א.
פעם ישבתי בשיעור של אבינועם רוזנק על הרב קוק, והוא הזכיר כבדרך אגב שכל התחום הקרוי 'מחשבת ישראל' זו התמודדות יהודית עם פילוסופיה שבאה מבחוץ. וכשניסיתי לנסח את זה לעצמי, פתאום הבנתי שתיאולוגיה היא תמיד אפולוגטיקה.
אני מתכוון להגיד שניסוח של עמדה דתית הוא תמיד כתב הגנה על אותה עמדה דתית. כפי שניסח ריה"ל בפתיחת ספר הכוזרי: "כתב הגנה על הדת המושפלת". אין זו בעיה מוצהרת, אלא הפניית המבט לכך שניסוחה של העמדה הדתית מנסה להגן עליה – לוגית, רציונלית, פונקציונלית, לא משנה – כך שהעמדה הדתית הקיימת תשאר כפי שהיא, ולא תהיה מאוימת מהדעות שסובבות אותה.
ב.
אני נזכר בעניין הזה בעקבות סדרת המאמרים של מיכה גודמן במוסף 'שבת' (קישור למאמר האחרון שלו) שתכליתה – בעיני – לנסח איזו תיאולוגיה לפינה הסוציולוגית שהמדרשה באלון ובנותיה מגדרות אט-אט. גודמן ניסה לנסח את המצב בצורה דיכוטומית משהו (ציוני מול דתי), ואת הפתרון כתוספת של האחד על גבי השני, ואני חשבתי שהצבת אחד הצדדים כנקודת בסיס (למשל: היות דתי, ועל גבי זה היות ציוני) מחטיאה את ההליכה יחד, כקונפליקט.
רוצה לומר: כאדם דתי-מודרני אני מוצא עצמי גדֵל עם שתי התודעות בו זמנית. האחת אינה תוספת על גבי השניה, אלא שתיהן רצות במקביל. יותר מזה: אני יודע שהן סותרות. אני יודע שהעמדה הדתית אינה עומדת בקו אחד עם העמדה המודרנית, בוודאי שלא בתצורתה הפוסטמודרנית. ובכל זאת אני דתי, ובכל זאת אני פוסטמודרני, רגל פה ורגל שם, וקונפליקט מובנה שאני הולך איתו יום-יום ואיני מכריע בו. כשגודמן מציב עמדה אחת כבסיס ואת השניה כהשלמה, הוא מפספס פה משהו עקרוני.
לא שיש לו ברירה.
ג.
דתיות לייט (ומסורתיות), לפי מיטב הבנתי, היא אחת משתי אפשרויות.
הראשונה, הרגע בו אדם מבין שהוא חלש ולא מתיימר לקיים את כל המצוות, אך מכיר בהיותם מצוות, קרי: ציוויים מחייבים. שמירת נגיעה זו דוגמה נהדרת, כיון שהיא רלוונטית לכמות יפה מהנוער הדתי לאומי. רובם יודעים שאסור, רובם ממשיכים לגעת בכל זאת.
זה מקביל למסורתיות ה'אותנטית' (איזו מילה מעצבנת) שמציג יהודה יפרח (יש לו גם מאמר על זה). לדבריו, זה אינו מצב אידיאלי, אך ניתן לכבד אותו, כיון שהוא לא מערער את יסודותיה של הדת.
השנייה, מצב בו אדם מבין שהדת חלשה. כלומר שאבן יסוד (שמרנית) כלשהי התערערה בו. לשיטתו של יפרח זה מצב מסוכן, כיון שהוא חותר תחת הדת.
לעניות דעתי, הרגע בו הדת מאבדת את תוקפה כיחידה קוהרנטית מוצקת, וחלקים ממנה הופכים להיות יחסיים, נתונים לשינויים או שגויים (נניח, ציוויים שביסודם מונעים מדעות שובניסטיות), זהו רגע בו תפישת העולם כולה קורסת. לא רק אותה אבן (נניח, שמירת הנגיעה), אלא התפישה כולה.
ד.
התנועה הדתית-לייט שבאה לאחר הרגע הזה, אם כן, אינה תנועה של שלילה, מעין 'אני מוריד את שמירת הנגיעה מסך המצוות', אלא תנועה של חיוב: הדת כולה אינה תקפה, אבל מאהבת ה' אני מעמיד על תילן וממשיך לקיים את כל שאר המצוות.
במילים אחרות, היציאה נגד הדתיים-לייט אינה רק יציאה נגד מאמינים שעושים לעצמם הנחות (האפשרות הראשונה), אלא גם נגד כופרים שמקבלים על עצמם מצוות (האפשרות השניה). היציאה נגדם לא בהכרח תחדיר בם יִראה ותחזיר אותם לחיקה של הדת, אלא להפך – תעביר אותם צד.
כמובן, השימוש במילים 'מאמינים' ו'כופרים' הוא קצת דיכוטומי. אין כאן מטרה לבצע את החלוקה, אלא להבין את התנועה. ויש הרבה חיפוש ותעיה וחוסר הבנה ואי ידיעה.
