דרכים לחזור הביתה / אלחנדרו סָמְבְּרָה

דרכים לחזור הביתה. אלחנדרו סָמְבְּרָה. תירגם מספרדית: אדם בלומנטל. הוצאת עם עובד, 
153 עמודים, 54 שקלים

עלילת החלק הראשון של "דרכים לחזור הביתה", ספרו החדש (בעברית, המקור יצא ב–2011) של הסופר הצ'יליאני אלחנדרו סמברה, מתארת ילד (המספר, אלחנדרו) שעוקב אחר אחד משכניו, ראול. הוא לא יודע אחרי מי בדיוק הוא עוקב, מה הוא אמור למצוא ואפילו לא לאיזו מטרה הוא עוקב. הוא עוקב כי אחייניתו של השכן, קלאודיה, ביקשה ממנו והוא התאהב בה. הוא עוקב כי זה נראה לו שעשוע. באותה פתאומיות שהמעקב מתחיל, כך הוא נגמר; האחיינית מבקשת ממנו להפסיק. כמה חודשים אחר כך השכן עובר דירה ובזה זה נגמר. וככל הנראה, זה אולי קו העלילה הכי ברור ברומן.

קצת קשה לנסות לספר מה קורה בשאר הרומן: יש כאן תיאור ארס־פואטי של כתיבת הספר; יש אהובתו של הסופר, אֶמה, ותיאור היחסים איתה; יש מפגשים מחודשים עם הדמויות הבדיוניות, או האמיתיות; יש היחסים עם הוריו של סמברה, ויש אוסף של הגיגים, סצינות פעוטות, רגעים ששייכים לכאן מבחינה תמטית, אבל אין להם זיקה עלילתית. בקיצור, שאר הרומן הרבה פחות קוהרנטי, רציף או שומר על ההבדל שבין מציאות לדמיון. בעיקרון זה מתכון מהיר לספר מבולגן, ולרגעים מסוימים הספר אכן נראה כך, אבל בסופו של דבר — איכשהו, לא ברור — זה עובד.

עטיפה_-_דרכים_לחזור_הביתה(1)

זה עובד, אולי, מפני שסמברה לא מנסה לספר סיפור, אלא מנסה להיזכר בַּסּיפור: הוא מנסה להיזכר בסיפור הילדות שלו, סיפורה של ההתבגרות לתוך שלטון הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה, בין 1973 ל–1989. זה סיפור אישי, אבל גם סיפורו של דור שההיסטוריה קרתה לו בעת שהיה צעיר מדי, וכמו ילד קטן העומד מול ציור ענק, לא היתה לו היכולת לצעוד צעד לאחור, לקבל פרספקטיבה ולהבין מה בעצם קורה כאן. הוא מבין את זה רק כשהוא מתבגר, ואז, כך נראה, כבר מאוחר מדי: הוא לא יכול לחוות, אלא רק להיזכר.

ההיזכרות הזאת, כדרך העולם, היא מתעתעת, ערפילית, קשה לאחיזה. קשה להבחין מה, בזיכרונות שלנו, באמת קרה, ומה אינו אלא זיכרון שווא, זיכרון שהיינו רוצים לזכור, שאנחנו מניחים שהוא קרה, אבל אין בו אמת. סיפורו של הדור שלו, כפי שהוא מספר אותו, אינו סיפור על משהו שקרה במודע, אל מול העיניים, אלא מאחורי הקלעים. לכן אין בספר כמעט שום דבר שאפשר לספר עליו מבחינה עלילתית, אין כאן קונפליקטים, ואת פירורי העלילה צריך ללקט בקפידה. הניסיון לבנות את האמת מתוך שברי הזיכרון, כלומר, תהליך הזיכרון עצמו, הוא שמרתק.

אפשר לראות את זה היטב בפסקת הפתיחה, המדברת (כמו במחקריה של הפסיכולוגית אליזבת לופטוס על זיכרונות שווא) בילד שהולך לאיבוד. וליתר דיוק: ילד שאיבד לרגע את הוריו, אבל הסתדר וחזר הביתה לבד. כשאמא שלו אומרת לו "הלכת בדרך אחרת", הוא חושב — לא אני, אתם הם אלה שהלכו בדרך אחרת. במלים אחרות — מבחינת הילד, דבר לא קרה כאן. מבחינת ההורים, היה כאן סיפור של ילד שהלך לאיבוד. ומה שסמברה עושה — בפתיחה, אבל גם בשאר הרומן — זה לחשוף את הסיפור של ההורים, "הסיפור הגדול", דרך נקודת המבט של הילד.

לשם כך הוא בונה את הספר כארבעה חלקים: הראשון מספר את אפיזודת המעקב. "דמויות משנה", הוא מכוּנֶה, כי הוא תיאור של צל, של מעקב, של אדם שצופה בסיפור אבל אינו מבין אותו. שמו של החלק השני הוא "הספרות של ההורים" (כי זה הסיפור שלהם, כותב סמברה, לא שלנו). של השלישי — "הספרות של הילדים", והוא רגעי ההבנה, השחזור, ההבניה המחודשת של המציאות מתוך הסיפורים, והרביעי נקרא "אנחנו בסדר".

לקראת סופו של הספר נזכר סמברה ברעידת האדמה שגם פותחת את הספר: רעידת האדמה של 1985. בפתיחת הספר הוא מתאר איך היתה זו הפעם הראשונה שבה פגש את קלאודיה, ובסופו הוא נזכר איך היתה זו הפעם הראשונה שבה חשב על המוות. "המוות היה אז בלתי נראה לילדים כמוני", הוא כותב, "שיצאו החוצה והתרוצצו באותם רחובות מדומיינים, מוגנים מן ההיסטוריה. ליל רעידת האדמה היה הפעם הראשונה שחשבתי שהכל יכול להתפרק". בהמשך הוא נזכר איך, באותו לילה, "קול של גבר חזר שוב ושוב, כמו מנטרה, בכל פינה: אנחנו בסדר, אנחנו בסדר".

רעידת האדמה יכולה להתפרש גם כמטאפורה להפיכה הצבאית. וכשקוראים את זה כך יש המון חסד בסיום הזה; המון חמלה, השלמה עם הזיכרון, המשכיות מן השבר. אבל כשאני קורא את הדברים אני לא יכול שלא להיזכר בגרפיטי שראיתי פעם: שבלונה פשוטה שכתוב בה "הכל בסדר", שרוססה בזמנו במרכז העיר ירושלים, כמו מנטרה מרגיעה מהאח הגדול: אנחנו בסדר.

מישהו התחכם פעם — אולי לא הבין — והוסיף לגרפיטי את המלה "לא", כך שיצא "הכל לא בסדר". כאילו שהיינו צריכים את המלה הנוספת לדעת שהכל לא בסדר: הרי מתי אנשים אומרים זה לזה "הכל בסדר" אם לא אחרי רעידת אדמה, בשעת משבר, אחרי פיגוע. אומרים בשביל להרגיע את הרוחות, להמשיך את השגרה, להדהד: לא הכל בסדר, אבל היינו רוצים מאוד שכך יהיה.

גם הסיום של הספר יכול להיקרא כך. כלומר, כמין כסות עיניים מעל הקְלעים, ההתרחשויות שבאמת קרו וממשיכות להשפיע. ואיך אפשר לקוראים כאן שלא לקרוא את הספר — שעוסק בגדילה אל תוך משטר צבאי בקצה האחר של העולם, בהתרגלות אליו, בחוסר היכולת לראות את מה שקורה לך מתחת לאף: את הגדרות, המחסומים, הצבא, המעצרים המינהליים — ולא לחשוב לתוך מה גדלים כאן ילדים. משמע: מה כבר נראה להם הגיוני. איזה סיפור גדול מתרחש להם כמו מתחת לאף, ברקע, מאחורי הקלעים אבל בעצם מול העיניים, בזמן שהם מנסים לפזר את כל הערפל ולהבין מה, בעצם, קורה כאן.

(פורסם במוסף 'ספרים', הארץ, 10.6.16)

מודעות פרסומת

0 Responses to “דרכים לחזור הביתה / אלחנדרו סָמְבְּרָה”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: