להשבעה שלי בְּלַטְרוּן ההורים שלי הגיעו עם באגטים. לפני שהם הגיעו הם שאלו אותי מה להביא, ולא ידעתי. הכרתי את הדימויים; אמהות מזרחיות מגיעות עם סירי קוסקוס ומרק, בשרים, פותחים שולחן. לא ידעתי מה אשכנזים מביאים. רק תביאו משהו לאכול, אמרתי לאמא שלי, שלא תבואו עם ידיים ריקות. הם, חמודים (באמת!), הביאו באגטים. את המפקד כיבדנו בקולה קרה, ואחר כך הלכנו לאכול איפשהו.
סבתא שלי אשפית גפילטע פיש. אשפית. היא מכינה קציצות מושלמות, שילוב מושלם של חריף / מלוח / נגיעת מתוק. אנחנו אוהבים גפילטע פיש במשפחה, גם הערינג, גם קיגעל. חברים שלי פחות אוהבים את זה. בישיבה התיכונית, כשהמטבח (האשכנזי) הגיש גפילטע, הרוב חזר אל המטבח. הוא היה חלקלק מדי, תפל מדי. החזרת, ה'חריף' האשכנזי, לא מספיק חריפה. אנשים חשבו שהשם שלו הוא סיבה מספקת לעשות קולות של הקאה, להגעל בקול.
אבא שלי אוהב חזנות. ככה, אוהב. שם דיסקים של יוסלה רוזנבלט באוטו. גם סבתא שלי. גם האחים שלי. הולכים למופעים, לשבתות חזנות ברחבי הארץ. אצל רוב החברים שלי זו הפכה להיות בדיחה. ולא רק החזנות, גם המנגינות האשכנזיות, גם הפיוטים (חוץ מ'קה אכסוף'). בסביבות האשכנזיות בהן גדלתי, 'אשכנזי' זו קללה. אף אחד לא רוצה להיות אשכנזי.
אני לא רוצה להטיל ספק בגזענות האשכנזית. היא קיימת סביבי. הרבה יותר זמן, הרבה יותר משמעותית, והיא הרבה יותר ממוסדת מכל הדרת אשכנזי כלשהו. לא יפסלו אותי על צבע העור שלי לשום עבודה שאליה ארצה להתקבל. ראשי הישיבות בהן עברתי היו אשכנזים, גם רוב הר"מים, גם נוסחי התפילות בבתי הכנסת, בתנועת הנוער, בכל מקום. הרבנים עליהם גדלתי היו אשכנזים ברובם. גם הסופרים, המוזיקאים, כמעט כל דבר שזז. מספיק ללכת לכל סבתא אשכנזית סביבכם ולדבר איתה קצת, והגזענות תצא ממנה מבלי שתרגיש; היא גדלה בחברה אחרת, היא לא מודעת לזה בכלל.
אבל התופעות שתיארתי קודם קיימות. המאכלים שמזוהים כ'אשכנזים' מנודים (אוכל אחר, אשכנזי, שהפך להיות אוכל כללי – כמו המבורגר, למשל – דווקא לא), כך גם המוזיקה ה'אשכנזית', ככלל, דברים שמזוהים כ'אשכנזים'. למשל, אופי.
כשדיברתי על זה עם מומו (Ariel Moav) , החבר החכם שלי, הוא הציע שיש זהות אשכנזית שמזוהה כגלותיות. הזהות ה'צברית' ניסתה להקים דבר חדש, כמו אליק שנולד מן הים, והחדש הזה הוצרך למחוק את כל שקדם לו. זה אומר למחוק את השורשים של ה'אחר', המזרחי, אבל גם את השורשים שלך עצמך. במילים אחרות: אין כאן הדרה של אשכנזים, יש הדרה של האשכנזיות.
אני לא יודע אם זה נכון גם כלפי המזרחים. כלומר, אם שורשי הגזענות נעוצים בזה. הרי באירופה עצמה הייתה גזענות מיהדות מערב אירופה ליהדות מזרח אירופה (עגנון כמעט ולא קיבל אישור להתחתן עם אסתר כי הוא היה 'אוסט יודן'), וסביר להניח שכתמיד, אנשים יוצאים נגד השונה מהם ומנסים להפוך אותו לדומה. רק רוצה להציע שיחד עם הנסיון למנוע הדרה כלפי שורשי זהות עדות המזרח, ננסה גם למנוע את אותה דחיקה של שורשי הזהות האשכנזית. בעיני, האחד תלוי בשני. כלומר, הדרך של חסרי שורשים לזהות את עצמם היא באמצעות שלילת האחר. 'אנחנו לא כאלה', משמע – אנחנו מישהו. במקרה הזה – 'אם איננו ספרדים, הרי שאנחנו אשכנזים.'
כוונתי לומר: השיח על הזהות, על החיבור לשורשים, על המקום בעולם – שיבנה בצורה פוזיטיבית, לא נגטיבית. לא על שלילת האחר, אלא על חיבור לשורשים שלנו עצמינו.
הנה אנחנו במשפחה, דרך משל, גם עברנו כברת דרך. וכשאחי הקטן התגייס לגולני הגענו להשבעה שלו עם הערינג (מאטיאס הולנדי אמיתי, תענוג) וקרקרים עם שומשום, וחילקנו למפקד ולקצין בהתלהבות. כי זה מי שאנחנו.
———
(בתמונה: אח שלי מדגמן אוכל מסורתי)
הכריכה האחורית 
ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. בדיחה על אוכל תפל היא לא אפליה.
לך לא קראו בשמות, לך לא אמרו לחזור מאיפה שבאת, אותך קיבלו לכל מקום שרצית.
למדת בתיכון על כל ההיסטוריה של יהודי אשכנז ושנה שלימה על שואת יהודי אירופה, בטח גם ביקרת בפולין אבל כמובן חס ושלום בלי שום איזכור על אינקוויזיציה או גירוש ספרד או תור הזהב. בישיבה התיכונית שלך ודאי התפללו בנוסח "ספרד" שמתיימר להיות ישראלי אבל אשכנזי לגמרי. לנסות עכשיו להעביר אליכם את אור הזרקורים כ"כ מיותר. ציפיתי ממך ליותר
לא טענתי לאפליה, אם כבר לאפליה עצמית. ובטח שלא העברתי את אור הזרקורים אלי, זה הבלוג שלי, ואין פה אור זרקורים.
בעיקר אמרתי שהשאלה היא לא האם יש אפליה נגד עדות המזרח, אלא שיש והשאלה היא ממה היא נובעת. הצעתי שהיא נובעת מאבדן אישיות עצמי, כלומר שיש שתי דרכים ליצירת זהות: דחיקת האחר (פונה החוצה) וחיזוק עצמי (פנימה), והצעתי להתמקד בשני ולא בראשון. להוסיף אהבה ולא שנאה.
אבל מה אני יודע, אולי אני טועה.
היי יהודה,
חבל שלא הקשבתי לדיון שלך ושל אריאל (לא מכירה אותו מהגלגול כמומו). אני נתפסת שניה לנקודה קטנה בדברים שכתבת, על זה שהמבורגר הוא אוכל אשכנזי, וממשיכה משם.
המבורגר הוא לא אוכל אשכנזי. אין דבר כזה אוכל אשכנזי. לא היתה מחיקה של זהות אשכנזית. אדרבה, יצירת האשכנזיות מול המזרחיות/ ספרדיות היא כבר מחיקת זהויות.