ורק המחשבה כאילו זה תהליך שולל, מפספס את החיוב שיש פה: אנשים שמחפשים את אלוהים בחייהם ומוצאים אותו במסורת אבותם. וזה נכון לא רק לדתיים לייט, אלא גם לחילונים שבאים ללמוד במכינות ובבתי מדרשות. ובכלל, את הרגע שבו הדת עוברת בדיוק את השינוי הזה, מ'יראת ה" ומ'דת שבבסיסה חוק', לדת שנצבת על התחושה הרוחנית, ויסודה הוא אהבת האל, הרצון להיות דתי והבחירה בכך.
[וראה את ההערה בשוליים, בסוף הרשומה]
ה.
ההבדל המרכזי בין 'דתיות לייט' שמנוסחת היטב (סטייל מיכה, נניח, כלומר לאיזו נקודת ממשק בין החילוניות והדתיות) ובין המסורתיות, הוא בשאלה שמוצבת לפני הדתי לייט, ודורשת ממנו לצאת לקראת הגנה על צורת החיים שלו, וממילא לניסוח אפולוגטי של התיאולוגיה.
אני אגיד את זה אחרת: כאשר אדם חי את חייו, הוא, בפשטות, חי את חייו. השאלה 'מי הוא' אינה מאוד רלוונטית, כל עוד היא לא נשאלת. ברגע בו הוא נתבע להסביר מדוע הוא חי את חייו כפי שהם, כלומר מדוע הוא לא מספיק דתי או מספיק חילוני, הוא יוצא מה'הֶיות', ומתבונן על עצמו מבחוץ. כשהוא מנסח את זה, השפה מקבעת את המקום בו הוא נמצא. המאמר לא מנסח את חייו כפי שהם, בגלל שאין לו את היכולת. כשאמרתי שאין למיכה גודמן ברירה, זה מפני שהוא צריך לנסח משהו. הקיום הסתמי, של אנשים שלא מקיימים את כל המצוות (שהיה, הלא בכל שנה), נדרש פתאום לתיאולוגיה משלו.
כלומר, המסורתי 'חי', בלי התנסחות, צורת חיים שיש בה מן החול ומן הקודש. הדתי לייט נדרש למצוא לעצמו תירוצים, מנוסחים היטב או עילגים, מפני האורתודוקסיה ומפני החילוניות ומפני המודעות העצמית.
אולי החידוש של המדרשה באלון אינו בשיח בין שני הצדדים, אלא בנתינת לגיטימציה לחוסר הגדרה. כלומר, להיות מוגדר כ'לא מוגדר'. מרחב שהוא דינמי, אפילו לימינאלי. הזרם הוא מרכזי לא מפני שהוא נקודת מפגש בין שני צדדים שמעיזים לשלב דברים נוספים, אלא מפני שהוא מהווה בית לרבים החשים שהם חסרי בית. שאין להם בסיס (דתי / חילוני), שיצאו ממנו או שהגיעו אליו.
במילים אחרות, המדרשה והחברה סביבה היא מקום שבו לא שואלים אותך 'האם אתה דתי' או 'חילוני', כשהאדם לא ניצב בפני שאלה הוא יכול פשוט לחיות את חייו. מותר לו להשאר במצב הלימינאלי, לא כאן ולא שם.
ו.
הבעיה במצב הזה הוא שאין לו קצוות. זה יוצר מרחב מאוד נוח, מאוד מאפשר, שאין לו את התהומות ואין לו את ההרים. החוויה הדתית לא נוכחת בו, היא לא שיאה של הדת. אין זה מקרי שאלוהים לא נוכח בשלשת המאמרים של גודמן; הוא לא יכול להיות נוכח, הוא יותר מדי תובע. קשוח, באיזשהו מובן. מן דמות אב קשיחה שאפשר להתמודד מולה, להתווכח איתה, לצעוק עליה. החוויה הדתית שמוצעת היא מן גרסה לעוסה, מעובדת היטב, של התהום אליה נופלים החוזרים בשאלה (אדם שגדל בחברה כזו ויוצא בשאלה, לא נופל לתהום), או השיא הרגשי אליו מגיע המאמין בחוויות הדתיות שלו (ההתרגשות הדתית, נניח, ביום כיפור).
אני אדייק: הבעיה אינה בדתי שיוצא מעמדת ה'דתי' שלו, ועובר להיות דתי לייט מאהבת ה', אלא בבנים שלו שיגדלו בחברה שאין לה קצה. שאין לה למה להתנגד. הייתי רוצה מאוד להגיד שאפשר שתהיה עבודה מאהבה ללא עבודה מיראה, אבל חוששני שבמרבית המקרים לא תהיה אהבה בכלל. זה קצת חוזר לשאלת ה'מה ישרוד', והאם תפישה דתית-לייטית יכולה להתקיים בפני עצמה. כמדומני, לצערי, שלא. עמדה 'רכה' כזו, שאין לה אל מה להתנגד (כלומר שהיא לא עומדת מול הדת ומתנגחת בה), אין לה עמידה בפני עצמה. אם היא מוגדרת כפסיחה על שני הסעיפים, הרי שבהעדר שני הסעיפים אין לה קיום.
כלומר שחייבת להיות עמדה דתית 'קשיחה' בשביל שתהיה עמדה דתית 'רכה'. זה יכול להיות דתי שהיה בתלמוד תורה ויצא מזה. זה יכול להיות קהילה שלימה שנעה ביחס לחברה הדתית עצמה. זה יכול להיות גם חילוני שמוצא את עצמו מתקרב לדת או לאלוהים, ורוצה לשמור את המקום שלו ביחס לזה. כך או כך, המיינסטרים ישאר מיינסטרים, והמרחב הלימינאלי ימשיך להיות כזה רק כשיש לו מרחבים משיקים.
ז.
בבית הכנסת החביב עלי יש פינת דיבורים מכובדת מאחור. כשאני חושב על זה קצת, נראה שפינת הדיבורים חביבה עלי אפילו יותר מאשר בית הכנסת עצמו, שהוא שורות שורות של מושבים כבכל בית כנסת. זו בעצם רחבה גדולה, עם מחיצה דקה בינה ובין אולם התפילה עצמו, שבה אפשר להסתובב עם סידור ביד ולפטפט עם חברים, תוך שאתה מקשיב בחצי אוזן לתפילה (המסורתית) או לדבר התורה (הבנאלי).
לפעמים אני נלקח לבית כנסת אחרים, שבהם אנשים רוצים להרגיש מחוברים יותר לתפילה ולאורחות חייהם, והם יושבים ושרים כל חלק בתפילה שניתן לשיר ואומרים דברי תורה רוויי משמעות קיומית, והתפילה היא כמעט מסורתית, והמנגינות הן כמעט המנגינות הנכונות, וכל החלקים המסורתיים נראים כאילו הם נזרקו לאי בודד כשהיו בני עשר והם מנסים בכל כוחם לשחזר את המסורת בה גדלו, אבל אף אחד לא העביר להם את המנגינה הנכונה של הקדיש וזה יוצא להם בערך ועל פי הזיכרון.
והמקומות האלה לא נוחים לי קצת. לא בגלל הכוונה כמו בגלל ה'כמעט' הזה. ולא בגלל ה'כמעט' הזה, כמו בגלל זה שאין להם שום מקום מאחורה שאפשר לעמוד בו ולדבר על הרכב החדש של מושקוביץ'. וכולם שרים בבת אחת ובשביל לדבר אתה צריך לצאת החוצה ואז אתה לא שומע את התפילה. בקיצור, בשביל להיות חלק מהתפילה חייבים להיות בפנים ולשיר שירה בציבור, קדושה במנגינה של טיטאניק.
ואני, אם תסלחו לי, אוהב את זה שאני לא צריך להתפלל בעצמי בשביל להיות חלק מהתפילה, ואני אוהב את זה שאני יכול לעשות מה שבא לי בבית הכנסת ועדיין להכלל בתוך ההתרחשות, כלומר שיש ציבור ומסורת שאוספים אותי איתם לא משנה מה. הקיצור, אוהב להיות בצד ולהרגיש חלק, להיות בלי ולהרגיש עם.
וככל שאני חושב על זה יותר זאת נראית לי מטאפורה מושלמת ליהדות ולמסורת ככלל.
——–
הערה בשוליים:
[א]
שמעתי בשם פרופסור שלום רוזנברג – ואולי לא היה זה הוא? – שאדם מאמין באמונה שלימה פעמים בודדות בחייו. כל שאר הפעמים, אמר הפרופסור, הוא רק נזכר באותם רגעי אמונה קטנים, אומר לעצמו שהיו פעמים בהם האמין, היה רגע שבו הלך ברחוב והרגיש שיש אלוהים, וברגעים האלה הוא נאחז כשהספק מטפס בליבו. ואם יותר לי להוסיף: יש רגעים שאפילו את הזיכרון עצמו אינך זוכר. זוכר רק את הפעם הקודמת שנזכרת, וגם היא הולכת ומתעמעמת.
[ב]
שכן תחושה אינה תשובה: היא אינה עונה לשאלה, ואינה מוכיחה בהוכחות מוצקות ובראיות ברורות את קיומו של האל. היא הרבה ולא כלום: רעועה, זמנית מאוד, תלויה בזמן ובמקום. והרי האדם אינו פסל, והוא משתנה וגודל ולומד דברים חדשים ומתחיל לראות את העולם בצורה אחרת, וגם העולם משתנה אט אט מול העיניים, הרֵי.
