דברים שקרו פעם אחת (1)

פעם אחת ישבתי לחומוס עם שחר ועם אסנת שהייתה החברה שלו מהתיכון, ואני קמתי ליטול ידיים, ושחר אמר איזה בעסה לכם, הדתיים, אתם לא יכולים לעשות שום דבר ככה, ספונטנית, לפי איך שאתם מרגישים. כל דבר שאתם עושים אתם צריכים לעשות איזה משהו קודם, כמו לשטוף ידיים או להתפלל או משהו כזה, ואתם חייבים לחשוב על זה ברצינות לפני. ורציתי להגיד שזה לא בדיוק ככה אבל לא יכולתי לדבר כי בדיוק נטלתי ידיים.

וככה יצא שלא יכולתי להגיד לו שזה לא נכון שאנחנו לא יכולים להיות ספונטניים, כלומר רציתי להגיד לו אתה חושב שאנחנו הדתיים הכל מתוכנן לנו מראש ואנחנו יודעים מה קורה כאן, יודעים שארץ ישראל זה טוב וגלות זה רע ונישואין זה טוב ורווקות זה רע, שלא לדבר על תרבות המערב, אבל בעצם כל דתי מהצעירים שאתה רואה סביבך מתלבט כל הזמן אם יש אלוהים או אין אלוהים.

הוא הולך לשירותים ומתלבט ומגנב חומוס ומתלבט וקונה צלחות חד פעמיות עם מפיות מצוירות ומתלבט אם יש אלוהים או לא, ובגלל שזו כזו החלטה גדולה, החלטה מסוג החלטות חתונה, שאלה ההחלטות האלה שקשה להחליט בהן, אז לפעמים הוא פשוט מחליט משהו באופן ספונטני לפי איך שהוא מרגיש, כלומר לפעמים הוא מחליט שיש ולפעמים שאין ולפעמים שפשוט אין לו כח להתעסק בשאלה הזאת ומה אכפת לו למשוך עוד שבוע.

ובגלל שהיה לי כמה שניות לחשוב על זה לא אמרתי לו את כל זה, כי לא היה לי כח להתעסק בשאלה הזאת באותו זמן. אחרי שישבנו ואכלנו וקמנו ללכת נשארתי עוד דקה כדי לברך ברכת המזון ואסנת הסתכלה עלי ואמרה אבל מה אתה יודע, שחר, הדתיים האלה הכל פשוט להם. מתי להתגייס ועם מי להתגייס ומה ללמוד ועם מי לצאת ומתי להתחתן, וכשהיא אמרה מתי להתחתן היא הסתכלה עליו בחיוך מתרפק כזה וזה היה חבל כי שלשה חודשים אחר כך שחר נפרד ממנה באופן ספונטני וטס לסרי לנקה.

——-
פעם אחת הלכתי לסרט עם יוסי מולכו, שהוא הבן הכי יפה שאני מכיר, ודיברנו על איך קל לו להשיג בחורות, כי הוא מין מאצ'ו חתיך הורס עם זיק בעיניים וספר שירה בכיס, ונחמד ורגיש ומתחשב. ובטח כל בנות ישראל נופלות שדודות לרגליו.

ויוסי מולכו אמר תדע לך גזבר שזה לא נכון, כי ברגע שאתה נראה טוב ממש אז כל פגם קטן הרבה יותר בולט לעין. ולאנשים הרבה יותר כואב על יופי שמושחת או מתקלקל מאשר על סתם פגם. וזה נכון לרהיטים ולבגדים וגם לבני אדם. ויש אפילו גמרא מפורשת בארמית על זה, וואי להאי שופרא דבלי בעפרא.

ולכן כשאני פוגש בחורה, אמר יוסי, אני לא יכול להיות עצבני או קטנוני או רגזן כי כל דבר ישר קופץ לעין והרבה יותר מפריע. אז הרבה בנות מספרות לעצמן שהן רוצות אביר על סוס לבן אבל באמת הן רוצות שכל הזמן הוא יהיה אביר. אבל להיות אביר זה חרא, תאמין לי, כבר עדיף להיות נושא הכלים.

