גלידה (4)

יג.

אחרי שמיכל שפירא היפה אמרה לאודי מרמלשטיין 'לא' כבר לא הייתה לו סיבה להגיע לסניף והוא ניסה להפסיק לחשוב על דייטים ובנות ולהפסיק 'לשחק משחקים' כמו שהרב שלו קרא לזה והתחיל לשבת וללמוד תורה ברצינות ואפילו גזר מהעיתון מודעה 'אושר עד – בלי שטיקים בלי טריקים' והדביק על הבוקסה שלו להגיד לכל מאן דבעי שהתורה היא אושר עד ושהוא, כלומר אודי, לומד ברצינות מהבוקר ועד הלילה ואם רוצים להפריע לו – אז בבקשה, עכשיו הוא לומד. וכמו שהוא לא נותן למחשבות על מיכל שפירא או בתיה הקומונרית להפריע לו ככה אין סיבה להפריע לו בשאלה האם יהיה שניצל בארוחת הצהריים.

כשבאו לדבר איתו הוא היה מצביע על השלט ומחייך ואומר אם זו שאלה בלימוד אז שניה אני מסיים את הרש"י, ואם זה סתם לדבר אפשר אחרי עשר וחצי בערב או בהפסקת הצהריים שהיא זמן שאינו מן הבוקר ואינו מן הצהריים, ועכשיו אני לומד אבל בינתיים אפשר לקחת טופי מגמ"ח הטופים שיש על הבוקסה, שזו התורה מתוקה מדבש ומנופת צופים ולמה לא לעשות למישהו אחר טוב על הנשמה, ובני הישיבה אהבו לבוא לדבר איתו בהפסקת הצהריים ולקחת טופי. לפעמים היו אפילו מתגודדים סביבו חבורות של דיבורים בבית המדרש בהפסקת הצהריים מאנשים שהרגישו שלישון זה ביטול תורה אבל בכל זאת הנפש צריכה איזה א ביסלע מנוחה, אז מדברים קצת. ואחר כך כשהיו מתגודדים במקום אחר וקצת מרכלים היו אומרים אבל האמת, האמת שאודי מרמלשטיין הוא אחד האנשים, גם לומד תורה ברצינות וגם אדם טוב.

הכל היה נחמד והוא למד תורה בחברותות מתחלפות בישיבה שלו, שכידוע אינה 'הדרת פנים', ופתאום אחרי זמן ועוד זמן פתאום הגיע בין הזמנים ובמוצאי תשעה באב הוא אכל לחמניה ושוקו ומיץ פטל ורוד ועוגה אנגלית עם חתיכות פלסטיק צבעוניות בחדר האוכל ואחר כך הלך לחדר וארז תיק שחציו כביסה וחציו ספרים ונסע הביתה ונתן נשיקה לאמא ושלום לאבא וחיבוק לשמעון אחיו הגדול, ואחר כך הלך לחדר ופרק שם את המנחת חינוך ואת הפני יהושע ואת הקצות והניח אותם על המכתביה בחדר ליד הספרים הישנים של בני גורן מהבגרות במתמטיקה בשמינית, ואז התיישב על המיטה והסתכל על הספרים בעייפות ואמר לעצמו אולי אחר כך. גם אחרי הצום צריך להנפש קצת ולא לפתוח איזה ספר של הרב עודד וולנסקי ללמוד וגם אחרויינים אי אפשר ללמוד עכשיו ובטח לא ראשונים ואפשר באמת לפתוח איזה ספר אמונה קליל של גושניקים אבל זה לא רציני.

וכיון שלא ידע מה לעשות והצום התיש אותו לגמרי ולא היה לו כח, כיון שכך הוא הרים טלפון לקובי שיבוא לגלידה בפיצה שבפינה אבל קובי היה בצבא והוא הרים טלפון לעודד וגם עודד היה בצבא ולשניה חשב להתקשר למיכל שפירא אבל המחשבה חלפה לה במהירות, וכך מצא את עצמו אודי מרמלשטיין עושה סבב טלפונים בין כל רעיו ומכריו וידידיו מהשכונה אבל כל הבנים היו בצבא וכל הבנות בקושי זכרו מי הוא, והוא מצא את עצמו משתעמם. זה לא שווה ללמוד כשאף אחד לא בסביבה ולמרות שהבטיח לעצמו ללמוד לפחות את כל מה שמופיע ב'דבר מלכות' שהחב"דניק מהתחנה המרכזית מחלק בכל זאת מצא את עצמו אודי הולך בטל. הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מוביל לידי חטא ה' ירחם והחטא מוביל לידי ייסורי מצפון וייסורי המצפון מובילים לכדי שיטוט בלילה ואודי מרמלשטיין הלך להסתובב ברחוב ופתאום ראה באחת הגינות הציבוריות את אחיו, שמעון מרמלשטיין, שיעור ז' בישיבת הדרת פנים המעטירה ותלמיד חכם גדול בזכות עצמו, יושב ומחזיק ידיים עם בת.

והוא לא ידע מה לעשות כי ברור שאי אפשר להתפרץ ולצעוק חילול ה' אבל באותה מידה אי אפשר לעבור על זה בשתיקה. כלומר אפשר שלא להגיד כלום אבל בכל זאת איך יכול להיות ששמעון מחזיק ידיים עם מישהי, ועוד מישהי שאודי לא מכיר, והוא חזר מהר הביתה והתיישב במטבח והכין לעצמו קפה ואמר לאמא שלו, שהייתה עסוקה בכביסה של תשעה ימים, אמא, שמעון יוצא עם מישהי? ואמא שלו פתחה את המכונה ואמרה לא שידוע לי, למה? ואודי אמר סתם, רציתי לשדך לו מישהי שאני מכיר, ואמא שלו הוציאה את הכביסה לגיגית אמרה נו, מי? ואודי אמר חשבתי שאולי בתיה הקומונרית תתאים לו, ואמא שלו לקחה את הכביסה למייבש ואמרה בתיה הקומונרית? היא רק עכשיו סיימה שנתיים שירות. היא לא קצת צעירה מדי? ואודי אמר כן, נכון. ואמא שלו דחפה את כל הבגדים לתוך המייבש וסובבה את הכפתורים ואמרה נו, אבל אולי אתה תצא איתה? ואודי אמר לא, מה פתאום. ואמא שלו הלכה לסל הכביסה ואמרה למה לא? ואודי חשב וחשב אבל לא הייתה לו שום סיבה טובה למה לא.

הוא חשב שהמשפט הזה שנאמר בהסח הדעת יתמסמס אבל אמא שלו לא הייתה אחת שתתן להזדמנות להתבזבז וכיון שתקן הבוקר של בתיה היה בת שירות בבית הספר שבו היא לימדה מתמטיקה היא הרימה כמה טלפונים ואמרה לאודי תקשיב, היא פנויה והנה המספר שלה, ואודי אמר טוב, ואמא שלו אמרה תתקשר, ואודי אמר טוב, והתקשר, והם קבעו לצאת ואחרי יום יומיים הם ישבו באחד הערבים בקפה קפה שבקניון ובתיה הקומונרית אמרה יצאו לנו המון חניכים למחנה ברוך ה', ושנה הבאה אני מתחילה ללמוד מדעי ההתנהגות באריאל, ואני חושבת לקנות אוטו, ואודי מרלשטיין אמר כן, כן, מעניין מאוד. ובתיה שאלה נו, מה איתך, ואודי אמר עוד שבועיים וחצי אני חוזר לישיבה לזמן אלול, וכשנזכר בישיבה ובלימוד ובחבר'ה המשפט הצית בו איזו שמחה עצומה בלב שעלתה והאירה דרך העיניים היישר אל בתיה הקומונרית שהסתכלה עליו באותו רגע וזה היה נראה לו כאילו היא אומרת לעצמה ששנה שלימה הוא העביר פעולות ערב שבת משעממות בסניף ושהיא חשבה שכל הדייט הזה הוא לסמן וי על האמא הנודניקית שלו וללכת אבל וואו איך העיניים שלו מאירות.

יד.

הרבנית רחלי ונטורה לא אהבה שקוראים לה הרבנית, ולא אהבה שקוראים לה ונטורה, ובאופן כללי הייתה מסתפקת ב'רחלי' אלמלא הייתה קריאייטיב דירקטור ראשי במשרד הפרסום ארט את דיזיין ובכל פעם שהיו מציגים אותה לפני הלקוחות, היו אומרים זאת הקריאייטיב דירקטור הראשית שלנו, רחלי ונטורה, והלקוח היה אומר 'אה, את רחלי ונטורה! שמעתי עלייך', כי אם הוא פנה לA&D כנראה שהוא אכן שמע עליה. ובכל זאת בכל פעם שהייתה נכנסת לאזור הישיבה היא הייתה הופכת באחת ל'הרבנית', 'הרבנית יכולה לדבר בכינוס הנשים לחודש אייר?', 'אולי הרבנית תכתוב משהו לעלון?', 'הרבנית יכולה לדבר עם אשתי? היא קצת עצובה לאחרונה ואני לא יודע למה', ורחלי הייתה נאנחת בינה ובין עצמה ויודעת היטב למה אשתו של עוזיאל כרכום עצובה קצת, אבל לא אומרת לו כלום.

בהתחלה כשהיא יצאה עם דודי היא התאהבה בביטחון העצמי ובהומור הקל ובעיקר כי היו לה פרפרים בבטן בכל פעם שהיא ראתה אותו, וידעה שזה סימן מוצלח לאהבה. היא לא ידעה שדודי שלה הולך להיות רב וחשבה שהיא מתחתנת בגיל עשרים ושלש עם בחור נחמד שהולך להיות עורך דין מצליח או משהו כזה, הוא עם השכל החריף שלו עוד יגיע לגדולות ככה אמרה לה דודה שפרה ששידכה ביניהם, והוא אכן הגיע לסוג של גדלות אבל לא מהסוג שהיא ציפתה לו ולא ברמת המשכורת שהיא ציפתה לה והיא מצאה את עצמה הולכת את החיים עם ר"מ שיעור ה' ב'הדרת פנים'. היא נכנסה להיריון ממש אחרי סיום התואר ועוד פעמיים קצת אחרי ובתחילת שנות השלושים שלה התקשר אליה מועלם מארט את דיזיין ואמר שהוא ראה את העבודה שלה עם הבננה של אנדי וורהול וזה מבריק והוא רוצה להציע לה עבודה. משכורת של ר"מ זה לא מספיק בשביל משפחה וגם משכורת של פרילנסרית אנונימית זה לא משהו ובסופו של דבר הם התייעצו עם רב ממכון פועה שאישר לה להתחיל לקחת גלולות כי הגוף שלה לא יכול לעמוד בעוד היריון ועוד תוך כדי עבודה והגוף שלה לא הגיב לזה בצורה הכי טובה, ירד לה כל החשק והיא התחילה לדמם כמעט בלי הפסקה. אבל דודי עדיין מאוד רצה וכולי, והמלכוד הזה הכניס אותה לסרטים שמשהו בה לא בסדר.

ואם להיות כנים לרגע כבר מההתחלה היא הרגישה שמרמים אותה. שנים של אולפנת צביה וסמינריונים בבני עקיבא ושיחות בדירת השירות בנתניה אמרו לה שכל עוד הם רווקים הכל אסור, אבל מהרגע שיתחתנו הכל יהיה מותר, והם התחתנו והכל לא נהיה מותר. כלומר יש המון דברים שמותרים והיא אמרה את זה שוב ושוב לכלות שהיא הדריכה וגם לעצמה, אבל לא אמרה להן את זה ששבועיים בחודש זה המון המון זמן. זה חצי מהחיים. חצי מהחיים שבהם ישנים בנפרד ולא מעבירים דברים מיד ליד ולא מחבקים כשיוצאים, ונכון שזה יוצר תשוקה ושיח וכל מה שתרצו אבל לפעמים זה גם הורג אותם באותה המידה. שלא לדבר על אמצעי מניעה שלא מתאימים לכל אחד, בטח שלא למאורסות של הביינישים שהגיעו אליה מלאות חששות חודשיים לפני החתונה והיא צריכה להגיד להן שהכל יהיה בסדר ולשמור על פנים מחייכות. ועכשיו כשהיא צריכה לתמוך בהן, והיא עם הדימום, זה נהיה קשה מרגע לרגע.

ויום אחד התקשרה אליה יסכה דינה החמודה של נועם ואמרה לה שהם רוצים לטוס לאיטליה ואם הרבנית תוכל לדבר עם הרב שידבר עם נועם אז בבקשה, ורחלי אמרה לה לא הרבנית, רחלי, ואין שום בעיה זה מספיק חשוב ואני אדבר איתו, ונזכרה איך בהתחלה בהתחלה הכל היה טוב והם הרגישו שהם הבת פלוני לפלוני זה של זה, ולאט לאט הם התרחקו, ודודי מתגעגע, והיא נרתעת, ולפעמים אין לה כח ולפעמים יש לה, וכל הסיפור הפך להיות תשעים אחוז מהזוגיות שלהם במקום להיות הבסיס שעליו נבנה הכל. וכיון שכך, כבר באותו הערב היא אמרה לדודי שהיא סופרת כבר חמישה ימים רצופים בלי דימום, וכשדודי חייך אליה ואמר איזה יופי, רחלי, איזה יופי, היא ידעה מה קורה אצלו בנפש, וכשנועם בא אחרי יומיים בזמן שהיא הייתה אמורה להיות בקבוצת ההליכה ודיבר עם הרב על לטוס לאיטליה ודודי אמר לו בטח שמותר, בטח שמותר, הכל בשביל שלום בית. היא חייכה לעצמה במרירות ואמרה לא, לא הכל.

וכשדודי עלה אחר כך וראה אותה עצובה לא היה לה כח להסביר כלום, ולא היה לה כח אליו, והיא סובבה אליו את הגב וחיכתה למחר בבוקר, להגיע לעבודה ולראות את הפנים של הלקוח כשמציגים אותה בפניו. ולמחרת בבוקר היא הגיעה לעבודה וכולם נופפו לה לשלום וחייכו אליה והיא הרגישה איך הכוחות שבים אליה, ומועלם הציץ מהמשרד ואמר את זוכרת, רחלי, יש לנו היום פגישה עם החבר'ה של MCC שרוצים להיכנס לשוק מכונות הקפה בארץ, והיא אמרה בטח, בטח זוכרת, למרות ששכחה.

הישיבה הייתה באחת עשרה ועד אז היא לא הסתכלה בפלאפון ורק עברה במחשב על הרישומים שלה למסע הפרסום והמיתוג שהכינה להם, ובאחת עשרה נכנסה כולה מתרגשת ומחוייכת לחדר הישיבות עם מועלם ועם ניצן ועם אהוד מהעורכי דין, ואחר כך נכנסו האלה מMCC והציגו את עצמם וכולם לחצו ידיים זה לזה חוץ ממנה, עוזי אמר שהוא מנהל השיווק ואדיר אמר שהוא סגן המנהל וזה, כלומר מי שלידו עם החליפה והכרס, זה אדם מMCC העולמית, וכולם התיישבו חוץ ממנה שעדיין חיפשה את המקום שלה בין כל הגברים, ואדיר הסתכל עליה עדיין עומדת ופנה אליה בלחישה ואמר 'את יכולה להכין לאדם קפה? את החלב מוקצף וליד עם כפית סוכר, בבקשה'.

מרוב תדהמה היא נאלמה לשתי שניות ודפדפה בדפים שלה במבוכה ובינתיים שמעה את מועלם אומר 'וזאת, זאת הקריאייטיב דירקטור הראשית שלנו, רחלי ונטורה, בטח שמעתם עליה', והיא הסתכלה על כולם וקדה קלות ואז חייכה לאדיר ואמרה מצטערת, יש לי דברים חשובים יותר לעשות כרגע, והיא עקפה את השולחן והתיישבה במקומה. וכשדפדפה בדפים שלה פתאום בין כל המסמכים והאיורים ראתה דף אחד שמתחיל ב'לרחלי האהובה שלי', וכשבהתה בו לרגע הרגישה שבסופו של דבר, בסופו של דבר, היא בסדר.

טו.
גלעד איתן לא למד ב'הדרת פנים' אלא בישיבה אחרת שבה אפילו הוראות השימוש בפינת הקפה היו ממוספרות ומודפסות בכתב קטן ומדויק ומנויילנות היטב מכל הצדדים, והשיעורים היו בנויים היטב דבר דבור על אופניו גברא מכאן וחפצא מכאן. ויכול היה לדעת היטב איפה כל דבר נמצא ומה בדיוק יהיה, והיה משהו מאוד מרגיע ובטוח בידיעה הזאת.

אכן כפי שידע אחרי הישיבה הלך ללמוד משפטים ועבר כמתמחה במשרד עורכי הדין רוזנקרנץ את שלומי ולשם כך היה קם כל בוקר היישר למניין הצעירים המוקדם שהתפללו בו בעיקר אנשים מבוגרים שלא מסוגלים להבין איך אפשר לקום אחרי שבע, אחר כך הגיע הביתה לדירת חדר וחצי פונקציונלית בהחלט שבה חיכתה לו נעמי איתן-גלעד ואכל ארוחת בוקר ונשק לנעמי על הלחי והלך לתפוס את האוטובוס של שבע עשרים ושלש עם הזקן המשוגע מקדימה שצחקק לעצמו בלי להפסיק.

ביום אחד בזמן שהתכונן למבחן חשוב אצל פרופ' אולמן בדיני תאגידים, באה אליו נעמי ואמרה לו שנועם של יסכה דינה מנגן לה שיר כל בוקר, וכיון שלא זכר מיהי יסכה דינה ולא ידע מיהו נועם, אבל ידע גם ידע שתאגיד הוא פיקציה משפטית וניסה לזכור את זה, אמר בהסח הדעת טוב, נו, מה לעשות, אני לא יודע לנגן. ויומיים למחרת, ערב המבחן, התיישבה מולו נעמי ואמרה לו גלעדי, אני רוצה לטוס איתך לאיטליה. הוא פחד ממקומות זרים וגם לא היה חובב גדול של שינויים ולכן התמרד לרגע על כל הסיפור. מה יש לי לעשות באיטליה, אמר בחיוך, מנגו וזארה, מה לי הכא מה לי התם. וכיון שלא צחקה, הבין אמר, אם זה מה שעושה לך טוב, ניסע לאיטליה.

איטליה הייתה עמוסה מאוד בתיירים ולחה מאוד, נעמי התרוצצה ממקום למקום וזה לכשעצמו היה מספק ומשמח מאוד. כבר מזמן הייתה לו התחושה שהיא נמקה קצת בלי חברות ובלי אויר, והנה יש לה טיול. אנשים מצלמים אנשים אחרים! מבנים עתיקים עדיין לא קרסו! מה רבים הפלאים בעולמינו, חשב, אבל לנעמי חייך בלא הפסק. מדי פעם כשראשו הסתחרר עליו והוא חישב לקרוס, הוא שב ופתח חידושי ר' חיים על בבא קמא בדיני שור שנגח והרגיש כאילו הוא יושב במקומו שבטור השמאלי לבימה והשולחן בזוית הנכונה והעולם על מכונו עומד.

וכך זה היה בכל הטיול. כלומר, הוא השתדל מאוד, אבל נעמי לא הייתה מרוצה אף פעם. תמיד ביקשה שיהיה עוד יותר ממה שהוא. שיהנה יותר. למה אתה לא שמח, היא שאלה. והוא לא ידע איך לומר לה שהחוץ לארץ הזה מערער אותו לחלוטין ומה שהוא צריך זה את הבית שלו עם המקום שלו והאוטובוס הקבוע שהוא לוקח לעבודה. והוא ניסה, באמת ניסה, אפילו קנה לה גלידה במפתיע ושר לה ושימח ותמיד רצתה שיהיה יותר. וכשחזרה והראתה תמונות וסיפרה לכולם איך היה כיף באיטליה, עמד בצד והנהן כי תמיד סיפרה איך היה כיף לה, ואף פעם איך היה לו. ואפילו כשחזרה ואמרה 'וואי, גלעדי, איזה כיף היה באיטליה', הוא נתן לה חיבוק מהוסס כזה, של – נכון, אבל לא באמת.

ומה שבאמת היה הוא שמיד אחרי שחזרו מאיטליה גלעד יצא בבוקר ועלה על האוטובוס לעבודה ובמקום לראות את הזקן המשוגע יושב מקדימה ומצחקק הוא ראה מלאך יושב במושב הקדמי, עם הילה ופרצוף מואר וסל קניות משובץ כזה שלוקחים לשוק. וכשעבר על פניו בזהירות והתיישב באחד המושבים האחוריים, המלאך קם והתיישב לידו. יש שלט כזה של 'כל נוסע רשאי לשבת היכן שהוא רוצה ולהעיר על זה זו עבירה פלילית' ולכן גלעד לא אמר כלום, וגם המלאך לא אמר כלום, ורק כשגלעד צלצל בתחנה של גורדון ובא לרדת, המלאך אמר לו 'תלמיד חכם ניכר בטביעות עינא'. כל הסיפור היה מופרך מאוד, ולכן גלעד חשב שהוא חלם את זה והמשיך לעבודה כרגיל בכל יום.

אבל גם למחרת הוא ראה מלאך, הפעם בתור למזון הסיני בעזריאלי, ואחרי זה בגשר של הקריה ואחרי זה הולך מעל איילון עם תרמיל שלוקחים להודו. לפעמים באה איתם מוזיקה ולפעמים לא, לפעמים ירד עמוד אור מהשמיים ולפעמים לא, לפעמים עזר ללמוד מולם דף יומי ולפעמים לא, ובאופן כללי כל הסיפור הלך והחמיר והיה ברור לגלעד שהוא פשוט משתגע. הוא ניסה לנער את הראש וניסה לקרוא על זה משהו באינטרנט וניסה אפילו לשאול איזה רב מקובל מה בדיוק הסיפור, אבל הרב המקובל לא עזר כלום ובאינטרנט לא היה כתוב כלום והמלאכים סגרו על גלעד לאט לאט. הוא חשב עליהם בשירותים וחשב עליהם בעבודה וחשב עליהם במטבח ולא ידע מה לעשות עם כל זה. הדבר היחיד שידע הוא שהוא חייב ללכת לרופא, ובשביל זה הוא צריך לספר לנעמי, כי לא מסתירים דברים מבת הזוג ובעיקר כי הוא צריך עזרה.

הוא לא ידע איך יספר לנעמי שהוא משוגע ושהוא הולך לרופא, ולכן חשב לעדן את האוירה וביום אחד כשנעמי הלכה לדבר עם יסכה דינה ועם עוד איזו חברה שלהם, בקשר לאיזה משהו שקרה לחברה שלישית שהוא מעולם לא זכר את שמה, הלך למכולת וקנה יין בשלושים וחמישה שקלים מיקבי הגולן ופרחים מהזקנה שמחוץ לקניון ואפילו הזמין במיוחד גלידת שוקולד ונענע של עמרני, שאהובה על נעמי במיוחד ולכן הוא תמיד נותן לו בהנחה. וכשחזר הביתה ערך את השולחן והניח עליו את הגלידה והיין ובאגרטל את הפרחים, וחיכה. וכשנעמי חזרה אסף את כל כוחותיו ופתח לה את הדלת וחייך אליה במאמץ. נעמי, הוא אמר, יש לי משהו להגיד לך.

היא הסתכלה סביב סביב על כל השולחן הערוך והנרות הדלוקים והפרחים והגלידה שאהבה יותר מכל. אני יודעת, חומד, היא אמרה, אני יודעת.

———

[תום החלק הראשון. הסיפור ימשיך, אי"ה, בסביבות החגים.]