וכך קורה שהולך אדם בעולם ולא רואה בו את אלוהים. הצורה בה קוראים את העולם, מחברים אירוע לאירוע, מספרים סיפור – אלוהים לא נוכח בה. והאדם מסתכל על ניסים ולא רואה בהם יותר מצירופי מקרים. הוא מסתכל על הטבע, ולא רואה 'מה רבו'; הטבע כמנהגו נוהג. הזמן עושה את שלו, ההיסטוריה מתגלגלת לאיטה, ואין אלוהים ואין תורה מהשמיים, אין השגחה פרטית, אין גן עדן ואין גיהנום, ובעוד כמה שנים – ואין זה משנה כמה – לא יבוא שום משיח ויפתור את הסכסוך. אין דבר מכל זה. העולם בודד מאד, ריק מאוד, חסר ממשמעות, ובעיקר – לא אומר דבר.
[ג]
אלחנן ניר כתב את זה יפה בשירו 'אין אלוהים עמדי':
"יוֹם שְׁלִישִׁי אֶחָד בַּמָּפָּח הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַקַּיִץ
לִקְרָאת הַצָּהֳרַיִם שַׂמְתִּי לֵב:
אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.
…
לֹא הָיְתָה חֲרָדָה. אֲבָל פֶּתַע קְרוּם הַסּוֹד הַדַּק
הָלַךְ מִמֶּנִּי וְלֹא הוֹתִיר אֲפִלּוּ נֶשֶׁל,
וְהָיִיתִי לְבַד.
אֲפִלּוּ לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו וְהָיִיתִי נִבְהָל."
[ד]
זו לא שאלה.
שאלות אמוניות ימצאו להן תשובות. תמיד. והן יהיו תשובות נכונות וצודקות, אבל צדק אינו העניין כאן, וגם השאלה אינה העניין. ואפילו שמירת מצוות והדת והתורה אינם העניין, כי מה עושים בלי תחושת הנוכחות שעומדת מאחור, ואיך אפשר לשנות את המבט בו רואים את העולם. מובן, אי אפשר להתיימר ולהגיד שאֵין אלוהים. לא באמת. בוודאי שלא להוכיח דבר שכזה. יתירה מזאת: אולי יש, אולי אין, לא זו הנקודה. הנקודה היא איפה הוא בחיים שלי. ואפשר רק להגיד; אצלי אין. אני לא רואה אותו. אתה יכול להצביע, ואתה יכול לספר לי כמה אתה רואה אותו בכל דקה מחייךָ, ואיך כל העולם מוכיח את קיומו וכן הלאה. אבל זה לא ענין של הוכחה. אני מביט, אתה מבין? מביט, ולא רואה.
והנה, יש ומגיע הרגע בו אנשים עומדים מול עצמם ומכירים בזה. הם אומרים: גדלנו בתוך מערכת דתית, חונכנו על ברכי האמונה, האידיאולוגיה, התיאולוגיה, קראנו ושנִינו, אנחנו מכירים את ההוכחות ואת הספרים, ועדיין אין אלוהים בקירבנו. אולי אין בכלל.
מה עכשיו.
[ה]
כאן, בבחירה הזאת להיות דתי בכל זאת, כאן נכנסת האהבה.
—————–
(זו טיוטא שמנסה להתנסח. מוזמנים לעזור לה).
וגם זה קשור: הרהור על הכיפה
הכריכה האחורית 
ההלכה אינה תוכנית כבקשתך! מי שבוחר לעצמו עקרונית לקיים מצוות מסוימות ואחרות לא, מראה על עצמו שהוא אינו שומר תורה ומצוות וכופר המזלזל במצוות והוא גם יהיר וגאוותן שחושב שהוא יודע טוב יותר מחכמי ישראל שעוסקים בתורה יומם ולילה כשהם יש להם ידע דל במקורות ההלכה וכללי ההלכה וכו'. הם לכל היותר מסורתיים.
גם על המצוות שלכאורה קיבלו על עצמם הם לא ממש שומרים אלא לפי הבנתם ולא לפי מה שהיא באמת ההלכה כשלהם אין כלל את הידע כדי להכריע בהלכה.
ולא רק ו אלא בהתנהגותם המוסרית ותרבות הדיבור הם כמו אלו שרואים בעצמם לא דתיים ולא בדרך דתית אמתית.
'
אשריך מר קרמר. אשריך שאתה יודע טוב כל כך מי הוא אותו "כופר המזלזל המצוות" המעז לשאול או להרהר אחר הנאמר, כפי שנעשה ביהדות לאורך כל ההיסטוריה.
לפעמים אני מקנא באנשים כמוך, שיודעים טוב כל כך מה נכון ומה לא נכון, מה אמת ומה שקר. אבל לרוב אני בז להם. לתפיסת העולם הפשטנית והקיצונית, לתחושה ש"אני יודע את כל האמת".
