האירוניה העגנונית

לרגל  י"א באדר א', הוא יום פטירתו של ש"י עגנון, גדול הסופרים העבריים

א.
לקח לי זמן להבין מה עגנון רוצה מחיי, איזו עבודה הוא עשה. שנים הסתכלתי עליו מרחוק; פותח ספר, סוגר, מנסה לקרוא. חשבתי שהוא ארכאי, מיושן, שהוא כותב בשפה חז"לית כי לא הייתה לו שפה אחרת, ושהוא שואב מהמקורות היהודיים כי זה מה שהוא הכיר. חשבתי שכמו הרב סבתו (אוי לביטוי הזה), גם עגנון מתרפק בערגה על השטייטל והמסורתיות, אל הדת והעולם כפי שהיו פעם.

כך קראו – ועדיין, במידה רבה, קוראים – סביבי את עגנון. הציטוטים שמופיעים על ההזמנות לחתונות, הקטעים הקצרים שמובאים בלימודים משותפים, אפילו הצורה שבה מלמדים את 'תהִלה' או את 'סיפור פשוט' לבגרות. ובכלל, הצורה בה תפשו את עגנון במערכת החינוך. זו השפה שלו, אני מניח, שהופכת אותו לארכאי, מיושן, מסורתי מאוד. ולי, כנער דתי, לקח זמן להבין מה קורה כאן ולמה זה מעניין.

ב.
כי אולי לפני כל דבר אחר, עגנון הוא אירוני. דב סדן קרא לזה 'כפל הפנים', כי זו לא אירוניה במובנה המקובל. זה להצליח להתבונן על אותו הדבר משתי זויות שונות, שלכל אחת מהן יש קיום בפני עצמה. כשעגנון מסתכל על העליה השנייה ב'תמול שלשום', הוא לא נגדה ולא בעדה; הוא גם ביפו וגם בירושלים, ולכל אחת מהן היתרונות והחסרונות שלה. כשהוא כותב על היהודי ה'צדיק' ב'הכנסת כלה', הוא לא מתרפק ולא מזלזל; הוא אירוני, הוא בפנים ובחוץ גם יחד.

אם אפשר לדייק את זה על השפה של עגנון, הרי שהשימוש במקורות זו הצורה הטובה ביותר. לרוב, כשסופר יוצר ארמז לטקסט אחר, הוא מתכתב עם הטקסט המקורי כדי לדייק את האמירה שלו: האמירה שלו נבנית על גבי האמירה הראשונית. אצל עגנון, עצם ההתכתבות היא אמירה אחת, האמירה שלו היא הקומה השנייה, וההיכרות עם המקור יוצרת קומה שלישית.

כך, למשל, כשהוא פותח את 'שלש אחיות' בשורה: "שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים", הביטוי 'כלי לבן' מהדהד את מסכת יומא, ואת הימים הטובים לישראל, יום הכיפורים וט"ו באב, 'שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ'. וכך: הקומה הראשונה היא עצם ההתבססות על המסכת, השנייה – מדייקת את האמירה של עגנון, אבל השלישית, זו גדולתו של עגנון – ההיכרות עם המקור מדגישה את העובדה ששם – הביטוי משמש בצורה הפוכה לגמרי.

ג.
אני רוצה לצטט את הרב שג"ר כדי להסביר את עניין האירוניה:
"וודאי שקלילות מוזיקלית ונינוחות עומדים בסתירה לאימת הדין. אך גם זו דרך להתקשרות לימים אלה. עגנון – לפחות לפי סיפוריו – נראה לי יהודי כזה. מבטו האירוני לא מאפשר לו להיות אחד היראים ממש, והוא מספיק פיקח להבחין בנואלות של המתח וחוסר התוחלת שבו, אך מבטו זה לא חוסם בפניו את ההתקשרות עם היום, התקשרות שבצורתה שלה, האסתטית ביסודה, מחזירה אותה לתשתיות עמוקות של קיום אנושי ויהודי כאחד.

לאירוניה תפקיד חיובי. היא איננה ציניות. הציניות לועגת לתופעה ומציגה אותה כפתטית. אך האירוניה היא אותה דקות התופסת את הדבר הן מבפנים והן מבחוץ בו-זמנית. בכך היא מודעת הן לרצינותה של התופעה, מחד, והן לסופיותה ויחסיותה מאידך."
(הרב שג"ר, על כפות המנעול)

ד.
השם 'עגנון' שאוב משם סיפורו הראשון שהתפרסם בארץ, 'עגונות', והמילה 'עגונה' שורשה במילה 'עוגן': משהו שמקבע את הניידות. הספינה נדה הלוך ושוב, אבל משהו משתלשל ממנה ומחזיק אותה במקום. במובנים רבים, זה מה שעגנון עושה בסיפורים שלו: הוא כותב על העולם החדש בשפתו של העולם הישן, ומתוך עולם המושגים וההרמזים והמקורות של העולם הישן. בתעודת פרס נובל מציירים לכל זוכה ציור מיוחד שמבטא אותו. לעגנון חלקו את הציור לשניים: למטה צוירה עיר מולדתו, בוצ'אץ', והיא עטופה גדרות תיל. למעלה צוירה ירושלים. כאילו אומרים: אתה הגשר, החיבור, בין העולם ההוא והעולם הזה.

הרבה דברים אפשר ללמוד מעגנון. השימוש שלו במקורות, ההתכתבות שלו עם עולמות תוכן אחרים, הצורה שבה הוא שולט בשפה ובעיצוב הדמויות, הסוריאליזם שמתחת לפני השטח. אבל כשאני נדרש לעמוד מול עצמי ולהציג נקודה אחת, שבעיני היא המשמעותית ביותר, הרי שזו האירוניה. דור חדש גדל בארץ, והנתק בין העולם הישן והעולם החדש, בין המסורת ובין המודרנה, הולך וגדל. עגנון הוא אחד היחידים שהצליח לעשות גשר ביניהם, לקבע ולקשר את כל הספרות העברית החדשה (שיצאה מתחת כנפי 'בדמי ימיה', כפי שאמר עמוס עוז) בתוך עולם הכתיבה היהודי המסורתי, עולם שכותב וקורא כבר אלפיים חמש מאות שנה.

ה.
גם אנחנו, לפעמים, נידחים, סחופים ודוויים. גם אותנו מאיימות הרוחות להסיט, ואולי כבר הסיטו. אני לא יודע איך עושים את הדבר הגדול שעשה עגנון, ואיך אפשר להיות בשני המקומות גם יחד, אבל כמו מגדלור ענק, בוהק באפלה, עגנון אומר לי שאפשר. שיש דרך. שיש מבט שהוא חומל ומבקר, מתקרב ומתרחק, גולה ונגאל גם יחד.

מודעות פרסומת

2 Responses to “האירוניה העגנונית”


  1. 1 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 22 בפברואר 2016 בשעה 4:59

    קראתי ואהבתי. תודה רבה.

  2. 2 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 בפברואר 2016 בשעה 9:10

    תגובה אינטרנטית ראשונה מזה שנים.
    אתה תותח.
    עגנון.

    אההה. אופס.
    מוס


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: