דברים שקרו פעם אחת (1)

פעם אחת ישבתי לחומוס עם שחר ועם אסנת שהייתה החברה שלו מהתיכון, ואני קמתי ליטול ידיים, ושחר אמר איזה בעסה לכם, הדתיים, אתם לא יכולים לעשות שום דבר ככה, ספונטנית, לפי איך שאתם מרגישים. כל דבר שאתם עושים אתם צריכים לעשות איזה משהו קודם, כמו לשטוף ידיים או להתפלל או משהו כזה, ואתם חייבים לחשוב על זה ברצינות לפני. ורציתי להגיד שזה לא בדיוק ככה אבל לא יכולתי לדבר כי בדיוק נטלתי ידיים.

וככה יצא שלא יכולתי להגיד לו שזה לא נכון שאנחנו לא יכולים להיות ספונטניים, כלומר רציתי להגיד לו אתה חושב שאנחנו הדתיים הכל מתוכנן לנו מראש ואנחנו יודעים מה קורה כאן, יודעים שארץ ישראל זה טוב וגלות זה רע ונישואין זה טוב ורווקות זה רע, שלא לדבר על תרבות המערב, אבל בעצם כל דתי מהצעירים שאתה רואה סביבך מתלבט כל הזמן אם יש אלוהים או אין אלוהים.

הוא הולך לשירותים ומתלבט ומגנב חומוס ומתלבט וקונה צלחות חד פעמיות עם מפיות מצוירות ומתלבט אם יש אלוהים או לא, ובגלל שזו כזו החלטה גדולה, החלטה מסוג החלטות חתונה, שאלה ההחלטות האלה שקשה להחליט בהן, אז לפעמים הוא פשוט מחליט משהו באופן ספונטני לפי איך שהוא מרגיש, כלומר לפעמים הוא מחליט שיש ולפעמים שאין ולפעמים שפשוט אין לו כח להתעסק בשאלה הזאת ומה אכפת לו למשוך עוד שבוע.

ובגלל שהיה לי כמה שניות לחשוב על זה לא אמרתי לו את כל זה, כי לא היה לי כח להתעסק בשאלה הזאת באותו זמן. אחרי שישבנו ואכלנו וקמנו ללכת נשארתי עוד דקה כדי לברך ברכת המזון ואסנת הסתכלה עלי ואמרה אבל מה אתה יודע, שחר, הדתיים האלה הכל פשוט להם. מתי להתגייס ועם מי להתגייס ומה ללמוד ועם מי לצאת ומתי להתחתן, וכשהיא אמרה מתי להתחתן היא הסתכלה עליו בחיוך מתרפק כזה וזה היה חבל כי שלשה חודשים אחר כך שחר נפרד ממנה באופן ספונטני וטס לסרי לנקה.

——-
פעם אחת הלכתי לסרט עם יוסי מולכו, שהוא הבן הכי יפה שאני מכיר, ודיברנו על איך קל לו להשיג בחורות, כי הוא מין מאצ'ו חתיך הורס עם זיק בעיניים וספר שירה בכיס, ונחמד ורגיש ומתחשב. ובטח כל בנות ישראל נופלות שדודות לרגליו.

ויוסי מולכו אמר תדע לך גזבר שזה לא נכון, כי ברגע שאתה נראה טוב ממש אז כל פגם קטן הרבה יותר בולט לעין. ולאנשים הרבה יותר כואב על יופי שמושחת או מתקלקל מאשר על סתם פגם. וזה נכון לרהיטים ולבגדים וגם לבני אדם. ויש אפילו גמרא מפורשת בארמית על זה, וואי להאי שופרא דבלי בעפרא.

ולכן כשאני פוגש בחורה, אמר יוסי, אני לא יכול להיות עצבני או קטנוני או רגזן כי כל דבר ישר קופץ לעין והרבה יותר מפריע. אז הרבה בנות מספרות לעצמן שהן רוצות אביר על סוס לבן אבל באמת הן רוצות שכל הזמן הוא יהיה אביר. אבל להיות אביר זה חרא, תאמין לי, כבר עדיף להיות נושא הכלים.

ואני זוכר את השיחה הזאת גם כי ראינו סרט עם אל פאצ'ינו וגם כי אחרי שנה וחצי יוסי התחתן עם רחלי זילגלבלוים שהייתה מכוערת וחסרת כל חוש אסתטי, ועד כמה שידוע לי הם חיים באושר ובנורמליות ורבים מריבה בריאה לפחות פעמיים בחודש.

—-
כשרבין נרצח הייתי בן שש והייתי בשבת אצל סבתא. אכלתי פרוסת לחם עם מלפפון בתור אף, זיתים בתור עיניים ועגבניה בתור פה מחייך, וסבתא אמרה אולי נראה מה קורה עם ההפגנה של השמאל. היא פתחה טלויזיה וראינו שני אנשים שרים שיר שלא הכרתי, ופתאום הכל השתבש ומישהו אמר שקרה משהו ומהר סגרו את הטלויזיה ושלחו אותי לקרוא 'הדב פדינגטון' בחדר.

אהבתי את הדב פדינגטון. היה בשובבות שלו משהו רציני, כאילו הוא מנסה לסדר את העולם ואיכשהו הכל משתבש לו. אהבתי את זה.

אחרי שעה נסענו חזרה וברדיו דיברו כל הזמן על הרצח, ומי יהיה ראש הממשלה, ואמא שלי אמרה 'וואי וואי', וכל הזמן חשבתי על אוהד רבינוביץ' מהכיתה שלי, שתמיד היה יודע מה קרה בעולם בגלל שאבא שלו היה שומע את החדשות של שבע כשהיה מכין להם סנדויצ'ים. בכל בוקר אוהד רבינוביץ' היה מגיע לכיתה ומספר לכולם מה קרה אתמול, ולמעט תוצאות המשחקים של בית"ר הוא באמת ידע הכל.

וחשבתי על אוהד בגלל שלראשונה חויתי אירוע חדשותי, כלומר צפיתי בטלויזיה בדיוק כשזה קרה, ולאף אחד אצלינו בתלמוד תורה לא הייתה טלויזיה, כך שפעם אחת סוף סוף יכולתי לעמוד באמצע הכיתה ולספר לכולם מה בדיוק קרה אתמול.

ובבוקר שלמחרת לקחתי את הילקוט ועליתי על האוטובוס לבית הספר, וכשירדתי ליד הבית של משפחת רבינוביץ' ראיתי את אוהד יוצא החוצה ולא יכולתי לחכות עם זה יותר. אתה יודע, אמרתי לו בהתרגשות, רבין נרצח אתמול. וואי וואי מה יהיה. ראיתי את הכל בטלויזיה.

גם אוהד רבינוביץ' התרגש מאוד. 'כן', הוא אמר לי, שמעתי ברדיו הכל. ראיתי את זה בטלויזיה, אמרתי לו. אבא שלי אמר שלא ראו כלום בטלויזיה, הוא אמר. וזה היה נכון, כי באמת לא ראו כלום בטלויזיה, ואני בכלל קראתי על הדב פדינגטון, ולא ידעתי מה להגיד לו. הוא פטפט בהתרגשות. עוד מעט שמעון פרס יהיה ראש הממשלה, הוא אמר, אוי ואבוי. אבא שלי אומר ששמעון פרס הוא לא טוב למתנחלים.

בשארית הדרך לבית הספר שתקתי, בגלל שלא ידעתי מי זה שמעון פרס, וכשאוהד רבינוביץ' נכנס לכיתה וסיפר לכולם בהתרגשות שרבין נרצח ומה יהיה, וכולם התקבצו סביבו בהתרגשות ולכמה רגעים הוא שוב היה המוקד הכיתתי, אני בעטתי בקיר בשקט. איזה מעצבן שרבין נרצח, אמרתי לעצמי.

—
ופעם אחרת הלכתי עם איתמר לראות ליגת האלופות אצל סבתא שלו שגרה בכניסה לעיר, ולפני שנכנסנו איתמר הוציא מסטיק מנטה ולעס והוציא דאורדורנט ושם כדי שלא יריחו עליו את הסיגריה, וכשהוא ראה שאני מסתכל הוא אמר שסבתא שלו חושבת שסיגריות זה של פרענקים וזה רע. וכששאלתי אותו אם הוא לא עדכן אותה בהתקדמות המוסר האנושי לאחרונה הוא אמר שאין טעם.

אתה מבין, הוא אמר, יש אנשים שנולדו לתוך מציאות מסוימת והם פשוט חיים בתוכה בלי לדעת שאפשר אחרת, וזו הסיבה שסבתא שלי דתיה וגזענית ושמה מפות תחרה על הרהיטים. זה לא שהיא דתיה כי היא בחרה בזה או משו, זה שהעולם פשוט ככה ואין אופציה אחרת.

אחר כך נכנסנו והוא נישק אותה על הלחי והיא הוציאה תפוצ'יפס וקטשופ וראינו את ריאל מפסידה שתיים אחד בחוץ, ויצאנו החוצה מדוכדכים לעשן קצת, וכשסבתא שלו יצאה להליכה היא ראתה אותנו מדוכדכים ושאלה מה קרה. ריאל הפסידה, אמר איתמר. למה אתה בכלל אוהב אותם אם הם ספרדים, אמרה סבתא שלו. תאהד את הקבוצה השניה.

איתמר ניסה להסביר לה שקבוצה זה ברית וזה לפי ההחלטה שקיבלת בכיתה א' ואי אפשר להחליף קבוצה לפי נצחונות או משו, אבל בסוף הוא ויתר. היא לא תבין בחיים, אמר לי כשהלכנו חזרה. אמרתי לך, היא מזמן אחר.