אולי, לפני שאתה מעניק כותרות כל כך חד משמעיות ל"אחרים", כדאי שתבחן את עצמך. אתה עלול לגלות שיש איזו מצווה או שתיים שגם אתה לא מקיים…
אין לך הבנת נקרא בסיסית! לא מדובר שאני יודע טוב יוצר ולא אמרתי שאין מצוות שאני לא מקיים כראוי אלא שאנו צריכים להכניע אצ עצמנו בםני חכמי ישראל שעוסקים בתורה יומם ולילה ולא להחליט עקרונית שאני מוותרים על מצוות מסוימות כי זו כפירה גמורה. כל המצוות וההלכות הן קדושות ואין לוותר עקרונית על אף אחת מהן ולא להעדיף אחת על אחרת כי זה זלזול במצוות. ועינינו הרואות שגם במצוות שהדתיים החדשים מחליטים לקיים מקיימים לפי הראש שלהם ולא לפי ת"ח
או שהם עובדים לפי הנחות יסוד שונות: יש אלהים, אין אלהים. תורה ניתנה בהר סיני, תורה לא ניתנה בהר סיני. חשוב יותר לקיים את ההלכה, חשוב יותר לקיים את המוסר. מי שלא עונה בהכרח א' על כל השאלות האלה, אין לו אותן הנחות יסוד שיש לחכמי ישראל העוסקים בתורה יומם ולילה, והשיטות שלפיהן הם פוסקים הלכה לא בהכרח רלבנטיות לגביהם. כשהם מקבלים על עצמם מצוה, המשמעות והתהליך הנפשי שונים מכשאדם שעונה א' לכל השאלות האלה מקבל על עצמו מצוה. לדבר על יהירות וגאותנות בהקשרים האלה, לא נראה לי שזה משכנע מישהו. מדובר בכללי משחק אחרים, ואם אתה מתעלם בכך, חבל לשפוך מלים סתם.
תודה.
היה מעניין, ובסוף נראה שגם לשיטתך אוריה מבורך ניצחה ואכן הדתיים לייט יבלעו בהגמוניה.
אני חושב שרוב הגישות הפוסטמודרניות האלו של הדתי החדש נובעות בעיקר מהרצון שלו להרגיש טוב עם עצמו. אנחנו נמצאים בעידן שבו קשה להגיד שאני טועה ושאני חלש. במקום להיות אמיתיים אנחנו הופכים את המעשים שלנו בהווה לאידיאלים וכלל לא מנסים לדבוק באידיאלים שחכמים תבעו מאיתנו. נורא קל למצוא צידוק לכל מעשה בטענות שונות אבל העוצמה האמיתית היא להודות בחולשה ולא להפוך אותה לאידיאל.
בס"ד ז' בכסלו תשע"ו
יש גם המתלבטים, שאותם תיאר יפה יהודה בפוסט קודם:
… אבל בעצם כל דתי מהצעירים שאתה רואה סביבך מתלבט כל הזמן אם יש אלקים או אין אלקים. הוא הולך לשירותים ומתלבט, מנגב חומוס ומתלבט, וקונה צלחות חד פעמיות ומפיות מצויירות – ומתלבט אם יש אלקים או לא.
ובגלל שזו כזו החלטה גדולה, החלטה כמו החלטות חתונה, אלה החלטות שקשה להחליט בהן – אז לפעמים הוא מחליט משהו באופן ספונטני לפי איך שהוא מרגיש. כלומר, לפעמים הוא מחליט שיש ולפעמים שאין, ולפעמים – שאין לו כח להתעסק בשאלה הזאת, ומה איכפת לו למשוך עוד שבוע' ('דברים שקרו פעם אחת (1)'.
בשלהי הפוסט הזה, יהודה ממקד קצת את ההתלבטות. האדם לא מתיימר להכריע שכלית 'היש ה' אם אין'. הוא מכיר את הקושיות, מכיר את התשובות ואולי אף מקבל אותן שכלית – אך הוא אינו מצליח להרגיש את 'ה' בקרבנו'.
חווייה זו תיאר גם משה איש האלקים. לא נעלמו מהרועה הנאמן גם תחושות המרירות ובתסכול של צאנו: 'כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורת שמונים שנה, ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה' (תהלים צ,ט-י).
תשובה אחת לכאב מציע רש"ר הירש , בפירושו לפסוק (שם) 'למנות ימינו כן הודע.. את האושר מוצא האדם מבפנים. כשאדם יודע 'למנות כל יום', לספור כל יום, להוקיר כל יום בחיים, כ24 שעות כפול 60 דקות כפול 60 שניות, אותן הוא שואף ומשתדל לנצל לעשיית הטוב והישר בעיני ה' – אז הוא מוצא ברכה בעמלו ומשמעות בחייו..
יש כמה פנים לדבקות בה'. יש דבקות בה' ברגש מופלא, הרגשת נוכחות ה', אהבתו ויראתו. ויש דבקות של 'הידבק במידותיו – מה הוא רחום – אף אתה היה רחום; מה הוא חנון – אף אתה היה חנון', להיות כבורא, פועלי אמת וחסד בעולם.
