”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: