על לימוד התורה | לשבועות

1. על לימוד גמרא

א. לפני כך וכך זמן קראתי על ישיבות תיכוניות. כלומר, על כך שאינן מתאימות לכולם. ויותר מזה קראתי: שאנשים מנסים לדחוק אנשים אחרים לתוך תבניות, להגיד להם ללמוד מדעים מדוייקים והם נפשם חפצה לשחק כדורסל, או להגיד להם ללמוד גמרא והם אינם יכולים ללמוד גמרא. והאמת היא, כך קראתי, שכל אדם ייחודי ועומד בפני עצמו ועל כן צריך שתהיה לו תכנית לימודים מותאמת לו אישית והמוני מלאכים שמלטפים את ראשו ואומרים לו 'גדל', ואת הגמרא להוציא מתכנית הלימודים.

ב. ונזכרתי בזה אתמול כשהייתי בחתונה ופגשתי בצביקה, וכיון שפגשתי בו דיברתי איתו, ודיברנו על לימוד גמרא, ואיך הצלחתי להעביר שנים ארוכות בישיבה תיכונית ובישיבת הסדר ולהגיע לגיל מסוים במחשבה כאילו אני יודע ללמוד, ובאמת ידעתי לקרוא ארמית ויכולתי לעקוב בערך אחרי המהלך של הגמרא, ואפילו לצטט ידעתי, אבל באמת – לא הבנתי כלום.

ג. אני חושב שעדיין אינני מבין.

ד. ובכל זאת אנסה להגיד משהו על לימוד גמרא, האסימון שנפל לי רק בשלב מתקדם: הוא אינו לימוד של ידע אלא לימוד של מיומנות. כלומר, אפשר להתייחס למיומנות הזאת כידע (הנה, אני מצליח לעקוב אחר פיתולי העלילה של המחלוקת, אני 'יודע את הסוגיה), אבל אם מסתכלים שניה על הטקסט, רואים שאין כאן ניסיון להגיד או לפסוק הלכה, אלא להראות שוב ושוב צורת חשיבה מאוד ספציפית. רואים שביסודו של דבר זה כמו ילד שעוזרים לו לרכב על אופניים. הולכים איתו צעד אחר צעד, דיווש אחר דיווש, שוב ושוב, ובסוף הוא לומד לרכב.

ה. האם זה אומר שכולם צריכים ללמוד לרכב על אופניים? לא, אבל זו מיומנות שימושית. גם נהיגה היא מיומנות שימושית, וגם לחשוב בצורה מסוימת זו מיומנות שימושית. יכולת הפשטה היא מיומנות שימושית. אבל לא ה'שימושיות' היא הסיבה שלומדים גמרא. לומדים גמרא בישיבות תיכוניות כי ישיבות תיכוניות הן מוסד דתי, ובאורתודוקסיה היהודית, גמרא היא אחד מספרי היסוד. וזהו, זה לגמרי מספיק.

ו. בניסוח אחר אפשר לומר: ידע הוא כמו מוצר שאתה קונה. הולך בסופר, רואה ידע, חוזר עליו קצת – והנה יש לך אותו. מיומנות, לעומת זאת, היא סוג של מסורת; מישהו שיודע מנחיל אותה למישהו אחר. הלימוד של הגמרא מראה את צורת החשיבה שהייתה לאנשים אחרים, בדורות אחרים. לימוד של ראשונים, של אחרונים, של אסכולות חשיבה – יותר משהוא מלמד את מה שאותם רבנים אמרו, הוא מלמד (או יכול ללמד, במקרה אידיאלי) את הצורה שבה הם הגיעו לזה.

באיזשהו מקום, במין אוקסימורון נפלא, לימוד גמרא, אף שהוא לימוד של טקסט מקובע, למעשה הוא לימוד של מסורת.

ז. ומה שאני רוצה להגיד, ככלות כל זה, הוא שיש כאן הנגדה מעניינת בין האינדווידואל המודרני (אחח, דור הY) ובין מסורת החשיבה. בין ה'אני ייחודי, אני מקורי, אני חושב בדרך משלי' ובין הניסיון ללמוד מאנשים אחרים: איך הם למדו, מה הם הבינו. באיזו צורה הם בוחנים מושגים (חומריים ודתיים) וכן הלאה.

