כשהרב שג"ר דיבר על כינון האמת הוא כנראה דיבר על הכיפה שלי ועל היחסים הסבוכים שלי איתה. על הרגעים שאני איתה והרגעים שאני בלעדיה, והניסיון להגדיר לעצמי בכל פעם מחדש למה כך ולמה אחרת. ועל אף החשש מהתיוגים ומההגדרות בכל זאת אני מוצא את עצמי הולך איתה בפומבי, מתירוצים רבים ושונים.
אוריה מבורך כתבה ודיברה הרבה, בזמנו, על כיסוי ראש לנשים. המסמן, היא אומרת, יכול להנתק מהמסומן. כיסוי הראש לא חייב להיות הכפפת הראש לנהלים הגבריים, הצנעת לכת, שלטון הפטריארכיה. אדרבה, המורידות את כיסוי הראש מהסיבה הזו – הן שבות ומכוננות אותו כך, כפטריאכלי. והלא אפשר לשים כיסוי ראש ולכוון בו משהו אחר: למשל, אהבה.
אין לי מהלכים, הבנה או תובנות בעניין כיסוי הראש של נשים, וזכותה של כל אשה לברור לעצמה את הדרך ללכת בה. אבל כשקראתי את הדברים של אוריה, אי אז, שמעתי את הקול הפנימי שלי, המתלבט על הכיפה. הקול שאומר 'תלך כמו כולם', הקול שאומר 'יהודי צריך ללכת עם כיפה', הקול שמתלבט 'מה יהיה אם יראו אותי ככה'.
נזכרתי בזה לא מזמן, כשניסיתי להסביר לתלמידים שלי למה לפעמים אני עם ולפעמים אני בלי. בגדול, אמרתי, כאדם שגדל בבית דתי, אני רגיל לחשוב על הכיפה בתור משהו שנעשה עם הפנים לקהילה: הסוג, הגוון, הגודל, גודל החוטים, הצורה – כל המאפיינים של הכיפה מגדירים אותי חברתית ומאפשרים לאחרים לדעת איך להתייחס אלי. כלומר – הכיפה נמצאת עלי תמיד, והפעולה נמצאת במבט הרואה אותי. אבל אולי – כך הצעתי – הכיפה לא נועדה החוצה, אלא פנימה?
וכשאני אומר 'פנימה', אני מתכוון לזה שהיא אקט שאני פועל בו. כלומר שעצם ההליכה עם הכיפה היא פעולה במבט שלי, שכוונתה יכולה להיות – אני דתי עכשיו. אני מביט בעולם במבט שיש בו אלוהים. אני מזכיר לעצמי שאני לא כל העולם. כל מיני דברים כאלה. ולמרות שזו פעולה שאחרים רואים אותה, בכל זאת זו פעולה שמיועדת להזכיר לי משהו, ולא לסביבתי. במובנים כלשהם , זו יכולה להיות הנקודה על המצח של ר' נחמן.
ככזו, הפעולה יכולה לתפקד כ'פעולה' רק כאשר היא לא טבע. פעם חשבתי שאדם יכול לשמור על השבת רק כאשר השבת מאיימת לברוח, והוא צריך לכלוא אותה בגדרים ובגדרות. אם השבת לא תלך לשום מקום, אינך שומר – לכל היותר אתה מארח לה לחברה. זה נכון גם לכל מצווה אחרת, וגם לכיפה; אם יש לך את האפשרות ללכת בלי כיפה, ובכל זאת אתה בוחר להניח, הפעולה מקבלת ממשות בעולם.
אם לשחק במסמן ומסומן, שוב, הרי שהכיפה היא המסמן. אבל במקום לסמן לעולם הגדרה דתית, או היותי דתי, היא מסמנת את זה כלפי. אני איני האובייקט הנקרא, אלא הקורא, והקריאה הזו היא שמכוננת את אותה 'אמת' שג"ריסטית, אמת רכה, שאינה מוכרחת.
והדברים ארוכים.
הכריכה האחורית 
לא חשבתי על השבת כך… מעניין…
אפשר גם לשמור דברים שלא בורחים אלא מדגישים בכך את המציאותיות שלהם
בס"ד ב' באייר ע"ו
אכן כיסוי הראש לא נועד להיות אמירה חברתית, אלא לקרוא לאדם עצמו: 'זכור את בוראך!', וכהנחיית אימו של רב נחמן לבנה: 'כסה ראשך כדי שיהיה עליך מורא שמים!' (על פי שבת קנו).
כחייל החובש כומתה בהיותו בתפקיד, כך אומרת הכיפה לאדם מישראל: 'אתה בתפקיד!' ובפרט כשאין חשק לחבוש את הכיפה – אז צריך אותה יותר מתמיד!
בברכה, ש.צ. לוינגר
וכבר לימדנו עגנון (בפרק 'שלום עולמים' של 'ספר המדינה') שלא עשה את כיסוי הראש שלו 'כלי לתיוג חברתי', אלא 'כשהיה נצרך לגרד בראשו – היה מגלה את ראשו; וכשלא היה נצרך להתגרד – היה מכסה את ראשו'.
ודווקא אותו אדם, שכיסוי הראש שימש אותו למטרתו המקורית, להזכיר לו את בוראו – אכן זכר את בוראו גם בעת צרת הכלל, פנה אליו בבקשת רחמים והביא תשועה לעם כולו.
למי שנולד דתי כיפה היא הצורך להשתייך, שהוא אחד הצרכים הראשונים של האדם. במובן זה הכיפה היא לשני הכיוונים, פנימה והחוצה, שהרי אין קשר בלי שני צדדים, קרי – אני מגשים את צרכי שלי בכך שאנשים מסתכלים עלי ומזהים אותי.
ולעיתים הרצון הוא הפוך, שלא להגדיר, שלא לתחום. אך אבוי, לרוב חוסר ההגדרה מלמד על האדם טוב יותר מכל דבר אחר.
בעוונותי, כשגרנו בעיר חילונית הלכתי בלי כיפה כדי שלא לבלוט. כשעברנו ליישוב זה היה מוזר מדי להיות דתי בלי כיפה, אז החזרתי אותה.