בדבר לביבות וסופגניות

א.
העולם נחלק לשניים, אלה שאוהבים סופגניות ואלה שאוהבים לביבות. כלומר שני הצדדים מסכימים שמאכלים מטוגנים בשמן הם מתנת האל לבני האדם ושניהם מסכימים שהמאכל השני הוא פשרה ראויה והשאלה העיקרית היא אם שולחים אותך לכל חנוכה לאי בודד ואפשר לקחת רק מאכל אחד מטוגן בשמן, מה לקחת.

והשאלה הזאת היא סעיף של השאלה הגדולה יותר, שאלת התה עם הסוכר או בלי הסוכר, ושתיהן יחד הן הן השאלה של עשיו ויעקב, כלומר אם להיות איש יודע ציד איש שדה או להיות איש תם יושב אוהלים, שזה הסיפור עליו כתב אריק אינשטיין שיש אנשים שכך ויש אנשים שאחרת, והוא אוהב להיות בבית, וכולי.

כי מי שאוהב סופגניות מה הוא אומר, בעצם. הוא אומר תנו לי את החיים האלה בכל מִתְקם ושִפְעתם. תנו לי לחוות הכל ובגדול. אני רוצה לאהוב עד כלות ולשנוא עד לשד העצמות. אני רוצה שכל הפנים שלי יספגו שמן ואבקת סוכר ושוקולד נמס. אם יש למשהו טעם, אני רוצה טעם עד הסוף. הבו לי סופגניות רולדין מופרכות במחירן ובטעמן! הבו לי שוקולד וקרם אננס וסופגניה בחמאה! הבו לי עוד!

את הסיפור שלי, אומר איש הסופגניות, אני רוצה כמו סיפור מתח מורט עצבים, עצום ורב מימדים, שבו אני מחפש את הריבה בכל נגיסה והכל הולך ותופח ומתפוצץ עם הריבה בפה ועם הבצק הספוג עד שהוא הופך למין סאגה עצומה, שנייה רק לסרטים הוליוודיים. והוא אוהב באהבה גדולה את העולם שבחוץ, העצום והרב והנישא, הדרכים האינסופיות, הערים וראשן בשמים, השדות המשתרעים אל האופק וממלאים את הלב גדוּלה.

ומי שאוהב לביבות אומר בעצם מה אני צריך, הוא אומר, תנו לי אפעס קצת בלילת תפוחי אדמה מטוגנת ורסק תפוחי עץ בצד, ואהיה המאושר באדם. אין לי חפץ לא בהרפתקאות עזות גורל ולא במלחמה ושלום, לא בחוויות ריגוש מהסוג שהלב פוקע מהן ולא באהבה אינסופית שסופה סרוויס קורל שלם (במחיר מופקע!) שנזרק כלאחר כבוד מהחלון בקומה השלישית. הו, לא.

הבו לי את הסיפורים שלי מינוריים, אומר איש הלביבות. את האהבה שלי נטולת דרמה, את האוכל שלי נטול יומרות. ולא מפני שהוא לא רוצה אהבה או סיפורים או אוכל, אלא מפני שהוא מכיר בעדינותם של הטעמים בעולם, בנדירותם של חומרי הגלם הטובים שמרכיבים אהבה טובה, ובחוסר היכולת למלא את השאיפה היומרנית הזאת לגדולה אֶפִּית. והוא חובב במידה ידועה את הספה שלו, בבית השקט שלו, ואת הקוים הדקים שמשרטטים את הנינוחות שבין המטבח ובין הסלון.

ומה יפה, אפוא, שאנחנו היהודים אנשים למודי ויכוחים משפחתיים אנחנו, ובפרט בחגים, ועל כן בחג החנוכה נאנחו מחדשי החג אנחה גדולה וראו להכיר בשני הצדדים כאחד, וקבעו להניח את החנוכייה על אדן החלון כדי לספק את שני הצדדים, מן הבית ומן החוץ, ואחר כך ללכת ולאכול גם סופגניות וגם לביבות, ומי שרוצה יפטם עצמו בסופגניות ומי שרוצה יאכל לביבה אחת או שתיים, צפודות ודקות, וטוב לב משתה תמיד.

ב.

תמיד כשאני מכין לביבות – והרי זה קורה לכולנו מדי פעם – נשארת לי בסוף הקערה איזו כמות שיכולה, אם נודה על האמת, להספיק לשתיים או שלש לביבות נוספות שיכולות להטּגן כהלכה, ובכל זאת אני מוצא את עצמי חסר כח לחכות, אוסף את כל הסוף ומלבב לביבה אחת גדולה ומניח בשמן הרותח ואומר יאללה, יאללה.

והאמת היא שכך דרך העולם, כלומר ככל שאנחנו מתקרבים לסוף דבר כך אנחנו נחפזים יותר אליו, כמו אשה שמרפרפת בעיניה על העמודים האחרונים שבספר, או כמו אדם שמגיע הביתה ואת המדרגות הוא עולה בריצה. והלא יכול היה לרוץ את המקטע המישורי ברחוב, ולא את המדרגות קְשות הטיפוס, ובכל זאת הוא רץ את המדרגות, מפני שהסוף נראה בעיניים ומפני שהלב מושך אל השלמות.

ומה זה אומר, הלב מושך אל השלמות. זו הסיבה שהורים מתרגשים כשהם רואים שאצבעות רגלו של התינוק הן קטנות אך שלמות, וזו הסיבה (אחת מהן, בכל אופן) שאיש ואשה נישאים זה לזה, וזו השאיפה הגדולה של העולם אל הגאולה ונמר עם גדי ירבץ, ומהצד השני – זו גם הסיבה שעצים בשלכת ממלאים אותי בגעגוע; מפני שהם חסרים.

כללו של דבר: על אף שהיינו רוצים להאמין שאנחנו מושלמים ושלמים, עדיין בתוך תוכינו אנחנו חסרים, ואת השלֵמות אנחנו מחפשים בעולם שמחוצה לנו. וברגע שאנחנו מתקרבים אליה, ורואים ממש את הדברים עומדים לקרות ואת הסוף השלם העתיד לבוא, אנחנו אומרים נו, שיבוא כבר, כבר לא כל כך אכפת לי איך זה יקרה, רק שזה יקרה. או, במילים מקובלות יותר; יאללה, יאללה.