הגמרא לא נצרכת לי להגנה. היא שרדה יפה מאוד, הרבה מאוד זמן, ותמשיך לשרוד גם אחרי (אני מניח). ובכל זאת, אם אני צריך לתת סיבה אחת למה לא להוציא אותה מתכנית הלימודים, ולמה גם נערים ונערות רכים כדאי להם שילמדו אותה (ויתווכחו איתה, ולא יסכימו עם הערכים המוסריים, או עם צורת החשיבה, או עם הסיפורים, ובכל זאת ילמדו) – זו הסיבה.

2. על הסיום

13343031_10208547350315368_6554575130402689558_n

וזה אחד הטקסטים האהובים עלי באגף היהודי של ארון הספרים.

א. בגלל שאומרים תפילה שמועילה לשכחה בעזרת ה'. וזה כל כך חמוד.

שהיא כמו שיש 'תפילה לעצירת גשמים'. וחסידים מתלוצצים מזה שכשלומדים דף יומי, כל דף גורם לשכוח את הדף שקדם לו, ובשביל לשכוח את הדף האחרון במסכת נוסדה תפילה שתועיל לשכחה.

ב. מפני שהמסכת מכונה בסוגריים 'פלוני', משל היה לה שם נסתר (נניח, 'משה חיים' או 'אפרכסת'), ומפאת כבודה שומרים עליו נסתר ורק אומרים 'נו, נו, כולם יודעים איך קוראים לה ומי שלא יודע אנחנו לא נרכל עליה כאן בפרהסיא נא לגשת בבקשה אחרי שאוכלים הופלים והמיץ פז, ונספר בחשאי'.

ג. וכיון שכך אפשר להבין שהמסכת היא כמו אדם, כלומר יש לה ישות בפני עצמה והיא הולכת ובאה, לפעמים נענית לאדם ולפעמים לא. ולפני שנפרדים ממנה וממשיכים למסכת אחרת, מבקשים ממנה: אנחנו לא נשכח אותך, מסכת פלוני, ואת אל תשכחי אותנו. אנחנו נחזור אלייך ואת תחזרי אלינו.

ואת כל זה אומרים שלש פעמים כמו משביעין אותה: בבקשה תחזרי בבקשה תחזרי בבקשה תחזרי–

ד. והסעיפים הקודמים יחד אומרים, בעצם, שוודאי לנו שנשכח אותה, ועל כן התפילה היא לשכחה ולא לזיכרון. שאם לא נוכל לשכוח, כלומר, אם לא נעזוב את המסכת, גם לא נוכל לחזור.

איזה משחק חיזור נרקם כאן במילים האלה.

ה. בגלל שאחרי כל זה פונים לאלוהים ומבקשים ממנו עזרה בסיפור. וההמשך (שהורדתי בעריכה, כי הוא פחות מעניין) רק מדגיש את הזיקה שבין לימוד תורה ובין (במפתיע!) עבודה. כלומר שהתורה תהיה העבודה, ושיש אנשים שרצים לעבודה ויש אנשים שרצים ללמוד, ושניהם עמלים, ולימוד התורה הוא קבלת שכר, וכולי וכולי.

כאילו יש כאן זיקת חיזור מול המסכת, אבל מחוייבות מול אלוהים. שזה כמו ההבדל בין לחזר אחר בחורה ובין להתחייב לאבא שלה שאתה הולך לפרנס את הבת שלו.

ו. ובאמת באמת, בגלל רצף שמותיהם של בני רב פפא שמובאים כאן, אין איש יודע מדוע. והמצלול הזה, 'פפא', יוצר איזה רצף מיסטי מתנגן בין שמותיהם של כל בניו.

