ימים נוראים ונפלאים | לראש השנה

א.
פתאום מבין המון ימים של חול הגיע ערב ראש השנה והחגים כולם, ויהודים הולכים לטבול במקווה ולהתיר נדריהם בפני דיינים מומחים ולשיר 'אחות קטנה' בבית הכנסת. ואיני יודע מה מפתיע יותר: שהימים הנוראים הגיעו, או שככלות הכל הם אינם כל כך נוראים. שאין בהם הוד ואין בהם חיל ורעדה, ואין בהם מלבד לשבת לשולחן עם רימון ותפוח בדבש ולאחל לעצמינו באסמסים שנה טובה ומתוקה.

ובאיזשהו מקום זה מוזר. איך הימים שהיו כל כך גדולים ונוראים צמצמו עצמם לכדי תפוח בדבש. ולא שאני מזלזל, אבל–

והרי כשהייתי בישיבה היינו חוזרים ואומרים לעצמינו שראש השנה אינו יום דין ואינו משפט, למרות האשליה ולמרות 'ונתנה תוקף', והוא אינו אלא היום שבו ממליכים עלינו את אלוהים. והשופר אינו קול זעקה שקורא לנו לחזור בתשובה שלימה, אלא קול חצוצרות המלכת המלך.

ב.
אבל זמן עבר מאז. אני כבר לא בישיבה, יצאתי, והדימויים האלה זרים לי. משפט? מלך? אלוהים הוא לא המלך שלי ולא הדיין שלי. הוא מן צללית מלווה של החיים שלי, אם בכלל, אבל בוודאי שהוא לא המוקד. תפילות? בכיות? תנו לי את הגפילטע פיש וההערינג והצ'ולנט שלי, איזה ספר נחמד להעביר איתו את חזרת הש"ץ, ותו לא.

וכשחושבים על זה כך נראה היחס שלי לאלוהים ככלל. אל תבלבלו אותי עם אלוהים שמשגיח על כל מעשה, עם משמעויות מטאפיסיות, עם כוונות בתפילה. תנו לי קצת יידישקייט והניחו לי בשקט.

וזה בדיוק מה שזה עושה לראש השנה, היידישקייט הזה; הופך אותו למוכר. המנגינות המוכרות. האוכל המסורתי. וכל עניין המיוחדות של היום הזה נעלמת, וכל שאני רוצה, פתאום, הוא לעבור את החג בשלום.

ולא כי אני לא רוצה שתהיה לו משמעות, אלא כי המשמעות המקובלת לא מדברת אלי כבר.

ג.
אריסטו פותח את ה'פואטיקה' בנקודות הפתיחה והסיום של סיפור. סיפור, הוא אומר, נפתח בנקודה הכי מוקדמת שהוא יכול ומסתיים בנקודה שאחריה אין עוד מה לספר. לפני ההתחלה אין דבר, וגם לא לאחר הסוף. וחשבתי לעצמי שראש השנה הוא מן נקודת אמצע כזו, למרות שקוראים לו ראש השנה. כלומר יום שיש לו עבר (השנה הקודמת) ויש לו עתיד (השנה הבאה) והוא מן נקודה של הווה, רגע שבו עוצרים הכל ומתבוננים.

אבל במה להתבונן? על מה אנחנו מסתכלים, כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו?

אנחנו מסתכלים על הצללים של החיים. על הדברים שמלווים אותנו כל כך הרבה זמן, עד ששכחנו שהם שם. אנחנו מנכיחים את המציאות הקיימת, ומסתכלים על המשפחה, על העבודה, על התחביבים ששכחנו.

וכן, גם על אלוהים.

ד.
הדימויים המקובלים ליחסי אל – מאמין הם דימויים של מוכרחות. המלך לא שואל את נתיניו אם הם רוצים להיות נתינים שלו. גם האב לא שואל את בנו אם הוא רוצה להיות בנו. אתה חייב שיהיה לך אלוהים, בין אם תרצה ובין אם לא. אפילו שיר השירים מתאר איזו ריצה מלאת כמיהה ותשוקה, מין אהבה שאי אפשר לשאול עליה.

בכל פעם שהיו מדברים על זה בסביבה, הייתי נזכר בדברים היפים שכתב בעל התניא, ש'אין מלך בלא עם', כלומר ש'מלך' הוא הגדרה של יחס בין מלך לנתינים; בשביל שיהיה מלך צריך שיהיו לו נתינים. ואם לא היינו ממליכים עלינו את אלוהים, הוא לא היה מלך כלל.

וחשבתי שאולי צריך ללכת לאיזו הגדרה שאינה מוכרחת. להגדרה שבוחרת בכל פעם מחדש; נניח, לזוג. זוג שבוחר להתחתן ולחיות ככה את החיים. ואפשר שלא, ובכל זאת כן. והם מתרגלים זה לזה אט אט, והופכים להיות הרקע זה של זה.

ה.
כי כן, לפעמים אדם חוזר הביתה ואשתו מביטה בו במבט עקום. הוא בודק את מפתח המכנסיים שלו (סגור) ואת הצווארון בחולצה (פתוח, אבל במידה הנכונה), ומנסה להזכר אם זרק את הפח (כן) ואם דיבר עם בוזגלו על הגננת שמזלזלת בילדים, והדברים נראים לו עשויים היטב, כדרך כל יום. והם הולכים ונטרדים יום שלם ושותקים בהפגנתיות בזמן שהם אוכלים שאריות מוסקה משבת, וכך זה ממשיך עד שהוא נשבר.
מה עשיתי, הוא שואל אותה לבסוף.
זה יום הנישואים שלנו, היא אומרת.

שכח. והלא אפשר לשכוח. ועם תחושת האשמה שמציפה אותו, הוא עומד תוהה: והלא מה שהיה צריך להעשות, נעשה. המטלות סומנו בְּוִי. בסך הכל לא עשה לה איזו ג'סטה של 'מְעבר'; מה כבר קרה.

ו.
ונראה לי שהעניין ביום הנישואים הוא חידוש הברית. זה היום בו אדם אומר לאשתו שהיא המלכה שלו, שהוא מוכן לקבל אותה בתור גורם משפיע על חייו. ואם הוא לא עושה ג'סטה, הוא כאילו מראה שהוא לא בוחר מה מחדש. ואולי זו המשמעות של 'יום הדין'. לא כי זה יום שבו אנחנו עומדים למשפט ומחליטים עלינו מה יהיה דיננו במהלך השנה, אלא כי זה היום שבו אני מנכיח את קיומו של אלוהים, ואת זה שאני בוחר בו. וביום הנישואים דברים הופכים להיות רגישים יותר ומועדים יותר לפורענות.

כלומר שעניין המלכת האל הוא עניין יום הדין; בעצם זה אותו הדבר.

ז.
המילה 'נורא' פירושה 'מעורר יראה'. יש יראה שהיא פחד ויש יראה שהיא יראת כבוד. ופירושה שיש כאן משהו שחורג מן הרגיל, שהוא יוצא דופן. שהוא 'מאוד'.

אולי 'הימים הנוראים' אין פירושם 'הימים המפחידים', אלא 'הימים המיוחדים'. אולי אי אפשר שראש השנה יגיע כמו שצריך אחרי חודש שלם של אלול. צריך שתהיה שגרה, שתהיה התרגלות.

דווקא מתוך ימי החול, הנכיחו את המציאות שלכם.

ח.
ובכן, ערב ראש השנה. אל תחששו, לכו לאהבותיכם ואמרו להם שאתם אוהבים אותה או אותו. התקשרו לסבתא ואמרו לה שאתם מתגעגעים אליה. ספרו לחבריכם שאתם רוצים לחזק את הקשר. שלחו הודעות נחמדות לאנשים שחשובים לכם ולא אמרתם להם את זה מספיק.

ט.
ולכם, העוקבים והקוראים והמגיבים: תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מגיבים לי, עוצרים אותי ברחוב, שולחים לי הודעות.
אתם חשובים לי, למרות שאני לא מכיר את רובכם.
סתם, רציתי שתדעו.

שנה טובה ומתוקה.

—–

[בתמונה – כריכת האלבום הראשון של וולוט אנדרגאונד; ציור של אנדי וורהול, שהיה לוקח אובייקטים רגילים כמו בננה או פחית מרק, מעצים ומגדיל אותם, 'מנכיח' אותם, מסב אליהם תשומת לב והופך אותם למיוחדים.]

מודעות פרסומת

16 Responses to “ימים נוראים ונפלאים | לראש השנה”


  1. 1 איילת 16 בספטמבר 2015 בשעה 7:47

    שנה טובה יהודה.כתבת יפה!

  2. 2 שי 16 בספטמבר 2015 בשעה 19:39

    יושב לו יהודי בביתו. טרוד ונרגז. ולאט לאט מגלה שיש מישהו שמצליח לנסח בו נים דק מן הדק. ועושה מנוי לכריכה האחורית. ובתוכו מתדפדפים עמודים. אשריך. תודה.

  3. 3 עידן 17 בספטמבר 2015 בשעה 0:16

    אם אין אל, ואין התגלות, ואין מקור למוסר וכו' – ניחא.
    אבל אם יש אל, ויש חוק – אז יש בעולם גם חטא. ולפני שהופכים את ר"ה לפולקלורי מדי, או נכנסים לחשבונותיו של אלוהים על שהוא אינו יודע לספור – למרות שהוא יודע לברוא – אז יום הדין עדיין צריך להזכיר לנו שאנחנו בעלי חטאים, ושאנחנו בכלל מסוגלים לחטוא (עובדה מתמיה בפני עצמה).
    ואם הדימוי 'מלך' אינו מצליח להחדיר בך את יראת-שמיים, את זה שיש חוק, ושהחוק הזה קודם לך – לא רק בזמן, אלא בעיקר קדימות מטאפיזית – שהוא קיים גם אם לא היית נברא או הוריך לא היו נבראים – אז זה רק אומר שאולי דימויים כבר לא עושים לך את זה.

    • 4 יחזקאל בן בוזי הכהן 21 בספטמבר 2015 בשעה 13:44

      אני חושב שזה מפלט נורא נוח, אבל לאמיתו של עניין הבעיה אינה בדימויים חסרי המשמעות אלא בחוסר בצורך ולפיכך בנוכחות של אל בחיינו,ואולי זו כלל אינה בעיה.

  4. 5 דּוֹדָשְלָהּ 22 בספטמבר 2015 בשעה 18:44

    כמו שעידן אמר – אלוהים הוא הדיין שלנו בין אם אנחנו בוחרים בו או לא, בין אם אנחנו מכירים בזכותו לדון אותנו או לא, בין אם אנחנו מכירים בכך שאנחנו חוטאים וזקוקים לסליחתו או לא.

    אבל יש מקום לדעתי גם למטאפורה של חיי הנישואין שהבאת – יש משמעות לבחירה החוזרת ונישנית, לחזרה שוב ושוב על ההחלטה להמליך את אלוהים עלינו מרצון ולא רק מחובה. החובה קיימת מלכתחילה, כי הוא רבון העולם ובלעדיו אין לנו קיום. אבל אני בוחרת להכיר במלכותו לא רק מתוך חובה אלא מתוך אהבה. וזה שילוב שקיים גם בנישואין: כשמתחתנים, מתחייבים למשהו – אבל הרבה יותר נעים לי לקבל פרחים מבעלי כי הוא מרגיש רצון להביא לי פרחים ולא מתוך חובה.

    אני בחו"ל אבל בארץ בטח כבר נכנס הצום, אז אני מניחה שתראה את תגובתי רק אחרי יום כיפור. מקווה שתמצא משהו משמעותי ביום הזה, ומאחלת לך התקרבות לאלוהים.

  5. 12 איילת 25 בספטמבר 2015 בשעה 8:07

    ועוד קישור לסרטון אחר שמתיחס לשאלה שמעסיקה כל כך את בן בוזי

  6. 13 איילת 25 בספטמבר 2015 בשעה 8:15

    ובכלל מה הדיון הקטנוני הזה אם הקדוש ברוך הוא קיים או לא.
    אכשהוא מחמיץ את העיקר בפוסט.

    בעיני מה שחזק בטקסט של יהודה גזבר הוא ההזדמנות שהוא נותן לעקוב אחרי הלך ממחשבה כנה.אותנטי [לתחושתי]
    ושלאדם מאמין קל להזדהות איתו [אם הוא לא נתקף בפניקה].
    הדימויים הרגילים פתאום מכזיבים. נדושים מדי.לא מעירים את זיק האהבה.
    ויש פחד,חשש,אולי נשארה רק המסורת, ההרגלים,הביתיות.המוכר.
    ואפילו השלמה מסוימת עם הרעיון שזה המצב.
    ואז מבריק דימוי חדש ונעורה האהבה מחדש-האמונה מחדש.
    והדימוי הזה של זוג הוא חזק במיוחד. כי הרי בזוגיות כל כך שכיחה התחושה הזאת.
    שאולי נשאר רק ההרגל וההתחיבות מפעם ואיפה הניצוץ?
    ואז משהו קטן,לא צפוי נעור. יומיומי אפילו ופתאום שוב ניצת הרגש ואיתו הבחירה מחדש
    וההכרה-כן. אנחנו אוהבים. מחוברים מחויבים. לטוב ולרע

  7. 14 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 6 באוקטובר 2015 בשעה 9:27

    מגיבות יקרות,כמדומה שפספסתן את הנקודה.
    אני לא התכוונתי כלל לדון בשאלת קיומו של אלוקים,שהיא,אגב,שאלה מרתקת,אך חסרת אפשרות להוכחה. אלא בענין נוכחותו,או יותר נכון הנכחתו של אל בחיינו.
    אני אברך חרדי ואדם דתי נלהב,אך זה לא נוגע לעולם המציאותי שגם לו אינני מתכחש.
    התגובה של מי שמכנה את עצמה דודשלה,היתה אווילית וילדותית אם כי משעשעת.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: