גלידה (פרק 5)

[רק שני סיפורונים, להראות שהסיפור ממשיך במרץ. והאמת היא שאני חייב להחליף את השם הזה, מה לעשות שהוא כבר תפס. כמו כן, פרקים קודמים: אחד, שניים, שלש, ארבע.

חוצמיזה נפתחה ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי, כנסו לקישור]

טז.

נעמי איתן לא חשבה שהיא מבקשת יותר מדי מהחיים האלה, כלומר היא רצתה רמת חיים גבוהה ובן זוג שלומד דף יומי ודירה בפרוייקט ההוא בלוד שכולם מדברים עליו, אבל בסופו של דבר היא חשבה שהיא מסוגלת להיות מאושרת רק עם גלידת מנגו במקפיא ואיזו אהבה גדולה קוראת עמוס עוז בסלון, ולכן כשגלעד הושיב אותה מול גלידת שוקולד ונענע של עמרני ואמר לה תקשיבי, נעמי, אני רואה מלאכים ומלאכים מדברים איתי ליד הירקות ב'סופר אביהו', מרוב תדהמה היא התחילה לצחוק ואחרי הצחוק היא אמרה לו לא, לא יכול להיות, אתה בטח טועה, אנחנו לא רואים מלאכים, זה לא היה בתכנון וחוצמיזה לא יכול להיות שיש מלאכים ב'סופר אביהו' כי בקושי כרוב ראוי לשמו יש שם.

גלעד שתק והלך למחשב שלו וכנראה שיחק שם קצת שחמט מול יפנים באינטרנט ונעמי ישבה מול הגלידה והיין והפרחים והרגישה שאם לא תתאפס החיים שלה נוזלים לה בין האצבעות, היא דפדפה בפלאפון שלה וקראה הודעות ישנות מיסכה דינה ומרותי שנסעה להודו וראתה איך יסכה דינה כותבת "אני ונועם באיטליה באיזה איירביאנבי מדהים והם מכינים לנו שמן זית ביתי" ואיך רותי כתבה שהיא עפה על החוף בגואה ורק היא, כך חשבה, רק היא תקועה באיזו דירת חדר וחצי עם בן זוג שרואה מלאכים ואלוהים מדבר איתו. והיא חשבה מה כבר יש לאלוהים להגיד לגלעד, שהוא סך הכל סטודנט למשפטים ולא איזה משה רבינו, ומה יהיה, היא חשבה, מה יהיה אם נניח אלוהים ידבר אליו ויגיד לו קח את הילד הקטן שלך ותחתוך לו אצבע ברגל, מה יהיה אז.

בכל אופן גלעד ישב ושיחק שחמט עם יפנים וזה אומר שהוא נעלב מאוד, ולכן הלכה לגלעד ואמרה לו גלעדי, תגיד לי הסיפור עם המלאכים, זה באמת? וגלעד הסתכל עליה ואמר כן, באמת. ונעמי אמרה הלכת לד"ר אמזלג? וגלעד אמר לא, רציתי לספר לך לפני שאני הולך לאמזלג. ונעמי אמרה אז תספר לי, וגלעד אמר אני לא יודע מה לספר, סתם, אני רואה מלאכים כל הזמן והם מדברים איתי. מה הם אומרים לך, אמרה נעמי, וגלעד אמר אני לא ממש מבין, כל מיני משפטים לא קשורים. ונעמי אמרה מה למשל, וגלעד אמר נניח הם אומרים 'חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו', ונעמי שנרגעה מזה שהם לא מצווים עליו כלום אמרה ואיך בעצם אתה יודע שהם מלאכים, וגלעד הסתכל עליה כאילו היא לא מבינה כלום, מה שהיה נכון, ואמר כשאת רואה מלאכים, נעמיקוש, את יודעת.

נעמי אמרה אני מבינה, אני מבינה, וישבה והחזיקה לו את היד, וגלעד אמר את לא מאמינה לי, נכון? ונעמי אמרה בטח שאני מאמינה, אתה האיש שלי, ונזכרה איך ריקי מדריכת הכלות ישבה מולה עם עוגיות עבאדי יבשות ומיץ פז ואמרה לה שמה שהכי חשוב בין בני זוג זה להאמין האחד לשני ולתמוך האחד בשני, אבל ככה כשישבה ליד גלעד מול לוח שחמט ממוחשב היא בקושי זיהתה את עצמה, ובקושי הצליחה לתפוס שזה האיש שנישאה לו, ובטח שלא הצליחה להאמין לו בשום צורה. היא רצתה לקום ולתמוך בו נניח להכין לו איזה מאכל שהוא אוהב אבל כמה שניסתה לחשוב על מאכלים שהוא אוכל כמו שניצל או פירה או מרק ירקות, היא לא הצליחה להזכר מה בעצם הוא אוהב. תמיד הוא אוכל ואומר תודה ושוטף כלים, אבל היא לא ממש ידעה מה הוא אוהב לאכול.

והיא אמרה לו גלעדי, אתה רוצה לאכול משהו, וגלעד אמר הגלידה בטח כבר מזמן שלולית של שוקולד ונענע, ונעמי אמרה לא, לא, אתה לא אוהב גלידה. יש משהו שאתה אוהב לאכול? וגלעד הסתכל עליה ואמר אני אוהב סושי. ונעמי אמרה אבל אני לא יודעת להכין סושי. וגלעד אמר גם אני לא. ונעמי ראתה איך הוא הולך ושוקע בתוך עצמו ואמרה לו אל תדאג, גלעדי, שב תשחק לך מול היפני ותקרע לו את הצורה ואני אכין לך משהו, ואחר כך הלכה למטבח ובדקה מתכונים בפלאפון ואז במשך שעה בישלה שם ירקות ואורז דביק וערבבה את הכל עם סלמון לא מבושל לאיזו עיסה דביקה כזו והביאה לגלעד ואמרה לו הנה, קערת אורז, וגלעד לקח טעימה ואז עוד טעימה ואז עוד אחת.

תשאיר לי קצת, היא אמרה לגלעד, וגלעד השאיר לה כמה כפות בסוף, זה לא היה טעים במיוחד כשהיא טעמה אבל היא לא ידעה איך זה אמור לצאת כי היא לא כזה אוכלת סושי, אז אולי ככה זה היה אמור לצאת, וגלעד חזר למחשב והיא הלכה לשטוף את כל הרוטב מהכיור ולגרד את הסיר ולשים בו מסיר שומנים כי כל האורז נדבק לתחתית, ואחרי כמה דקות היא שמעה אותו סופק כפיים בסיפוק והולך אל המטבח ונעמד לידה והם פטפטו כמו כל זוג נורמלי על הבן של רוזנקרנץ שהורס את הגינה ועל כמה כסף יש לשולמן.

ואחר כך התארגנו לשינה וכשצחצחו שיניים מול המראה היא נזכרה שהוא שיחק שחמט ושאלה מי ניצח. מה? הוא אמר, והיא אמרה נו, בשחמט היום, אתה או היפני. זה בכלל לא היה יפני, הוא אמר, סתם איזה מישהו מיוון. הוא נכנע בסוף. ונעמי אמרה, חצי בצחוק, אני תמיד האמנתי בך וידעתי שתנצח, וגלעד אמר את מאמינה בי אבל את לא מאמינה לי, נכון? עם המלאכים. ונעמי אמרה בכנות, אני לא מאוד מאמינה אבל מאוד אוהבת, וכשחיבקה אותו לא ידעה בעצמה אם זה מספיק.

יז.

יוסי אליהו עישן גם לפני שהגיע לצבא וגם אחרי שהגיע לצבא ולכן קשה היה להגיד שיוסי אליהו התקלקל בצבא מהבחינה הזאת, אבל מכל בחינה אחרת כמו כיפה או כמו ציצית או כמו תפילה במניין או כמו תפילה בכלל או כמו שבת ויום טוב ומועדים וקידוש לבנה, בכל אלה אפשר היה בהחלט להגיד שיוסי אליהו התקלקל בצבא, וכל זה קרה בגלל אלמוג אלימלך וחפיסת סיגריות מיותרת בהחלט. יוסי אליהו היה שמח לספר שזה קרה גם בגלל אלוהים אבל האמת היא שאלוהים לא קשור בכלל לכל הסיפור ואולי זה בעצם ליבת העניין.

העניין בקיצור היה שלאלמוג אלימלך הייתה חברה, נקרא לה נועה, ונועה הזאת שירתה בצריפין בתור פקידה במרפאה שם, ואלמוג בדיוק במקרה תפס קו ברחלים שזה בערך עשרים ואחד יום נסיעה מהמרכז, מה שגרם לזה שהם התראו אחד עם השניה בערך לילה אחד בשלשה שבועות, מה שגרם לכך שהיא מצאה לה איזה ג'ובניק עם נעלי ספורט, שהיה גם הוא פקיד במרפאה, להתכתב איתו או משהו, מה שגרם לזה שאלמוג אלימלך קיבל ממנה הודעה בטעות ואז בכה שעה וחצי עד שהגיע תורו לעלות לעמדה והוא לקח את הנשק וקינח את האף והלך, מה שגרם ליוסי אליהו לחשוש לגורלו, מה שגרם לאור, שהיה סמל המחלקה, ללכת לעמדה ולשלוח את אלמוג אלימלך לעלות על האוטובוס לאריאל בלי שברק הקצין ידע, מה שגרם ליוסי אליהו לעלות לעמדה שניה לפני שבת ובלי להתכונן לזה בכלל, ואלמוג אלימלך עדיין היה עם עיניים אדומות והוא חיבק את יוסי אליהו ודחף לו חצי חפיסת קאמל לכיס רימון חזה, ואמר לו תודה אחי הנה קח.

והאמת היא שכשיוסי אליהו עוד היה ב'הדרת פנים', אבל אחרי הסיפור עם גמ"ח הופלים, תפס אותו הרב דודי יושב על הגג של הישיבה כשהוא לומד 'ליקוטי מוהר"ן' שותה קפה שחור ומעשן נובלס, הרב דודי בדיוק יצא לדבר בטלפון אבל במקום לדבר בטלפון הוא התיישב ליד יוסי אליהו ואמר לו אתה יודע שאין לזה ריח של תורה, ויוסי אליהו אמר שאולי אין לזה ריח של תורה אבל יש לזה ריח של גן עדן, והרב דודי צחק קצת ואמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשו, ויוסי אליהו אמר ספרא וסייפא ירדו כרוכים זה בזה, והרב דודי אמר טוב טוב אני חייב לדבר בטלפון, וטפח על שכמו ואמר 'בסדר, בסדר' והלך לדבר בטלפון, ומאז בכל פעם שנפתלי שוהם או רועי תנעמי היו אומרים לו שיפסיק לעשן, סיפר יוסי אליהו את הסיפור הזה בתור הוכחה לזה שבעצם מותר לו לעשן, ושמי שלא למד חסידות עם קפה שחור וסיגריה לא טעם טעם גן עדן בחייו, ובעיקר לזה שהוא צריך שלא ליבוש מהמלעיגים עליו בעבודת השם.

וכל זה היה בסדר גמור בישיבה שבה הוא היה מהמגניבים שמעשנים בחוץ, אבל כשהגיע לצבא מצא יוסי אליהו עולם שלם שכולם בו מעשנים והוא כבר לא היה מהמגניבים, ועדיין הייתה לו פינת עישון רק שהוא חלק אותה ביחד עם כל שאר הפלוגה, וכשים או אלמוג או דותן או משה פתחו במבה וקולה והעבירו תמונות של בחורות בביקיני, יוסי אליהו פתח פתיחת חברים לוופלים עלית או ופלים ארוכים של טעים שקונים בשק"ם בשקל לחבילה, וטרח הרבה מסביב לגזיה הקטנה שלו להכין קפה שחור בשבע רתיחות וסיבוב קצר עם המאחורה של הכפית, כמו שעאבד הגשש לימד אותו, ולא הוסיף סוכר כי קפה צריך להיות מר כמו יום של תורן רס"פ, והרבה אחרי שכולם כבר סיימו חצי סיגריה הוא התיישב בקצה השולחן עם כוס זכוכית קטנה מהאלה שאפשר למצוא רק במחנה יהודה ועם סיגריה וכשעישן היה נראה לו כאילו פתח גמ"ח קפה וופלים אפילו בצבא, אם הדבר אפשרי בכלל, וקיים את המצווה כהלכתה בכל פרטיה ודקדוקיה.

אבל מה, פתאום כשלא היה בישיבה כל הסיפור של הישיבה והתפילות והקטע עם לשבת יום שלם ולנסות למצוא את הפשט ברמב"ם כל זה היה נראה לו רחוק מאוד ושייך לסיפור אחר, וגם אלוהים היה נראה לו רחוק מאוד ושייך לסיפור אחר, והוא הסתכל על כל הבייני"שים בפלוגה ובפלוגות אחרות ואמר לעצמו וואי, הם חיים בסרט, ופעם אחת באיזו שבת תגבור באוגמ"ר שמונים הוא ישב על הספסל הירוק מפלסטיק מתחת לרשת הצל ואמר ליעקב גולד תגיד לי, יעקב, אתה מאמין בתורה מן השמיים? ויעקב אמר לו, אני משתדל, ויוסי אליהו אמר לו וזה לא נראה לך מופרך? ויעקב אמר גם לשמור על כלום באמצע הנגב נשמע לי מופרך, ובכל זאת מה שהקצינים אומרים אני עושה, ויוסי אליהו צחק ואמר אוקיי, זה טוב, זה טוב, אבל זרעי הספק התחילו לחלחל בו כאילו בילה שבוע אימון שלם עם מילואימניקים.

וכל זה התנקז עכשיו לשמירה של עשר שעות שבה יוסי אליהו עלה לשמירה בעמדה הצפונית בשתיים עשרים ושש ואם הכל יתנהל כשורה הוא ירד מהשמירה בשתיים עשרה בלילה בדיוק, וכל זה עוד לפני הסיגריה של הצהריים. ומילא בשעות האור עוד היה אפשר להסתכל על הצומת מתחת לעמדה אבל בלילה לא רואים כלום ולא שומעים כלום והתועלת היחידה של העמדה הזאת בלילה היא בהרתעה, ככה אמר הקצין מהאוגמ"ר בתדרוך עליית קו, וקל להגיד את זה כשאתה קצין בתפקיד מעבר ונוסע לך בסופה שלש הממוזגת שלך מכאן לשם ובחזרה, אבל בתור חייל לעלות לעמדה הזאת בלילה זה סיוט מתמשך והיתרון היחיד שלה הוא בזה שאפשר לשבור שם שמירה בקלות, אבל בגלל שהכל היה בהפתעה הוא לא לקח איתו לא ספר ולא עלוני שבת וכל מה שהיה לו בחיים זה חצי חפיסת קאמל עם מצית.

ככה שבערך בשמונה הוא התחיל להסתכל על החפיסה הזאת ובשביל לא לחשוב עליה הוא חשב על נעמי גלעד וזה עשה לו רע, ועל רעיה מלאך שהייתה לגמרי מלאך ולגמרי רעיה ולגמרי לא בעניין שלו, וגם זה עשה לו רע, ואחרי שעה וחצי, בשמונה וחמישה, הוא גישש אחריה בקצות האצבעות ואחרי עוד נצח וחצי, כשהשעה הייתה רבע לתשע, הוא אזר אומץ והדליק סיגריה ושום ברק לא היכה בו, והאמת הייתה שזה הרגיש לו הכי טבעי בעולם, כאילו אין שבת ואין דין ואין דיין ופשוטים הדברים והם כלל לא מוקצה ומותר בם לנגוע, וכך הוא עישן שתי סיגריות בשרשרת והסתכל על הלילה והבין שפשוט אין אלוהים. כלומר יש מקומות שיש בהם אלוהים, למשל הישיבה או הסניף או הניקיון לפסח, אבל בעולם מבחוץ נניח בצבא, אז אין אלוהים בכלל. ואם יש זה המג"ד. וזו האמת לאמיתה.

ולגמרי במקרה אחרי כמה דקות ברק הקצין עשה סיבוב עמדות והגיע לעמדה והפתיע את יוסי אליהו באמצע הסיגריה האחרונה ואמר לו, הכי באגביות, יש לך שבת, שבקרבִית זה אומר יש לך ריתוק עם אפטר, ושניה לפני שהוא הסתובב והלך הוא אמר לו אבל תסביר לי, יוסי, אתה לא דתי? ויוסי ידע שאי אפשר להסביר לא את הבדידות ולא את השעמום כי לדתיים באמת שום דבר לא עומד מול זה שאסור לעשן בשבת, ולכן הסתכל על ברק ואמר לו לא, כבר לא, וברק אמר לו ידעתי שתראה את האור יום אחד, וטפח לו על השכם והלך, ויוסי אליהו הסתכל על החודש וחצי שחיכו לו וכל מה שראה לפניו היה ים שחור וריק.