לומר שבסוף בסוף, אחרי כל הלימוד ואחרי כל הפלפול ונסיונות ההבנה, עם כל הנסיון להפוך את היהדות למוסרים, ואת הדת למקובלת, ואת המצוות למובנות, ולהסביר מדוע ראוי לכולם (וגם לקוריאנים) ללמוד תלמוד, עדיין נותרו פה ושם עניינים שהם ממעל לטעם ודעת.

רוצה לומר: באהבה, כמו באהבה.

3. 

אדם רוצה להיות תלמיד חכם להתפלפל קצת להנות מזיו השכינה חשקה נפשו בתורה אבל קוראים לו שרה לאה היא בת עשרים וחמש סייעת בגן חובה ואמא שלה בעיקר מודאגת מזה שעדיין אין לה חתן

ובכן מה היא עושה היא קוראת את הפרשה כל יום שישי ושומעת שיעורי הלכה ויום אחד היא הולכת לחנות של תמימי וקונה בסתר גמרא שבת מבוארת ללומדי הדף היומי ולומדת בגן הילדים בזמן של הריכוז

ויום אחד היא יוצאת לפגישה עם איזה יהודי לא עלינו שיש לו בעיה ברגל ולכן הוא מתמיד גדול אבל שידוך לא משו והוא אין לו על מה לדבר אז הוא מספר לה שהם אוחזים בהוצאה מלאכה גרועה היא והתוספות המוקשה שם וכן הלאה

ומרוב חשקה בתורה היא מיד מסבירה הכל דבר דבור על אופניו נחמד מזהב ומתוק מדבש, והיהודי אם היה יכול היה בורח אבל יש לו בעיה ברגל אז מה יעשה והוא מקשיב ונשבה כי המתיקות אוי המתיקות ובאמת ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל

4. מחווה לשימבורסקה

אֲחָדִים לוֹמְדִים תּוֹרָה
אֲחָדִים –
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא כָּל הַיְּהוּדִים אוֹ כָּל הַדָּתִיִים.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר וְהַיְּשִׁיבוֹת, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַחוֹקְרִים מִטַּעַם עַצְמָם,
אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

לוֹמְדִים –
אַךְ אֶפְשָׁר גַּם לִלְמֹד לְבָשֵׁל מָרָק עוֹף.
לוֹמְדִים גַּם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת בַּסִּיר.
לוֹמְדִים מָתֶמָטִיקָה,
לוֹמְדִים מִטָּעֻיּוֹת
לוֹמְדִים לְתַקֵּן נַעַל יְשָׁנָה.

תּוֹרָה –
אֲבָל מָה זֹאת בְּעֶצֶם תּוֹרָה,
לֹא אַחַת נָתְנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ
וְנֶאֱחַז בְּזֶה
כְּבַצִיפִּיָּה לַגּוֹאֵל.
מודעות פרסומת

2 Responses to “על לימוד התורה | לשבועות”


  1. 1 estersultan 12 ביוני 2016 ב- 22:32

    והאמת היא, כך קראתי, שכל אדם ייחודי ועומד בפני עצמו ועל כן צריך שתהיה לו תכנית לימודים מותאמת לו אישית והמוני מלאכים שמלטפים את ראשו ואומרים לו 'גדל', ואת הגמרא להוציא מתכנית הלימודים.

    מתחברת מאוד לרעיון שלימוד הגמרא נועד להוציא אותנו מעצמינו, מעמדת הנפש שאנחנו מרכז העולם וללמד אותנו להצטרף אל הקיים ולהגדיל אותו.

    קיצור יצא לך מאמר מאוד "שפריאני", וזה ממש מוצא חן בעיני.

  2. 2 אסתר 28 ביוני 2016 ב- 22:50

    שיש כאן הנגדה מעניינת בין האינדווידואל המודרני (אחח, דור הY) ובין מסורת החשיבה. בין ה'אני ייחודי, אני מקורי, אני חושב בדרך משלי' ובין הניסיון ללמוד מאנשים אחרים: איך הם למדו, מה הם הבינו. באיזו צורה הם בוחנים מושגים (חומריים ודתיים) וכן הלאה.

    נפלא


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: