גלידה (6)

[פרקים קודמים: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמש.

הפרק הקודם של יסכה דינה ונועם הוא יב, מופיע בפרק שלש.
הפרק הקודם של מיכל שפירא ואודי מרמלשטיין הוא א. מופיע בפרק אחד]

יח.
יסכה דינה ונועם חזרו מאיטליה היישר לזמן אלול כאילו לא יצאו מעולם מלוח השנה העברי. יסכה דינה התחילה לחנך כיתה ב' בבית ספר 'שמעון ולוי' לחינוך מיוחד ונועם חזר היישר למסכת יבמות ולטבלאות שבסוף של ה'עוז והדר', והם החליפו נשיקה או חיוך בכל בוקר ונפגשו בכל ערב ואכלו חביתה עם טחינה הר-ברכה ואפילו התחילו לראות האוס, כמו שאמיתי ונועה רואים, ולזמן מה היה נראה כאילו הכל בסדר גמור ביניהם. יסכה דינה בדיוק התחילה עם כיתה חדשה ומעבר לנסיון שלה ללמוד את שמות שניים עשר התלמידים שלה בתוך יום היו לה גם כל מיני התמודדויות אחרות.

היא הייתה צריכה להתמודד עם חווה אלבר המנהלת שתמיד הייתה לבושה למופת ותמיד הייתה צריכה סקירה מלאה של המצב בכיתה, ועם הצלצול המעצבן של בית הספר, שהיה 'אנחנו מאמינים בני מאמינים', ועם ההורים של יגאל רוחמי שלא הסכימו שהבן שלהם ישב בקצה הכיתה. אבל הבן שלך מפריע למי שסביבו, אמרה יסכה דינה, ואמא של יגאל, שהיו לה עגילים ענקיים וזה כבר היה סימן לא טוב, אמרה הבנתי, את עושה לעצמך סדר בכיתה על חשבון הגב של הבן שלי. ויסכה דינה שילבה את ידיה והביטה לה בעיניים ואמרה אני מבינה, כמו שמורים טובים אומרים, אבל לא באמת הבינה. ואמא של יגאל קמה ואמרה אני כבר הבנתי שאת לא אוהבת את הבן שלי. ויסכה דינה אמרה מה? ואמא של יגאל הנהנה בידענות וסגרה את הדלת מאחוריה.

ויום אחד כשהיא חזרה מבית הספר היא צנחה על המיטה שלה שהייתה בדיוק נפרדת כמו שמיטות יהודיות מרגישות לפעמים ואמרה לנועם שהיה בהפסקת צהריים, נועם, אני גמורה, לא מסוגלת יותר, ההורים האלה אוכלים לי את הנפש, ותוך שהתחילה לספר איך קיבלה היום טלפון מאחד ההורים, לא משנה מי, שביקש שהיא תשב עם הבן שלו בהפסקה כי הילדים האחרים מתנכלים לו, תוך כדי שהתחילה לספר את זה התחילה לבכות והנזלת הופיעה פתאום והיא חיפשה טישיו כדי לקנח את הנזלת, אבל היד הייתה מלוכלכת ולא היה אפשר לעשות איתה כלום.

כל הסיפור הזה היה גדול עליה ורק גרם לה להמשיך לבכות, ופתאום נועם הוציא קלינקס עם אלוורה וקינח לה את האף ושלח את היד השניה שלו וליטף אותה בכף היד. ויסכה דינה שמחה על שהוא קינח לה את האף אבל בו זמנית דחפה את היד שלו ואמרה נועם, מה אתה עושה, אנחנו אסורים, ונועם הפסיק מיד ואמר במבוכה נכון, אבל את צריכה תמיכה, ויסכה דינה אמרה כן נכון אבל אנחנו אסורים, והיא קמה מהמיטה וקנחה את האף ומרוב תדהמה הפסיקה לבכות, ונועם חייך אליה חיוך קטן ואמר הנה, את רואה? זה עוזר. והיה בא לה למחוק את החיוך המטופש הזה מהפרצוף שלו.

היא לא דיברה איתו איזה שלש שעות ואחרי שלש שעות ישבה לארוחת ערב כאילו כלום ואכלה סלט עם קולורבי ופיתות חמות עם טחינה, כרגיל, ובתוך הביס שלו בפיתה ובסלט הסתכלה עליו ואמרה נועם, מה זה היה? ונועם אמר מה, מה זאת אומרת. ויסכה דינה אמרה נו, תעשה לי טובה, כבר ראית אותי בוכה במצבים קשים יותר ואף פעם לא חיבקת אותי כשאנחנו אסורים. ונועם אמר חשבתי שיש מקרים שבהם צריך לוותר בשביל שלום בית, רק רציתי לעשות לך טוב, ויסכה דינה אמרה צריך לוותר אבל זה ממש אסור, ונועם אמר אז אני מצטער, חמודה, לא התכוונתי לגעת בך בלי שתרצי, ויסכה דינה אמרה כדאי לך, ושניהם צחקו ביחד אבל לכל אחד מהם זה היה צחוק אחר לגמרי. נועם צחק צחוק שיש בו מן ההקלה ויסכה דינה צחקה מן צחוק כזה שיש בו מן הפחד. כי בתוך תוכה יסכה דינה חשבה שזהו, כלומר שזו המעידה הראשונה במדרון החלקלק שתחילתו באונס וסופו בפשיעה.

ולכן בשבוע שאחר כך היא לא הופתעה כשהם יצאו להליכה ותוך כדי שהיא מתנשפת נועם אמר 'אולי נהיה אצל ההורים שלך בחגים?', כי היה ברור לה שנועם החדש מעדיף תפילה של ארבע שעות עם הערינג באמצע על פני תפילה של שמונה שעות עם קריסטל קולה ועוגה אנגלית עם פלסטיק אדום וירוק באמצע, והיא עצרה לקשור את הנעל ואמרה לא, לא, אני מעדיפה להיות כאן. ונועם קיפץ בשביל כדי לא לעצור את ההליכה ואמר מה, אבל אף פעם לא אהבת את התפילה הזאת. אין לך עם מי לדבר והילדים של האברכים האחרים מפריעים בעזרת נשים ותפילת עמידה לוקחת שעה, לא?

ויסכה דינה חזרה להליכה ואמרה נכון, אבל התרגלתי. ראש השנה בשבילי בלי הרב גבריאל בוכה במוסף זה כבר לא אותו ראש השנה. ונועם אמר את מבינה שאת תצטרכי לבשל יומיים? ויסכה דינה אמרה טוב, אז אתה תבשל איתי, ונועם התחיל להאיץ ואמר טוב, אם זה מה שאת רוצה, אני אשמח, והיה אפשר לראות בפרצוף שלו שכל קשר בינו ובין שמחה מקרי בהחלט ואינו חוזר על עצמו, ויסכה דינה החישה צעדים גם היא ואמרה נועם, אתה לא רוצה להיות בישיבה? ונועם אמר לא יודע, אולי לא. והיא לא ידעה אם הוא אומר את זה לה או לעצמו.

ויום אחרי זה, בהפסקה בין שיעור לשיעור, היא הכינה לעצמה קפה חדר מורים מאבקה של עלית בתוך ספל זכוכית נמוך עם ידית והתקשרה לנעמי גלעד ואמרה לה תקשיבי, נעמי, אני לא יודעת מה לעשות, ונעמי הייתה נשמעת מרוחקת ואמרה לה מה, מה הסיפור, ויסכה דינה אמרה נראה לי שנועם נהיה לי לייט. ונעמי שאלה מה קרה, וליסכה דינה לא היה נעים לספר מה בדיוק קרה אז היא המציאה איזה סיפור על זה שהוא מתחיל לחזור מוקדם מסדר צהריים וכבר לא כל כך אכפת לו כשהם רואים בנות לא צנועות בסדרות, ונעמי פלטה צחוק קצר ואמרה אם זה הסיפור אז הכל בסדר.

ויסכה דינה אמרה טוב, טוב, ומה איתך? הכל בסדר? ונעמי היססה קצת ובסוף אמרה לא, לא ממש. מה קרה, אמרה יסכה דינה, ונעמי אמרה אני חושבת שגלעד השתגע. מה זה אומר, אמרה יסכה דינה. זה אומר שהוא רואה מלאכים, אמרה נעמי. אבל אי אפשר לראות מלאכים, אמרה יסכה דינה, ונעמי אמרה אני בכלל לא חושבת שיש מלאכים באמת, אבל זה לא משנה, הוא רואה אותם. הם מדברים איתו. וזה אמין, שאלה יסכה דינה, ונעמי אמרה, מה אני יודעת, ויסכה דינה אמרה מה אם הוא באמת רואה מלאכים, ונעמי אמרה נו בבקשה אל תתחילי עם זה גם את, ויסכה דינה אמרה מה פתאום, מה פתאום, ברור שהוא לא רואה שום דבר, ובדיוק התחיל ברקע 'אנחנו מאמינים', והיא הייתה צריכה לנתק.

ואחר כך כשחזרה יסכה דינה לכיתה היא הסתכלה וראתה את יגאל רוחמי יושב בקצה הכיתה ומקשקש לעצמו על דפי נייר שהוא מקווצ'ץ' וזורק מסביב, ואמרה לעצמה מה אם הוא באמת רואה מלאכים, ולכיתה אמרה כיתה, אנחנו נחליף עכשיו מקומות. יגאל, אתה תעבור קדימה, ואורי, אתה תעבור אחורה, וככה סובבה קצת את המקומות ואמרה לעצמה זה טוב לעשות רענון מדי פעם, והיא הסתובבה לצייר פרה גדולה על הלוח וכשהסתובבה חזרה ראתה את שוהם מחזיק בכתף שלו ונע באי נוחות ואת יגאל רוחמי הולך באיטיות מרגיזה בין הטורים.

וכשיגאל התיישב מולה והתחיל לקשקש על המחברת ולכדרר דפים, היא נשכה את השפתיים כדי לא להתפרץ ואמרה לעצמה ההפרעה הזאת היא פתח, הוא פותח לעצמו פתח, זו התחלה של משהו, את צריכה להגיב, ואחרי שאמרה לעצמה את כל זה היא הסתכלה בפרצוף המנומש שישב מולה, נושך את הלשון ומקשקש על הנייר, ובמקום להוציא אותו החוצה התקרבה והחזיקה לו את כף היד וליטפה אותה בקטנה, ויגאל רוחמי הפסיק לקשקש על הנייר והביט אליה המום והיה ניכר שאין לו שמץ של מושג מה הוא צריך לעשות עכשיו.

יט.
מיכל שפירא היפה לא חשבה על עצמה בתור 'מיכל שפירא היפה' אלא בתור מיכל שפירא שגם אוהבת לקרוא את האסופית וגם אוהבת לשבת עם חברות ב'פיצה פנינה' וגם אפשר להגיד עליה שהיא די טובה בהיסטוריה. היא ידעה שהיא יפה ולפעמים היא הייתה מסתכלת על עצמה במראה ומעבירה יד על צדדי האף או על הלחיים וקצת מתפעלת אבל ביסודו של דבר היא ידעה ששקר החן הבל היופי אשה יראת השם היא תתהלל. וגם אם המשפט הזה לא תמיד מדויק בכל זאת אמא שלה תמיד צודקת ויופי זה לא הכל בחיים, ולכן השקיעה מיכל שפירא באנשים נניח באחיינים שלה או בחברות שלה והכינה להן כרטיסי ברכה קטנים ליומולדת מנייר ממוחזר, וגם אירחה את כולן והגישה להן בייגלה כשרצו לצאת בשבת בערב ובדיוק ירד גשם, ומיכל יעקובי ורננה מררי שהיו החברות הכי טובות שלה תמיד אמרו שנכון שהן קצת מקנאות אבל היא דפנטלי החברה הכי טובה בעולם, וזה היה מה שחשוב.

וכל זה היה לגמרי בסדר עד שהם הגיעו לתיכון ולאט לאט כל הבנים בשבט התחילו לבקש ללוות אותה הביתה או לשבת לידה בפעולה וזה היה מטריד כמו שזה היה נחמד. היא לא ידעה אם זה יותר נחמד או יותר מטריד אבל כשמישהו נניח גרשון לֶדֶר מציע לקחת לך את התיק באמצע מסע סוכות את לא שואלת יותר מדי שאלות. היא לא ייחסה לזה יותר מדי חשיבות וזה היה נראה לה הכי טבעי והכי הגיוני ולכן כשאורלי, המדריכה שלה, הושיבה אותה באמצע כיתה יו"ד ואמרה לה שהיא לא נכנסת להדרכה, היא התחילה לבכות קצת. בסוף היא התעשתה ואמרה מה? למה? ואורלי גמגמה משהו על שהם עשרים ומשהו בנות ולא כולן יכולות להכנס להדרכה ואפילו גרשון לא נכנס למרות שהוא הכי בוגר בעולם, אבל מיכל שפירא העבירה בראש את הצ'ופרים שהיא מכינה ואת היחס שלה לאחיינים שלה והיה לה ברור שהיא לא נכנסת להדרכה כי בָּנִים.

זה לא גרם לה לבוא פחות לסניף כי בכל זאת כל החברה שלה היו שם ויום אחד כשהיא ישבה בפעולת ערב שבת עמד שם אחד מהמרמלשטיינים ולימד איזו פיסקה יפה אחת של הרב קוק אבל תוך כדי הוא הכניס כל מיני מילים שהיא לא הכירה, וכשהוא סיים היא הרימה את היד ואמרה 'לא הבנתי', והמרמלשטיין הסתכל עליה והסביר לה לאט לאט כמו שמסבירים למישהי טיפשה, והיה למיכל שפירא ברור שבגלל שהיא יפה הוא חושב שהיא טיפשה ובעצם הוא רואה רק את הפנים שלה אבל לא רואה אותה. למרות זאת היא באה אחר כך ואמרה תודה כי צריך להיות נחמדים לאנשים אחרים. אבל אחר כך היא הלכה הביתה עם איזה אלף בנים ועם גרשון לדר ויאיר ודנינו שליוו אותה ובכל פעם שהיא ניסתה לפתוח את הפה ולדבר קצת על המצב הבטחוני או על הפיסקה של הרב קוק מיד יאיר ודנינו קפצו ונדחפו אחד לדברים של האחר והיא הבינה שהם רוצים להגיד לה מילים אבל אין להם שום כוונה לדבר איתה, וכשנכנסה הביתה החליטה שהיא עושה שינוי בחיים כדי שקצת יקשיבו לה סוף סוף.

זה לא היה בבת אחת אבל לאט לאט היא התחילה לקרוא יותר ולכתוב יותר וגם ללמוד הרב קוק בעצמה כל יום, ספרים כמו 'חדריו' או כמו אורות התשובה עם ביאור, ולשאול את השאלות הנכונות בשיעורים ובאמת במסיבת הסיום של סוף י"ב המורה רעות הסתכלה על אמא שלה ואמרה לה דנה, הבת שלך גאון. ואמא שלה כמו פולניה טובה אמרה רק עכשיו הבנת את זה? וכשהיא סיפרה את זה למיכל היא השתדלה מאוד שלא להתגאות אבל בתוך תוכה הלב שלה התהלל.

וכמה ימים אחר כך הייתה שוב פעולת ערב שבת בסניף ושוב פעם המרמלשטיין ההוא העביר ושוב הוא העביר על הרב קוק אבל היא הייתה אחרי שנה שלמדה בה הרב קוק וכשגרשון אמר לה תקשיבי, הוא ממש טוב, מיכל שפירא ידעה שהמרמלשטיין לא ממש טוב ולא מסביר כמו שצריך, אבל היא הייתה מספיק נחמדה בשביל לא להפריע לו בשאלות באמצע הפעולה. וזה היה טוב לשעתו אבל כשנועה אחותה הגדולה באה אליה אחרי כמה ימים ואמרה לה שאודי מרמלשטיין ראה אותה בַּפעולה ועכשיו הוא בעניין שלה, היא אפילו לא לקחה יום לחשוב על זה ומיד אמרה לא.

בעיקרון זו הייתה ההחלטה הנכונה אבל בשנה שאחר כך היא הייתה בשירות בבית ספר בראשון מערב והדירה שלה הייתה בראשון מזרח והיא הייתה צריכה לנסוע כל יום שעה הלוך שעה חזור, ואם היה לה עם מי לדבר אולי היה לה יותר קל, אבל בבית הספר כולם חשבו שהיא סתם מתנשאת מעליהם ושנאו אותה באותה מידה שקנאו בה, ומרוב שהיה לה מה לעשות היא אפילו לא הצליחה לפתוח את הספרים שקנתה במיוחד בשביל ללמוד לימוד יומי, ומיכל יעקובי הייתה בשירות בגוש עציון ויצאה עם דנינו ולמיכל שפירא לא נשאר עם מי לדבר. ואם היה לה עם מי לדבר, אולי היא לא הייתה מוצאת את עצמה באמצע איזה יום גשום בחודש שבט, אחרי יום נורא בבית הספר, דורכת בתוך שלולית ואחר כך יושבת בתחנת האוטובוס של ראשון לציון על שדרות גולדה מאיר ומנסה לסחוט את הגרב ובוכה בוכה בוכה ולא מבינה איך כמה שהיא האדם הכי נחמד וידידותי בעולם ככה היא לבד.

ואחר כך בסוף של אותו שבוע היא חזרה הביתה ולא הלכה לפעולת ערב שבת כי די אנחנו כבר מבוגרים, אבל כל החבר'ה ישבו אצלה והם דיברו איך מבאס לגרשון בישיבה ואיך דנינו ומיכל יעקובי הם הזוג הראשון שיצא מהשבט ואיך רננה מררי שעושה שירות בגלי צה"ל ושומעים אותה מדווחת על בית הנשיא או על מועדון ספורט אשדוד, ואחרי השבוע הנורא ההוא לא היה למיכל שפירא כח לכל זה אבל המסורת אמרה שיושבים אצל שפירא ולכן היא אירחה והוציאה צלחות עם פיצוחים ועוגיות וקולה, ולאט לאט יותר ויותר חבר'ה הלכו לישון עד שבסוף מיכל הלכה למטבח לשטוף את הכלים וגרשון בא לעזור לה והם היו שני האחרונים שנשארו.

וגרשון אמר אז מה, מִיכָלוּלִי, איך בשירות, ומיכל אמרה נורא, וגרשון אמר למה ככה, ומיכל אמרה אתה יודע, לא מכירה שם אף אחד, הם חושבים שאני מתנשאת, וגרשון אמר איך אפשר לחשוב דבר כזה, ומיכל אמרה לא יודעת, חושבים, וגרשון אמר לפחות יש לך שם מישהו אחד? ומיכל אמרה, לא, אני הכי לבד. וגרשון אמר וואי, הכי מבין אותך, גם אני מרגיש ממש לבד בישיבה. כאילו אין לי מקום. ומיכל אמרה זה לא רק שם, בכלל אין לי עם מי לדבר. וגרשון אמר, הנה, דברי איתי, בשביל מה אני כאן, ומיכל אמרה נו באמת, לא מעניין אותך לשמוע אותי, וגרשון אמר מה? על מה את מדברת? כל החיים כל מה שאני רוצה זה רק לשמוע אותך.

ופתאום בהבלחה של רגע מיכל אמרה אתה יודע מה, אתה אוהב ללמוד הרב קוק? וגרשון אמר, נו, את יודעת. ומיכל אמרה מה אתה אומר על חברותא טלפונית ברב קוק? וגרשון נדלק ואמר בטח, בטח, ומיכל אמרה אוקיי יאללה קבענו, וגרשון אמר יאללה, קבענו, ונתן לה את החיוך הזה עם זוויות העיניים, ואחרי זה כשהוא הלך מיכל עלתה למעלה ושכבה במיטה שלה וחשבה על החברותא שלהם ועל זה שהם הולכים לדבר קבוע, ומרוב שמחה היא לא הצליחה להירדם.