לזכרו הטוב של שלום שרקי

(מקבץ טקסטים מהשנה החולפת)

אם יש משהו שלמדתי בשנה האחרונה, זה שחיים הם חיים. אי אפשר לעשות להם רדוקציה לסיפורים קטנים, טעוני מוסר השכל. אי אפשר להקיף אותם, למצות אותם, להפוך אותם למובנים לנו. ובכל זאת, אני מרגיש שצריך לספר קצת, כדרך העולם, על חבר שלי, שלום שרקי, שהיה כאן ואיננו.

הוא היה אדם שמח. שמח באמת, בלשד העצמות. לא 'מצחיק', לא 'ליצן'; שמח כזה שלא צריך לצחוק כל הזמן. שמח שיודע להיות רציני, שיודע לכעוס, להתעצבן, לחפש, לתהות, להתאכזב, ובכל זאת – שמח. כאילו נפל לתוך קדרת אופטימיות כשהיה קטן. היה בו חוש מדהים לעודד אותך כשאתה עצוב, לשלוח בדיחה, ציטוט משיר, להתלבש על שטויות ולעשות מהם עניין. הוא היה יכול לפצוח בשיר באמצע התחנה המרכזית סתם כי אין לו מה לעשות עד שהאוטובוס יגיע, או להקים ערסל באמצע טרמפיאדה כי זה מה שבמקרה היה לו בתיק.

הוא היה אדם לא מקובע. כזה שמוכן לשמוע כל דעה לפני שהוא מתווכח איתה, שמוכן לזרום לכל רעיון שמוצא חן בעיניו. שמוכן לדבר עם כל אדם, שכל אדם מעניין אותו. פעם נסענו בטרמפ עם שני מסוממים, מצומת פצאל לאחד מקיבוצי שפת הכנרת. אני ישבתי בצד בהלם, שלום התיידד תוך שניות עם הכלבה שלהם, ועד סוף הנסיעה כולם כבר היו חברים. אחר כך, בלוויה, היה אפשר לראות איזה היקף של חברים היו לו, כמה אנשים הוא אסף בדרך, כמו מגע זהב של ידידות.

הוא היה אדם אהוב.

הוא היה חבר אמיתי. כזה שמוכן ליטוש עכשיו הכל, לארוז תיק, לנסוע חצי מדינה כדי לשבת איתך לבירה. כזה שנמצא שם תמיד ברקע, שאפשר לספר לו הכל, שאתה יודע שהוא יקבל אותך איך שאתה, עם כל התהיות וההתלבטויות. הוא לא היה חבר פסיכולוג או חבר יועץ, לא אדם שהולכים אליו כדי לשמוע רעיונות מחוכמים. אפילו לא אחד שמחפש לתת לך אותם. סתם, אדם שיושב לידך ומקשיב. איזה דבר נדיר זה.

הוא ידע להיות אסרטיבי כשצריך וחסר בטחון כשצריך.

הוא היה איש משפחה למופת. אני משתמש במושג למרות ש'איש משפחה' ניתן, בדרך כלל, לאנשים שיש להם אשה וילדים. שלום לא זכה, אבל הזיקה שלו למשפחה הייתה עניין שראוי לדבר עליו: היחס להורים, לאחים, לבני הדודים, לדודים, לסבים ולסבתות. לא כי 'צריך' ולא כי זה חשוב, אלא כי המשפחה היא הבסיס שלו. ממנה הוא יוצא ואליה הוא חוזר.

הוא היה איש אדמה. היה יכול לצאת לטיולים של יומיים בין ירוחם לשדה בוקר, בין צפת לגולן. סתם כך, לארוז וללכת. הפלאפון הישן שלו לא תמיד זמין. וידעת שגם אם הוא לא זמין עכשיו, הוא יהיה זמין מתישהו, באמצע שום מקום, מתקשר ואומר 'גזבר, נחש איפה אני עכשיו'. מעולם לא הצלחתי לנחש את זה כמו שצריך.
הוא היה איש חינוך אמיתי. כזה שהתלמידים שלו אהובים על ידו והוא אהוב על ידם. שבא לשנות אנשים ולא רק לעשותם דומים לו. הוא חינך בבית הספר שלמד בו ביסודי ובישיבה התיכונית שלמד בה – שני מקומות שהיה שייך ולא-שייך אליהם. שייך כי שם גדל, לא שייך כי השתנה מאז. ובכל זאת חזר ללמד – כמין תיקון.

היה בו אופק. מן קומה נוספת, לא ארצית, לא קונקרטית. קשה לי להסביר את זה, אבל משהו במבט שלו היה תמיד כפול: כאילו הוא רואה בעיה ופתרון, ומעליהם עוד קומה, של רוח, של שירה, של הבנה שהיא למעלה מהבנה.
הוא היה אדם שלם. עם עוד מלא מלא פנים, חלומות, רעיונות, תורה, יראת שמיים, תלתלים בלונדיניים, זקן שנשאר כי זה מגניב וסנדלים תנ"כיות נוחות שחיפש, מדי כמה שנים, בכל ירושלים.

ווי להאי שופרא.

—————————————-


א.

כבר שנה עברה מאז. מישהו אמר לי, בסערה הזאת שהתרחשה אחרי ההלוויה, ש'גזירה על המת שישתכח מהלב' זה שקר; אין באמת נחמה. הפצע נשאר פתוח, ולנצח הוא ישאר פתוח. המקסימום שאפשר לעשות זה לשאת את החלל הפעור בלב, צעד אחר צעד, לשארית חיינו.

שנה עברה. לא עבר יום אחד שלא חשבתי עליו וכל היזכרות היא כמו דקירה בלב המתכווץ. ופתאום אני מבין שהאמירה הזאת נכונה, ואין לי מושג אם היא מן הדין או מן החסד. מן הדין – כי חשבתי שהזמן יקהה את השוליים החדים, ולא היא. זה לא יקרה. ומן החסד – כי לפחות זה. שלא אשכח.

ב.
כמה שבועות לפני הפיגוע הוא הביא לי שתי בירות שנשתה ביחד. לא הספקנו לשתות אותן יחד, ולא ידעתי מה לעשות איתן. וכל הזמן נקרעתי בין הרצון לשתות אותן כבר ולסלק אותן מהמקרר ובין הרצון לשתות אותן באירוע שראוי לזה. וחשבתי אולי באזכרה, ואולי באיזה אירוע חברתי, ובסוף הבאתי אותן לחתונה.

ובחתונה, כשאומרים 'אם אשכחך', ביקשתי את המקרופון ואמרתי שאני מבקש להזכיר כאן מישהו שאי אפשר לשכוח. שחשבנו יחד שהוא יהיה כאן, נוכח, עד. והוא לא כאן בגופו. אבל אני חושב ומקווה ומרגיש שגם אם הוא לא כאן בפועל, רוחו בוודאי כאן. אחר כך, בריקודים, פתחתי את הבירות, הרמנו 'לחיים' כולנו, ושתינו.
במובן מסוים, זה היה קצת כמו לרקוד איתו.

ג.
אומרים שהמת ממשיך לחיות בלבנו. זה לא נכון. הוא בלבנו, אבל ממשיך להיות מת. דווקא מפני כן הזיכרון קשה כל כך.

אבל חלמתי חלום לפני שבוע. הייתי איתו במעיין, וידעתי שזה חלום ושהוא מת, ושכל זה לא באמת, ושניה לפני שהתעוררתי שאלתי אותו אם הוא יבוא שוב, והוא חייך ואמר שכן, והתעוררתי, ובמקום געגוע הייתה, לרגע, איזו תחושת שלווה. שהנה, הוא יבוא שוב. וגם אם בחלום, עדיין: גם זה, אפעס, משהו.

ד.
איך כתב יואל הופמן?
"יֶשְׁנוֹ עוֹד אָדָם שֶׁרָצִינוּ לְדַבֵּר עָלָיו אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁכַחְנוּ אֶת מַרְאֵהוּ.
אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים רַק אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים. שֶׁהָיָה בְּמֶרְחָק שֶׁל גּוּף אָדָם מִפְּנֵי הָאֲדָמָה. שֶׁקָּרַב וְרָחַק. שֶׁהַלַּיְלָה כִּסָּה עָלָיו וְהַיּוֹם הֵאִיר אוֹתוֹ וּדְבָרִים מֵעֵין אֵלּוּ.

זֶהוּ הָאָדָם הַמְּדֻיָּק בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹכְרִים. וְעַל כֵּן אֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים אֵלָיו כָּל הַיָּמִים וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ זוֹכְרִים אֶת שְׁמוֹ הַגַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר."

———————–


נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם.

דרכו של עולם, בשר ודם שמת עליו מתו מה הוא עושה; קורע עליו ויושב שבעה ושלושים. פגע בו חבירו ושאל לשלומו, מראה לו פנים שוחקות ומשקר בו ששלומו טוב.

אחר שנה גזירה על המת שישתכח מן הלב. לא במשמע ישתכח ממש, אלא שבלשון ארמי קורין ל'מצא' – 'שכח'. ומשמעו – כיון שחלפה שנה ועדיין חלל בקרבו, מחפש ומפשפש בליבו ומוצא בו מתו שהיה שם תמיד, וחללו נסתם בטלאי, והוא מה שקורים העולם 'נחמה'.

אבל נצח ישראל אינו כך. אלא בשעה ששואלים לו לשלומו הוא מיצר מאוד ואומר לבי חלל בקרבי, אוי לה לאבידה שאין לה מוצא. אוי לו לכתר שאבדו מרגליות שבו. מיד יושב ואומר לקב"ה אתה ששמך שלום ראה כמה נפשות חסרות בי, ואוחז בשיפולי כיסא הכבוד ואינו מרפה עד שמתרצה עליו הקב"ה ושולח בן דוד, במהרה בימינו.

——————–


שוב היה מעשה מאחד שהיה הולך בדרך ופגע בו מלאך המוות. אמר לו שלום ולא השיב לו שלום. אמר לו השב לי שלום ולא ענה לו. אמר לו עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין. אמר לו לך לאומן שעשאני ואמור לו מה שאמרת לי.

הלך לאומן שעשהו ואמר לו אוצר אחד היה לי בבית גנזי, השב לי גזילה שגזלת ממני. אמר לו האומן דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב. אמר לו עכ"פ תן לי נחמה, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה. אמר לו האדם וכי יש נחמה בשתיקה, הסב האומן פניו ולא השיב לו.

יצא הימנו וביקש לילך, ולא נענו לו רגליו. ביקש להסב פניו אל הקיר, באו בעלי תריסין וכפו עליו לשמעם. ביקש להפליג תרשיש, רדף אותו הסער. ביקש לטמון ראשו בחול, פצתה האדמה את פיה ושילחה בו תהומות שבה.

לא ידע מה שיעשה.

אחר זמן ראה זקן אחד שהיה יושב במקום אחד וביקש הימנו ניחומים. אמר לו אין לה מנחם מכל אוהביה. לא שאין לה אוהבים, אלא שאי אפשר לה להינחם.

אמר לו סוף סוף מה אעשה, אמר לו סוף דבר הכל נשמע. אמר לו והלא אמרו לי שתוק. אמר לו מי אמר לך. אמר לו גזלן שגזל הימני, מי שהשלום עתה שלו. אמר לו הזקן מה אעידך מה אדמה לך. על כל פנים כמה אוהבים יש לך בוודאי, לך אליהם ודבר איתם ואהוב אותם.

שאל אותו וכי בזה יש נחמה, אמר לו לא.
אמר לו מה חפץ יש בכל זה. אמר לו נחמה אין בזה אבל אפשר גאולה יש בזה, והלא זה כל האדם.

————————————

אני יודע ששכחתם, וגם אני קצת שוכח לפעמים, ובכלל גזירה על המת להשכח, אבל היה לי חבר שבכל סוף חורף, כשהלילות היו מתחממים קצת, היה שולח לי הודעה, ציטוט של נתן זך: "וְרַק זֹאת אֵדַע: כִּי הַחֹרֶף עָבַר וְלֵילוֹת אָבִיב מְתוּקִים נִיגַרִים כִּדְבַשׁ, צְהֻבִּים, מִן הַמְּנוֹרָה".

(ולפעמים היה טועה וכותב "מתוקים כדבש", או "לילות אביב צהובים", אבל ידעתי למה הוא מתכוון. וכך היה שנים. והנה פתאום עברה שנה מאז שהוא, ובכן, כבר איננו, ושוב הגיע הלילה החם הראשון של האביב, ואתמול בערב כל הרחוב היה ריח צהוב ניגר, וישבתי וחיכיתי להודעה שלו, והרגשתי מטופש)

(אל תתנו לזה להפריע לכם להתאהב)

——————————–


ודברים שכתבתי בתום השבעה:

מילה מוזרה, המילה 'נחמה'; היא כאילו מצביעה על החזרה אחורה של המציאות. 'ניחמתי כי עשיתים', אומר אלוהים, ובעצם מתכוון לכך שהוא חוזר בו. הוא מתחרט, הוא משיב את המציאות לאחור, ומבקש להתחיל הכל מחדש כאילו לא היה כאן דבר. כשהנביא משתמש בביטוי 'נחמת ציון', הוא מדבר על כך שהעבר ישכח, כיון שהכל יחזור להיות כשהיה.

יש מן האוקסימורון בביטוי 'ניחום אבלים'. אנשים באים לדבר, אבל מה כבר אפשר להגיד אל מול המוות. ובכן יושבים, נאנחים קצת, מספרים סיפורים עם פאנץ', מעבירים איזה מסר חד משמעי: הנפטר היה איש טוב, הֶיו גם אתם טובים. תראו איך חייך ברגעי משבר, מה הוא אף אתם. מילות נחמה אחרות מכלילות אותו בתוך סיפור גדול יותר, של מלחמה ומאבק ומשמעות ציבורית, כזו שמעניקה משמעות גם למוות. כך או כך, הן הולכות על העבר: מי היה הנפטר. מה הייתה משמעות מותו.

ומשום כך, אין בזה נחמה באמת.

אין בזה נחמה כי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחור. כי החלל שנותר בחזה – עדיין הוא חלל, והמילים אולי מטשטשות אותו, אבל לא מכסות עליו. אין בזה נחמה כי נחמה מורה על העבר, מדברת על העבר, היא מבקשת להחזיר את העולם אחור, ואין אפשרות כזו. המוות הוא חד משמעי, הוא נעוץ בזמן כמו סכין, ואין יכולת במילות הנחמה בכדי להשיב אותו אחור. כפי שכתוב באיכה, "רחק ממני מנחם, משיב נפשי'; הנחמה היא שיבה. משל הלכה ממך הנפש, והמנחם מחזיר אותה אליך.
ואיך אנחם.

אז אין נחמה. הזמן בא (ואם לא בא, עוד יבוא), מקרים חדשים קורים, הלב פונה לדברים אחרים, והכאב הולך עם השכחה, אבל נחמה אין כאן, וכשהזיכרון צף ועולה, הוא דוקר כבראשונה. מה, אם כן, ניתן להגיד, איך לנחם.

אני לא יודע. דומני שאי אפשר. ובכל זאת, מאחורי המילים שמבקשות לנחם, עומד אדם, והאדם הזה מבקש לפנות אל המתאבל ולהגיד לו שאכפת ממנו, שעוד יש כאן אנשים מסביב, שיש כאן לב שנפער ללב ומבקש להחזיק בו, וכל המילים אינן אלא אותה בקשה כמוסה.

אני, אמנם, לא מהמשפחה, והכאב שלי הוא כאב אחר, אבל רציתי להגיד תודה לחברים, למשפחה שלי, למשפחה שלו, לכל אלה שתומכים ומחבקים ושולחים הודעות ומתקשרים ומציעים זרוע להתמך בה. כי אולי אין נחמה, אבל יש גאולה ותקווה ואהבה, וגם אם הן מורות על העתיד שעדיין-לא-קיים, ולא באמת מספיקות, בכל זאת הן משהו. ואפשר, כמו ר' עקיבא, לִצפות לעתיד ולהתעודד, ויש מילים שיכולות לעודד ולתמוך ולתת קביים לאיש שמבקש לקום עכשיו ולשאת את הזיכרון ובכל זאת להמשיך ללכת.

ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים.

————————–

(וכאן, קישור להספד שבשנה שעברה)

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לזכרו הטוב של שלום שרקי

  1. מוטי הגיב:

    אתה כותב מדהים! בשפה קולחת שמעבירה את המסר מדויק עד העצם. ממש מלאכת מחשבת.
    נהנה מאוד לקרוא כל פוסט שאתה מעלה.
    בהצלחה הלאה!
    מוטי

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s