כבר אמרו חסידים, שבמקום שרצונו של האדם מונח – שם הוא. ומי שמבקש את ה', מיצר על הסתרת אורו ופועל בכל מאודו לגילוי אור זה בעולם – הוא מצוי כבר בכיוון הנכון. ב'יגעת' מונח כבר ה'מצאת'.
בברכה, ש.צ. לוינגר
יש במאמר וגם בתגובה הזו מעברים חדים בין כמה תפיסות שונות של הקשר עם הבורא.
ואני מתכון למחלוקת הידועה צמצום כפשוטו או לא.
רובנו התחנכנו על פי התפיסה שזה כפשוטו, קרי- הרב – המשך וולוז'ין – הגר"א .
למעשה החיות או המפגש איתו היא דרך תהליך הגאולה, ההסתרי'ה וכו' אבל אם המשיח לא רלוונטי כרגע איך באמת נפגוש את הבורא?.
בשנות החיפוש הראשונות נחשפנו לתפישה החסידית שאפשרה קשר אישי וחוויתי יותר.
אך לא לחינם תיארת חוויה קרליבכית כתפלה מעט, אולי מפני שהיא לא נובעת מעבודה פנימית (התבוננות\התבודדות) אלא מבחוץ פנימה. לא רוצה לצאת מוסרני אבל זה לא עובד בלי השקעה..
ואז ( התפתחותית או כרונולוגית לא משנה) גילית שאתה פוסט ואף אחד עוד לא הצליח, עדיין להראות לך את האל הפוסט שיעביר לך חוויה אימננטית.
אני מקווה מאוד שתמשיך לחפש ללא מורא ובאומץ בשביל היהדות ובשביל כולם.
לי נראה שיש כאן פרדוקס, אם תזנח לגמרי את את הגישות המסורתיות תיפול לחלל הפנוי
ואכמ"ל.
ואם לא תזנח לא תמצא את האל הפוסטמודרני. (שכנראה לא קיים)
לרון דר – שלום רב,
אני מבין שהתייחסת גם לתגובתי, באומרך ש'יש במאמר וגם ב'תגובה הזו עירבוב בין תפיסות שונות בשאלת 'צמצום כפשוטו' או 'שלא כפשוטו' וכיו"ב.
צר לי לאכזבך, אך איני יודע דבר בשאלה נכבדה זו, שהעסיקה את חכמי הרזים'. אמנם הגעתי לשנת הח"ן שלי, אך אני עדיין לא הגעתי לדרגה זו. גם בעשר שנותיי בישיבת 'מרכז הרב', מקצתן בחיי הרצי"ה זצ"ל, לא שמעתי מילה וחצי מילה בסוגיא זו, כמו שלא דיברו כלל במונחים קבליים. אפילו ספר הזוהר היה מוסתר מעיני הלומדים, וחוששני שעדיין לא זכיתי להיות מיחידי הסגולה הראויים לשת לפרד"ס..
ברם, הואיל וגם יהודים פשוטים מצווים על אהבת ה' ויראתו וצמאים לחוש בנועם ה' – הצעתי כיוונים הטובים גם ל'בעלי בתים ופשוטי עם.
לעניות דעתי, הדרך להעצמת הקשר הנפשי של אדם עם בוראו, היא בדיוק כפי שבונים ומעצימים קשר נפשי עם חבר.
הראשית היא בניית יחס עמוק של הוקרה כלפיו, מתבוננים בערכו הרב, במעלת מידותיו ומעשיו הטובים והייחודיים. לכל אדם יש נקודות מופלאות הייחודיות לו שבהן הוא 'יחיד בדורו", ועליהן הוא ראוי להערצה. על אחת כמה וכמה, מי שהשקיע בנו ועשה לנו טובות גדולות ועצומות, הכרת הטוב שבזולת מטפחת את רגש האהבה כלפיו.
מכאן מתחילים לטפח את הקשר. וקשר מטפחים על ידי קשר. על ידי תשומת לב מתמדת. מקשיבים כל הזמן ומנסים להבין: מה החבר רוצה? מה חסר לו? במה ניתן לעזור לו? אין קשר בלי שיח תמידי, לא מתביישים להביע בפני החבר את רגשותינו כלפיו, ולא נלאים מלהקשיב לו.
כך מתקרב האדם לחבירו, לבן/בת זוגו, כך מתקרב האדם להוריו, וכך מתקרב האדם לאלקיו….
בברכה, ש.צ. לוינגר
אשריך הרב לוינגר
העמדה הפנומנולוגית, כלפי הדת, כלפי החיים, כלפי השיפוטיות החברתית והאישית. נדמה לי ש"הגישה הפנומנולוגית" תעזור להכניס את הדברים היפים (אך המעייפים) לתוך מסגרת רעיונית מוגדרת. סליחה, תודה, כמו תמיד, אתה מהמם!
יהודה תודה.מאד מעניין,מסקרן מבחינתי כאחת שחזרה בתשובה בכל הרצינות -כלומר עולמי השתנה ומשתנה.וכל זאת בתהליך איטי לאורך עשר שנים,לתוך שום זרם-אולי דתי לייט .והקדוש ברוך הוא אכן לרגעים קטנים קיים לי באמונה שלמה-ולעיתים זה רק הזיכרון כמו שכתבת לקראת הסוף.
וכמי שגדלה בבית מאד חילוני,אין לי פחד אלוקים,כלומר צד היראה חלש.
ואני גם לא ממש מצטערת על כך. כי זו בחירה מאהבה מרצון.בחירה.לא פניקה או פחד.
וזו באמת שאלה איך יצאו ילדי שהולכים לחנוך כיפה סרוגה.ואיך יצאו נכדי.
בעזרת השם שתהיה בהם יותר יראת שמיים ואורח חיים דתי שאני מאמינה שהוא הנכון.ועם זאת שלא יהיו מפוחדים.שיבחרו.
ומעניין לשמוע זאת מהצד שלך כי שעשה במידת מה את המסלול ההפוך.
לא יכולתי להזדהות עם השהיה בשולי התפילה בבית כנסת
זה היה מעניין לקרוא.אבל מבחינתי זו חויה אחרת לגמרי. התענגות על השיגרה
הנבניית של התפילה.על העוצמות בתפילה.סקרנות כלפי דבר התורה שמבחינתך הוא נדוש.
מוצאי יום כיפור, שבו הסתובבתי ביישוב בו אני גר. ושוב, בפעם המי יודע כמה, דילגתי על המניין השוויוני שבו אני דוגל מבחינה עקרונית אבל לא מסוגל להתפלל שם. והתפללתי במניין הספרדי, עם הבנות המודרות מאחור, והתפילות והוידויים שלא באמת אומרים לי הרבה.
והיה לי כ"כ טוב. עם הילדים שלי שהציקו, והשיחות והפטפוטים מסביב.
וכשצעקנו כולנו "ה' הוא האלוקים" בסוף הנעילה, חשבתי לעצמי, שבאמת החוויה הדתית היא די פרימיטיבית, במובן העמוק- היא נוגעת במקומות קמאיים ולא מבוררים. ואולי זו הסיבה שאני מוצא את עצמי מתחבר למסורתיות ה"אמיתית" (הספרדית?) ולא ל"חבר'ה של מיכה גודמן" (שניהם כדימוי)
אז התגלגלתי איכשהו לפוסט הזה, שניסח לי הרבה מהתחושות שלי. תודה! ושנה טובה
[…] פרסמתי בפייסבוק, שוב, פוסט שכתבתי פעם בבלוג. קוראים לו 'על הדתיים החדשים', והוא פורסם בזמנו בעקבות שלישיית מאמרים של מיכה גודמן […]
כאחת ההוגות הראשיות של עבודת אהבת השם. יש לזכור שהאהבה הזו נובעת לעיתים מצמתים בחיים. בהם לדוגמא היה פיגוע כמה רגעים אחרי שעזבתי את הטרמפיאדה. ה' אהב אותי. לרוב זה מגיע מצמתים בחיים בהם האדם אכן מוקיר את ה"חזרה לחיים". לשפיות. לאהבה שעטפה אותו בחושך. אהבה שעטפה אותו לא פעם בברכת הגומל. או בהחלטות לחדול מדברים מסויימים בחייו. במובן הזה. הדת. או האל נתנו את תשורתם. והאדם החילוני. מכיר בקיום האל שנובע מכך. והוא אכן יבחר. לקיים אולי מעט אבל באדיקות מסויימת. הוא יחטוף המון גידופים על כך. ו ל א תמיד ידבק במשימה. או שכן. מתוך הרגל שלא להיות כפוף לחוקים. האל במובן הזה נוכח. הוא גמל לי טובה על שהייתי טוב בעברי. אני מוקיר לו טובה בכך שאני משנה את מראי למראה יותר יהודי. המופע היהודי שלי יוצר ציפייה לשינוי לגאולה. ואכן זה גורר מהאדם איזו הירואיות יהודית. שהיא נעה בין דרמה מפוצצת לבין מעשים טובים. תלוי באיכויות האדם. אחכ זה שוכח. הדרמה שיכולה להגיע עד משיחיות מסויימת נרגעת. הגאולה לא באמת קרתה. או שכן. לאלוהים הפתרונים. והאדם חוזר לשיגרה של הוקרה לאל בלבוש. במצווה כלשהי. באזניים כרויות יותר לדת. ולא. האל לא ניצב לפתע מולי כעמוד ענן. הוא בבחירות קטנות יותר לעיתים. של הודיה. הוקרה. אולי חבר טוב למסע. לשוח לו קורותיך. האל מצטנע. החיים שבים למסלול. ההרגלים חוזרים לעיתים. ומהדרמה הגדולה של אהבת האל. נותר במקרה הטוב הומור והודיה על הקיים ואל או חברים לדרך. במקרה הטוב.