יש דבר כזה אוכל הונגרי (גומפצים, למשל), פולני (מלבד הגפילטע פיש, מלא סלטים של כל מני ירקות שורש ושמיר, והמון שמנת חמוצה), רומני (השפעות טורקיות; המון חצילים, יחסית חריף) ועוד. העמדת הפנים כאילו יש דבר כזה זהות אשכנזית אחידה לכל אירופה והריבוי שעדיין קיים איכשהו בין העדות הספרדיות (אם כי גם הוא מאבד את מקומו לטובת מזרחיות מומצאת, שכוללת גם עדות שבאופן מסורתי נקראו מערביות) מתאפשרת ב"זכות" שני דברים: הציונות והשואה. הציונות כי בפניה הלאומיים שהתגלגלו למה שהיא היום היא יצירה אירופית וההתעוררות באירופה והעליות מאירופה ואפילו ההתאגדויות של אנשים ממקומות שונים באירופה נעשו תוך כדי מרד במה שהושטח (בתורו) והוא היהדות המסורתית, וההתאגדות הזו איפשרה לשכוח את ההבדלים בין הונגריה לליטא, שפעם היו הבדלים משמעותיים מאד, לטובת המטרה החדשה, שהיא כיבוש העבודה, הפרחת השממה וכו'. בהמשך אוכלוסיית אירופה היהודית כמעט ונמחתה חס ושלום לגמרי מעל פני האדמה ולא היתה אוכלוסיה ליצור את כל תתי הזהויות האלה בתוכה. באופן גס אלה שני התהליכים שיצרו את הזהות האשכנזית. תהליך היצירה שלה הוא תהליך שקשור לגדיעה, בין אם בגלל הבריחה וההתנתקות מהמקור נעשתה מרצון ובין אם מכפיה. וכך, על אף שרוב האנשים בגילי (נראה לי שאפשר להגיד גילנו, אפילו) נכדים למהגרים, המסורת תהיה חזקה יותר אצל נכדים למהגרים מארצות מוסלמיות (הדרך הכי אלגנטית שלי לכרוך יחד את אפריקה ואסיה). אני חושבת שקבוצת המבחן שלי היא יהדות יוון, ס"ט לכל הדעות, שמה שנשאר ממנה זה יהודה פוליקר; פחות בגלל הציונות, יותר בגלל השמדתה בשואה.
חוזרת להמבורגר. אחרי שהובנתה הזהות האשכנזית, המזרחית הובנתה כאחר שלה. האשכנזי, שחדל להיות אשכנזי והוא פשוט ישראלי, הוא המיינסטרים. המבורגר הוא (לא) אוכל ישראלי; הוא האוכל שנמצא במיינסטרים. ומה שהוא המיינסטרים הישראלי הוא כביכול אשכנזי. אבל הוא לא. והדרך היחידה שבה "אשכנזי" (שוב: מה זה?) יכול לטעון שהמבורגר הוא אוכל אשכנזי עוברת במחיקה האלימה של הזהות האשכנזית, שמי שהיום הם אשכנזים ופעם היו מישהו אחר ביצעו בעצמם. אני באמת לא יודעת איך קרה הנס הזה ויוצאי ארצות האיסלאם התעוררו מספיק מוקדם כדי לא להשלים את התהליך עד סופו. אולי יהיה אפשר עוד להציל משהו.
יכול להיות שיש כאן ערבוב מושגים אבל זו טיוטה ראשונית ובאופן כללי הדברים נכונים.
והנה לא שמתי לב ובסוף כתבתי שיש מחיקה של זהות אשכנזית. שניה, לפני שיקפצו עלי או שאני אקפוץ על עצמי:
חוזרת להמבורגר. אחרי שהובנתה הזהות האשכנזית, הזהות המזרחית הובנתה כאחר שלה. האשכנזי, שחדל להיות אשכנזי והוא פשוט ישראלי, הוא המיינסטרים. המבורגר הוא (לא) אוכל ישראלי; הוא האוכל שנמצא במיינסטרים. ומה שהוא המיינסטרים הישראלי הוא כביכול אשכנזי. אבל הוא לא. והדרך היחידה שבה "אשכנזי" (שוב: מה זה?) יכול לטעון שהמבורגר הוא אוכל אשכנזי עוברת במחיקה האלימה של הזהות המקורית של מי שהיום הם אשכנזים, אך פעם היו בעלי מוצא לא מומצא ומדוייק יותר ביצעו בעצמם. אני באמת לא יודעת איך קרה הנס הזה ויוצאי ארצות האיסלאם התעוררו מספיק מוקדם כדי לא להשלים את התהליך עד סופו. אולי יהיה אפשר עוד להציל משהו.
יכול להיות שיש כאן ערבוב מושגים אבל זו טיוטה ראשונית ובאופן כללי הדברים נכונים.
נראה לי ניסחת טוב יותר ממני את מחשבותי אני. תודה!
בס"ד יום ד' לסדר 'והיו לאחדים בידך' תשע"ו
תמהני על יהודה, המייחס לציבור הציוני-דתי לא פחות מאשר 'גזענות אשכנזית'.
ציבור שבין מנהיגיו ומתווי דרכו היו הראשונים לציון, הרב עוזיאל – ה'ס"ט'; הרב נסים והרב מרדכי אליהו, – ה'בבלים'; רבה של ירושלים הרב משאש, רב הכותל הרב גץ, והרב יהודה אשכנזי 'מניטו' – ה'צפון-אפריקנים'. זכר כולם לברכה.
ותלמידיהם החיים עימנו לאוי"ט, כגון הרב אורי שרקי, הרב חיים סבתו, הרב בנציון אלגזי, הרב ברוך גיגי, הרב שמואל אליהו והרב שמואל זעפרני ורבים אחרים- הנושאים בגאון את 'מזרחיותם' המחוברת חיבור טבעי לגדלות כלל-ישראלית.
בפוליטיקה מטביעים את חותמם בתפקידים בכירים: הרב אלי בן-דהן, איילת שקד, שולי מועלם, ציפי חוטובלי, ד"ר אברהם נגוסה ורבים כמותם. בעולם החינוך – את פרופ' אברהם לוי, ד"ר יעקב הדני (דנינו); ד"ר עזרא קהלני וד"ר אליהו שמאע ור' מאיר בקשי – המעמידים דורות של מחנכים ומורים.
אשכנזיים וספרדים לומדים יחד, מתפללים יחד, משרתים בצבא ביחד ומקימים בתים של תורה ועבודה ביחד. ביישוב שלי, כמעט שאין משפחה שאין בה חתן או כלה מעדה אחרת.
איך עושים 'פוליטיקה של זהויות' משניצלים והמבורגרים, ושוכחים את הפלאפל שאנו אוכלים, את החומוס שאנו מנגבים, ואת ה'על האש' המלווה את חיינו.
ברוך ה', עינינו הרואות את התגשמות החזון של 'והיו לאחדים בידך'. לשם מה להעלות באוב 'שדים עדתיים' שכבר עברו מן העולם?
בברכה, ש.צ. לוינגר
כמובן, יש עוד מקום לשיפורים:
למשל: מדוע בדף הבית של 'הכריכה האחורית' מצויירת מקטרת, כלי העישון האשכנזי, ולא נרגילה, שנהגו בה בארצות המזרח?
בתור צברית אשכנזית, גדלתי עם הזהות האשכנזית ונתקלתי בסנוביות של אשכנזים כלפי ספרדים/מזרחיים, וגם בסנוביות ההפוכה: למשל היחס השלילי כלפי אוכל אשכנזי כי הוא תפל ופחות מעניין, וגם איזו מידה של התנצלות, של מבוכה, כאילו אשכנזי זה כינוי גנאי, כאילו זה לא נעים להודות שזה מה שאתה. ואני חושבת שחלק מזה קשור להיסטוריה העגומה של איך שהרוב האשכנזי התייחס לספרדים (אני זקנה מספיק כדי לזכור את זה) וחלק קשור לנסיון שלנו להתרחק מהדמות של היהודי הגלותי ולבנות דמות חדשה של הישראלי החזק, הלוחם, שמנגב חומוס ושחס וחלילה לא ידבר יידיש.