נוח וחיסכון לאדם החי לבדו

א. באפריל של שנה שעברה פרסמתי את הסטטוס הזה:

"קורה לי לפעמים שאני מרגיש מדוכא ועצוב. ולמרות שכל בני האדם הם לפעמים מרגישים מדוכאים ועצובים, בכל זאת כשאני מרגיש ככה אני מרגיש כאילו אני יחידי בעולם, כמו שכתב טולסטוי על המשפחות האומללות בדרכן שלהן. וברגעים הבודדים האלה אני מוצא את עצמי הולך לערוץ היוטיוב של משה רצון ופותח סרטון אקראי ורואה איך האדם היקר הזה ממציא מתקנים ופטנטים ומוציא מתוק ממר, בוחש דייסה באמצעות כף נעליים ומוצא נוחות לאדם החי לבדו, ומשהו בי מאמין שוב בכוחה של הרוח האנושית ובאופטימיות ובתקווה.

אבל עכשיו נכנסתי וראיתי שהסרטון האחרון הוא מלפני שלשה חודשים וקוראים לו "אניהילציה במיטב הנוחויות" ורואים שם את משה עם אניהילציה, ומאז לא עלו סרטונים חדשים ואני קצת דואג לו. ובתוך הדאגה לו מסתתר קצת דאגה לנו, כי כל עוד מסתובבים בינינו אנשים כמוהו אין העולם ראוי ליום הדין. והלוואי שסתם התקלקלה לו המצלמה והוא בריא ושלם.

אז אם מישהו יודע מה איתו בבקשה שיעדכן."

ב.

בתגובות כתבה מישהי שהוא נפטר חודשיים לפני כן, בפברואר, והתחלתי לבכות.

ג.

מוריה כתבה אז:

"וככה יוצא שבאמצע הספרייה בבית הספר השבדי בפינלנד אני רואה את הסרטונים ומתחילה לבכות. אבל לא מקובל לבכות בפומבי אז אני מנסה להפסיק. ומה יחשבו על הסטודנטית הזרה הזו שלא מבינה קודים חברתיים ציבוריים ובטח מאיפה שהיא באה יש כללי התנהגות אחרים ושם זה בסדר לבכות מול מחשב עם רגליים על שולחן הקפה.

וניגשת אליי בחורה עם שיער סגול ושואלת אותי אם אני בסדר אבל האנגלית שלה לא משהו אז הבחור שמולי קולט את הסיטואציה ומגיע ומציע לתרגם ושלושתנו רואים את הסרטונים בעברית, ואני מתרגמת לאנגלית והוא מתרגם לה לגרמנית. והם שואלים שאלות על הגיל שלו, ועל זקנים בישראל. הבחורה יודעת שהשבוע יום השואה והיא שואלת אם הוא היה בשואה ואני אומרת שאולי. כי הוא אולי הוא מצפון אפריקה. והבחור יודע ששם המצב היה שונה מאירופה. ואיך הוא יודע, אני לא יודעת. והם שואלים עוד שאלות על זקנים בישראל, ועל כיפות, ועל החוויות הקיומיות של ישראלים צעירים, ועל הבחור ששיתף את הסרטונים ומי זה ולמה והאם זה מקובל.

ואני ממשיכה לבכות כשאני מתרגמת והבחור גם מתחיל לבכות והבחורה אומרת שהיא לא בכתה הרבה זמן והיא מצטערת. וכולנו מקווים שמשה בסדר. ואני מסתכלת בשעון וקולטת שאנחנו מאחרים כל אחד לשיעורו. וכולנו מסתכלים אחד על השני בהבנה משונה וקצת בחשש כי זה מוזר לאחר לשיעור בגלל זרים ואז בלי להגיד יותר מדי כל אחד הולך לשיעור שלו ואני לא יודעת למה אבל נראה לי שהם מבינים."

ד.

ואני כתבתי קצת אחר כך:

"סליחה שאני בוכה פה בפומבי, אבל אני צריך לפרוק את זה איכשהו.

לפני שנה שיתף פה מישהו סרטון של משה רצון ופתחתי באקראי, וככל שהמשכתי לצפות ליבי יצא אליו. ישבתי מול המחשב הנייד באמצע הרחוב ודמעתי מהתרגשות. זה היה 'פעולתה הכפולה של כף עץ לבחישת דייסה'; אדם דתי, קשיש, ידידותי, מדגים בפני מצלמת אינטרנט איך הוא מגרד את הגב עם כף נעליים (שהוא מכנה 'כף לבחישת דייסה'). צריך לראות את הסרטון: זו תמצית הרוח האנושית בשתי דקות של סרטון יוטיוב.

מה אין בסרטון הזה. כאב, ואופטימיות, וכח רצון ויצירתיות והכל מתקפל לתוך שתי דקות של אדם זקן יושב ומגרד לעצמו את הגב. זה היה סרטון נורא ונפלא, ולסרטון אחר קראו 'נוח וחסכון לאדם החי לבד', ואתה קורא את זה והלב נכמר. והלכתי והתרגשתי ושיתפתי את זה אצלי ויאיר כתב בתגובות 'אוי טאטע' וצדק בכל מילה. כי באמת, מה אפשר להגיד. רק להאנח מכל הלב ולהגיד אוי, ריבונו של עוילם. זה אנחנו וזה מה יש ונעשה עם זה כל מה שביכולתינו לעשות.

לפני שעתיים אביגיל כתבה שהוא נפטר, ואני יושב כאן במשרד ובוכה על אדם שלא הכרתי, שחי חיים שלא הכרתי, וכל המגע ביני ולבינו הוא כמה סרטונים קצרים ליוטיוב שיש להם לא יותר ממאות צפיות בודדות. אבל ראיתי אותו בצוק איתן וראיתי אותו מצלם חתולים ומשתף צוות צילום ומדריך את העוזרת החדשה והולך לבית החולים וחוזר מבית החולים ועכשיו הוא מת.

ותיארתי לעצמי שזה עתיד לקרות, כי מקרה אחד יקרה את הכל. וגם משה רצון, שהיה יצירתי ואופטימי, באמת היה כבר מבוגר וקצת חולה. ונותרנו כאן בעולם הזה עם אדם אחד פחות מאלה שיכלו לעמוד לצידנו. עם קצת פחות אופטימיות ועם קצת פחות יצירתיות וכאן פחות נינוחות וקבלה. ויש בארץ ובעולם עוד המון אנשים כאלה, וגם אם נלך ונדבר איתם היום עדיין הם ילכו אט אט בדרך כל הארץ.

ומה נותר לנו אם לא לבכות קצת ולהאנח ולהגיד אוי טאטע, ולקבל את הדין ולקום ולאזור כוחות, ובאופטימיות זהירה להמשיך ללכת.

———————-
ה.

היום העבירו לי את ההודעה הבאה:

"הי אביגיל היקרה.

אנו עורכים את האזכרה של יום השנה של אבי ב 4.2 יום חמישי בבית הכנסת אבי דוד, בית הכנסת שהיה מתפלל בו, ברחוב נג'ארה 3 חולון. זה הוקדם ביום כי ערב כ"ז בשבט יוצא ערב שישי. מי שרוצה יותר ממוזמן להגיע. כ"כ הייתי רוצה להכיר את האנשים שהכירו אותו רק דרך הסרטים וכ"כ העריכו אותו עד כדי כך שמתעניינים באזכרה שלו. זה מרגש אותי כל כך עד דמעות.

אגב השנה הקמתי מאגר הכרויות לעילוי נשמתו ונשמת אימי ואם את מכירה אנשים שמעוניינים להינשא את יכולה להפנות אלי בשמחה. המאגר למטרות חסד.

X, הבת של משה רצון"

אני לא חושב שאגיע, לצערי, כי אין לי זמן לזה. אבל מי שרוצה, ויש לו זמן, שמסתמא זה גם מי שרוצה זיווג (כי זיווג וזמן לא הולכים יחד) – מוזמן ללכת לשם.