ואני זוכר את השיחה הזאת גם כי ראינו סרט עם אל פאצ'ינו וגם כי אחרי שנה וחצי יוסי התחתן עם רחלי זילגלבלוים שהייתה מכוערת וחסרת כל חוש אסתטי, ועד כמה שידוע לי הם חיים באושר ובנורמליות ורבים מריבה בריאה לפחות פעמיים בחודש.

—-
כשרבין נרצח הייתי בן שש והייתי בשבת אצל סבתא. אכלתי פרוסת לחם עם מלפפון בתור אף, זיתים בתור עיניים ועגבניה בתור פה מחייך, וסבתא אמרה אולי נראה מה קורה עם ההפגנה של השמאל. היא פתחה טלויזיה וראינו שני אנשים שרים שיר שלא הכרתי, ופתאום הכל השתבש ומישהו אמר שקרה משהו ומהר סגרו את הטלויזיה ושלחו אותי לקרוא 'הדב פדינגטון' בחדר.

אהבתי את הדב פדינגטון. היה בשובבות שלו משהו רציני, כאילו הוא מנסה לסדר את העולם ואיכשהו הכל משתבש לו. אהבתי את זה.

אחרי שעה נסענו חזרה וברדיו דיברו כל הזמן על הרצח, ומי יהיה ראש הממשלה, ואמא שלי אמרה 'וואי וואי', וכל הזמן חשבתי על אוהד רבינוביץ' מהכיתה שלי, שתמיד היה יודע מה קרה בעולם בגלל שאבא שלו היה שומע את החדשות של שבע כשהיה מכין להם סנדויצ'ים. בכל בוקר אוהד רבינוביץ' היה מגיע לכיתה ומספר לכולם מה קרה אתמול, ולמעט תוצאות המשחקים של בית"ר הוא באמת ידע הכל.

וחשבתי על אוהד בגלל שלראשונה חויתי אירוע חדשותי, כלומר צפיתי בטלויזיה בדיוק כשזה קרה, ולאף אחד אצלינו בתלמוד תורה לא הייתה טלויזיה, כך שפעם אחת סוף סוף יכולתי לעמוד באמצע הכיתה ולספר לכולם מה בדיוק קרה אתמול.

ובבוקר שלמחרת לקחתי את הילקוט ועליתי על האוטובוס לבית הספר, וכשירדתי ליד הבית של משפחת רבינוביץ' ראיתי את אוהד יוצא החוצה ולא יכולתי לחכות עם זה יותר. אתה יודע, אמרתי לו בהתרגשות, רבין נרצח אתמול. וואי וואי מה יהיה. ראיתי את הכל בטלויזיה.

גם אוהד רבינוביץ' התרגש מאוד. 'כן', הוא אמר לי, שמעתי ברדיו הכל. ראיתי את זה בטלויזיה, אמרתי לו. אבא שלי אמר שלא ראו כלום בטלויזיה, הוא אמר. וזה היה נכון, כי באמת לא ראו כלום בטלויזיה, ואני בכלל קראתי על הדב פדינגטון, ולא ידעתי מה להגיד לו. הוא פטפט בהתרגשות. עוד מעט שמעון פרס יהיה ראש הממשלה, הוא אמר, אוי ואבוי. אבא שלי אומר ששמעון פרס הוא לא טוב למתנחלים.

בשארית הדרך לבית הספר שתקתי, בגלל שלא ידעתי מי זה שמעון פרס, וכשאוהד רבינוביץ' נכנס לכיתה וסיפר לכולם בהתרגשות שרבין נרצח ומה יהיה, וכולם התקבצו סביבו בהתרגשות ולכמה רגעים הוא שוב היה המוקד הכיתתי, אני בעטתי בקיר בשקט. איזה מעצבן שרבין נרצח, אמרתי לעצמי.


ופעם אחרת הלכתי עם איתמר לראות ליגת האלופות אצל סבתא שלו שגרה בכניסה לעיר, ולפני שנכנסנו איתמר הוציא מסטיק מנטה ולעס והוציא דאורדורנט ושם כדי שלא יריחו עליו את הסיגריה, וכשהוא ראה שאני מסתכל הוא אמר שסבתא שלו חושבת שסיגריות זה של פרענקים וזה רע. וכששאלתי אותו אם הוא לא עדכן אותה בהתקדמות המוסר האנושי לאחרונה הוא אמר שאין טעם.

אתה מבין, הוא אמר, יש אנשים שנולדו לתוך מציאות מסוימת והם פשוט חיים בתוכה בלי לדעת שאפשר אחרת, וזו הסיבה שסבתא שלי דתיה וגזענית ושמה מפות תחרה על הרהיטים. זה לא שהיא דתיה כי היא בחרה בזה או משו, זה שהעולם פשוט ככה ואין אופציה אחרת.

אחר כך נכנסנו והוא נישק אותה על הלחי והיא הוציאה תפוצ'יפס וקטשופ וראינו את ריאל מפסידה שתיים אחד בחוץ, ויצאנו החוצה מדוכדכים לעשן קצת, וכשסבתא שלו יצאה להליכה היא ראתה אותנו מדוכדכים ושאלה מה קרה. ריאל הפסידה, אמר איתמר. למה אתה בכלל אוהב אותם אם הם ספרדים, אמרה סבתא שלו. תאהד את הקבוצה השניה.

איתמר ניסה להסביר לה שקבוצה זה ברית וזה לפי ההחלטה שקיבלת בכיתה א' ואי אפשר להחליף קבוצה לפי נצחונות או משו, אבל בסוף הוא ויתר. היא לא תבין בחיים, אמר לי כשהלכנו חזרה. אמרתי לך, היא מזמן אחר.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “דברים שקרו פעם אחת (1)

  1. על דובים סבתות והחלטות אמיצות הגיב:

    בס"ד י"ז חשון תשע"ו

    מוצאי שבת לך לך היא הזמן המתאים להיפגש עם פרשת חייו של הדוב פדינגטון (להלן: פדי).. כאברהם מצטווה פדי לעזוב את ארצו ואת מולדתו וללכת אל הבלתי נודע.

    אך נסיונו של פדי גדול לאין ערוך מנסיונו של אברהם. לאברהם יש הבטחה: 'ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה את שמך והיה ברכה' – לפדי אין הבטחה. הסבתא ששולחת אותו לבדו למקום זר, לא תהיה עמו בתלאות ובסכנות האורבות לו בכל צעד בחייו.

    הדבר היחיד שהיא משאירה לו הם: זכרונות ואמונה. זכרונות אהבת הורים וקרובים, זכרון הריבה המתוקה שהאכילוהו באהבה, ואמונה – אמונה שפדי ימצא בארץ הזרה מי שיאמץ אותו, מי שיקבל אותו כמו שהוא ויאהב אותו, ואמונה שפדי הצעיר וחסר הנסיון ימצא בעצמו את הכוחות להתמודד עם כל מה שיעבור עליו.

    כפדי היו הסבים והסבתות שלנו, אודים מוצלים, שהגיעו לכאן 'אחד מעיר ושנים ממשפחה'. איש לא חיכה להם בבואם מלבד אניות גירוש בריטיות. את דרכם היו צריכים לפלס בעשר אצבעותיהם, להתמודד עם מלחמות וטרור, עם קשיי פרנסה, מחסור ומצוקה.

    קושי כפול ומכופל עברו אלה שהצליחו לשמור על אמונתם ודתיותם, בימים ש'יפי הבלורית והתואר' האמינו שהם גואלים את היהדות וכבר אין צורך במצוות המיושנות של הדת. מאות אלפים שבאו מבתים דתיים נטשו את המסורת, חלקם מתוך הכרה וחלקם מתוך לחץ. להיות 'אדוק' לא היה כבוד גדול. הנוער הדתי חבש קסקטים כדי לא להתבלט בדתיותו.

    זכותו של אדם לתת לילדיו חינוך דתי יסודי לא היתה ברורה מאליה, והיתה תלויה במקומות רבים במפתח מפלגתי. ישיבות תיכוניות היו שלוש בכל הארץ. המדרשיה,, כפר-הראה ו'היישוב'. האולפנות הבודדות נוסדו רק בשנות הששים. ישיבת הסדר היתה אחת ויחידה 'כרם ביבנה'. הישיבה הגבוהה הציונית היחידה היתה קטנה מאד. כשבאו לייסד אוניברסיטה דתית היתה התנגדות עצומה מצד המימסד האקדמי הקיים.

    ולמרות הכל, וכנגד הזרם, עמדו הסבים והסבתות שלנו באמונה איתנה, ויצרו מהפכה שקטה, שאת פירותיה אנחנו רואים היום. מאות אלפי יהודים מאמינים ומלאי תורה, המעורים בכל תחומי העשיה ואף מובילים בהם, בחינוך ובתרבות, במדע ברפואה ובטכנולוגיה, בכלכלה ובביטחון.

    הסבים והסבתות שחנו לא היו ציוניים ודתיים מתוך הרגל ו'מצוות אנשים מלומדה', אלא מתוך הכרה שנבנתה ממחשבה מעמיקה ונצרפה בלהט הלבטים והקשיים.

    לסבים ולסבתות שלנו, ראוי שנשיר את שירו של אהוד מנור בשינוי קל:
    'סבא, שר אני לך, על שיום אחד קמת ותלך; סבתא זה השיר הוא לך, על ימי לכתך אחרי אבי לכאן'

    • הדוב פדינגטון כפליט הגיב:

      הרעיון לראות בדוב פדינגטון משל לילדים פליטי השואה שהגיעו לאנגליה בימי מלחמת העולם השניה במסגרת ה'קינדר-טרנספורטן', מצוטט בשם המחבר עצמו, וכך כותב 'עורבא' (תגובה מס' 11, ל'דב ושמו פדינגטון – חיבוק חם ואוהב', באתר Ynet): 'בראיון לעיתון הבריטי "דיילי טלגרף" הסביר המחבר, שהוא ראה את משלוח היהודים שבריטניה קלטה ערב השואה מגיעים ממש כמו הדוב בסיפור עם רכושם והפתקית הנושאת את שמם בתחנת הרכבת בעיר רדינג. לכן חשוב הפרט שהורי הדוב ניספו ב"רעידת אדמה" – כשהרמז לשואה די ברור… מדובר אם כן לא בדיוק בדוב, אלא בילד יהודי…'.

      בריאיון של טל מרמולשטיין, עם המחבר מייקל בונד ('העולם משתנה, פדי לא!', ישראל היום 24.315), נשאל המחבר:
      'אפשר לראות בפדי סמל לקשיים של מהגר, שמגיע ללונדון ונאלץ להתמודד עם תרבות זרה, עם ניכור ועם בדידות.באופן מסויים העבר של פדי נמחק; משפחת בראון מעניקה לו שם חדש אנגלי, כי השם הישן נשמע להם מוזר. מה נסית לומר בכך?'

      המחבר משיב:
      'פדינגטון נועד לבדר והוא מצליח בכך קרוב ל-60 שנה. אצטט את סמיואל גולדווין, מפיק סרטי הקולנוע האגדי, שאמר: "מסרים הם בשביל הווסטרן יוניון". לאחר שאמרתי את זה, אני לא חושב שיש כאן נסיון למחיקת העבר של פדי. בהמשך הספר פדי מתחבר עם מר גרובר, גם הוא מהגר, שנרמז על עברו כניצול שואה מהונגריה. הוא גם שומר על קשר עם דודתו לוסי ששלחה אותו ללונדון… הספרים שלי עוסקים גם בקבלת ה"אחר", ואין ספק שיש בהם גם מסרים חברתיים'.

      על כעשרת אלפים ילדים יהודים מגרמניה ושאר ארצות הכיבוש, שנקלטו באנגליה בימי מלחמת העולם השנייה, ראו במאמרה של יהודית תידור-באומל, 'מבצע ה"קינדרטרנספורט" להצלת ילדים יהודים באירופה', באתר 'יד ושם'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אולי שם המשפחה המאמצת את פדי, משפחת 'בראון' (=חום), מראה על נטייה לראות את המשותף ביניהם ובין הדוב, שאף הוא צבעו חום.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s