ואם יותר לי לציין. את האכזבה. האל מכזיב. הגאולה הפרטית לה ציפיתי בדמות האל האישי שיגאל אותי מן הדבר. לא תמיד משפר לאורך זמן את המעמד. האדם זוכה לקלון. אם בשל חוסר התיישרותו עם מצוות ואמונות. ומהכיוון החילוני. תוריד. תוריד ת'כיפה. סוג של השפלה. אינך ראוי להיות דתי מן המניין. לא עבור החילוני ולא עבור הדתי. נו . פרווה כזה. האל. מכזיב בעננק. הפומפוזיות הדתית. מול האל. מול נוכחות האל שהיתה מוחשית ברגע הקודם מתעמעמת. האל מכזיב. מכזיב בעננק. האדם נותר מהלך בין הטיפות. ו נ ר ט ב . מבול הגידופים שניתך בפניו הוא עצום. אהבת האל. אינה גומלת עוד בחסד. האל הגיבור והנורא מכזיב. הוא מה שהמורה לתנך שלי היה אומר בתיכון והייתי מתחמקת מהשיעורים. האל הופך לאימפוטנט. הוא לא מספק את הסחורה. הוא מכזיב. הדת הופכת לאשליה מעצבנת. האדם סחוט כולו מגידופים. מבכי. ולפעמים גם חוסר מחילה.
ואז??? אחרי אהבת האל שהכזיבה. האדם רץ כל הדרך לאומאן וחזרה. אם אלוהים לא. לפחות אתנחם בחיק אישה אוהבת. גוי'ה. כשרה. לרגע.
. עוד לא הייתי באומאן. כדי לדעת את חיקו של הרבי מברס לב. האם השמחה הספונטאנית. . באדמה זרה. האם שם ישנה איזושהי נחמה?! זו נחמה חלקית. בדמות אישה יפה וחומרנית. האל והישן עם האישה והתה והלימון. לא תאמיד מספיקים. מול המלחמות והמתח. במובן הזה אמות כנראה ברסלב. בחיק ידיים זרות מושטות לחיבוק אחרון. יש ביטוי לאדם שמתפגר ממעשה האהבה. מין מות נשיקה. מחובק עטוף. בידיים זרות. יש אומרים. נצרות לשמה. אינני יודעת אם זו נחמה. של איימס. מה שבטוח זה שהמנהג תופס. תופס חזזק. שוב. בארץ. זרועת מלחמות ומתחים.
הנשים היהודיות בציון. הן אינן תמיד מבינות או רוצות להבין את הדבר. חלקן נוסעות בעצמן לראות את האור.
סיפורי הנשים שנוסעות בראש השנה הם ההזויים במיוחד. הנשים החטטניות. ננעלות בחדים. טירופים הזויים במיוחד. לא הצלחתי לעקוב.
אז. בהתנגשות ההיא אל מול הקיר. מול כל הלחצים שהייתי שרוייה בהם. נשלפו שפנים מהכובע. ימים יגידו. האם היה זה לטובה.
בתכלס לא התיימרתי לגאול. צעקתי על האבנים בקול.
המראות בחזון של הר הבית והשועלים המצחקים.
מי יתן ונדע גאולה. שלימה. ברחמים.
הארץ הזו צפופה ותוססת.
החזונות שלי אימפריאליסטיים.
שלום או מלחמה? אל תשאלו אותי. אני מתעבת את שניהם באותה מידה. משתלהבת ודועכת מיד. כמו נר שכבה טרם זמנו.
רק מקווה לשקט.
שקט שאחרי סערות גדולות.
יהודה, תודה לך שאתה מדבר את עצמך.
כלומר, בסוגיה הזאת של אלוהים ודת ויש או אין זה כלכך לא מובן מאליו למצוא משהו נקי כזה, שיש בו אמת. לא כי בהכרח כל מילה בו צודקת ונכונה אלא כי כל מילה אמיתית.
ואני חושבת שויכוחים פילוסופיים (או עיסוק בשאלות תאולוגיות, במקרה הזה) הם נחמדים ומחדדים את השכל אבל אי אפשר באמת לבסס עליהם תפיסת עולם ודרך חיים. כי החיים האלה הם חיים ודינמיים ומורגשים וקורים בהם דברים. ולפעמים אלוהים נוכח בהם ולפעמים לא.. ולפעמים הוא נוכח כאל האהבה ולפעמים כאל היראה והמחוייבות.
וזאת בעיניי החשיבות של הדתיות של לא-תמיד-חייבים-לעשות-הכל. שהיא מאפשרת לחיות, כלומר להיות, מי שאני, עכשיו.
מה כבר אפשר לענות ולהגיב לאדם שבא לבית הכנסת, מקום עבודת ה', ואוהב יותר את הדיבורים מאשר את התפילה. לכל הדעות -עדיף שתישאר בבית.