דוגמה צנועה לחוסר התועלת שבזיכרונות מסוימים

[שם פרטי] הוא אדם כותב. לפני כמה ימים העורך שלו נפטר. הוא היה אדם מיוחד מאוד, ועשה דברים חשובים מאוד בהיסטוריה הציבורית כמו למשל [הכנס דוגמה כאן]. בשבעה אמרו לו כולם שהוא צריך לכתוב על זה [מחזה, תסריט, סיפור קצר, רומן, מסה שתתפרסם בבמות נחשבות ברחבי העולם נניח הניו יורקר]. אתה היית איתו הכי הרבה, הם אומרים. ובכן, זה נכון. הם היו ביחד [הכנס כאן מספר שעות]. על כן, עם תום השבעה[1], הוא יושב ליד השולחן ומנסה לכתוב את חייו של העורך ולהעביר איך הוא היה אדם מיוחד כלומר נדיראבל כל מה שהוא זוכר זה איך פעם אחת הוא [העורך] ישב ליד השולחן וחיטט באף והוא [הכותב] ראה אותו מהצד. אי אפשר לכתוב על זה שאדם מחטט באף.

תמונה חדשה

קטע שכתבתי לקטלוג התערוכה 'שם שם' שמוצגת בבית אבי חי בירושלים ותיסגר ב13.8. הקטע מתייחס ליצירתו של עומר בן צבי, 'ימית'.

יש לו [לכותב] עוד זכרונות: העורך שותה קפה נטול קפאין. העורך משחק סוליטייר במחשב. העורך אומר לו על דבר מסוים שהוא לא טוב. הוא כותב את כל הזיכרונות על הדף ומסתכל עליהם ולא יודע מה לעשות איתם. הוא שומע את הקול של העורך רועם בתוך האזניים הפנימיות שלו ונוזף בו זה לא סיפור, זה לא סיפור, אי אפשר לכתוב דבר כזה. קהל הקוראים מצפה שתאסוף את הכל [החיים היקום וכל השאר] לתוך נרטיב הגיוני עם מוסר השכל ותחושה שמאדם כזה יש ללמוד. זו דוגמה לחיים. אבל מה דוגמה לחיים באדם שאוכל גלידה והגלידה מטפטפת לו על החולצה [זה היה בשישי ביוני. הכותב זוכר]. סך הכל הם בילו יחד [הכנס כאן מספר שעות] אבל כל זה לא מצליח להתנקז לכדי משהו קוהרנטי, מוצק, אחיד.

בייאושו, הכותב זורק את הדפים לפח הניירות וכותב מחדש היסטוריה חלופית רווית תשוקות, מאויים, עמידה אסטרטגית בנקודות הכרעה בהיסטוריה הציבורית. אנקדוטות קטנות ומשעשעות שנותנות תחושה שהאדם החשוב היה גם אדם ולא רק חשוב. הוא ממציא משפטי פאנץ' ליין ועליונות מוסרית שהופכת את האדם המיוחד מאוד לדמות מיתולוגית שהציבור הישראלי ראוי לו שיכיר בה. אחר כך הוא מפרסם את זה בתור מסה בתרבות וספרות ומייעד לה קווי מתאר בסיסים לרומן ביוגרפי עב כרס. מוסר ההשכל של כל האנקדוטות ושל הסיפור הכולל מתנקז אל המשפט שאמר המנוח לפני המוות וגם דומה למדי ל[אחת מאבני היסוד של תרבות המערב מהצד ההומני שלה, כלומר כינון מחודש של אחת ההבניות החברתיות המקובלות], וכך ראוי שיהיה.
——————

[1] כך גם מדגים עומר בן צבי ביצירתו 'ימית': חיים שלמים בעיר אחת מונצחים לפריימים שמעצבים זיכרון שמתקבץ לרגע אחד, סולם של חיילים אל הגג. אחר זמן כבר אין דבר מלבד הריסות. כך מתקיימת העיר היום: מקום שאינו קיים עוד בשום מקום, מלבד בזיכרון.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דוגמה צנועה לחוסר התועלת שבזיכרונות מסוימים

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s