הייקו (ועל שירי זן ככלל)

במקום הקדמה: אני לא חוקר זן, לא חוקר שירה ולא חוקר יפן. הקטע הבא אינו מידע מדויק אלא ניסיון להבהיר לעצמי משהו. אם אתם מחפשים ידע 'נכון' יותר, תתחילו מויקיפדיה.

—-

אם אלון ביקש
כמה מילים על הייקו
מה עוצר אותך?

(ר. רביצקי)

האם הקטע הזה הוא הייקו?

נהוג לחשוב שמניית ההברות (5,7,5) זה המאפיין המרכזי של ההייקו, ואין ספק שזה המאפיין הכי בולט לעין. אבל במהותו, ההייקו הוא תמצית מאוד מרוכזת של שיר זֶן.

במילים אחרות, הייקו מייצג עמדה תודעתית. כמו כל ייצוג, הוא גם מכונן את אותה עמדה. ואם אנחנו נוהגים להצביע על קואנים (קואן – Kōan) בתור ההיגד הלא-רציונלי שמוביל לאיזו התעוררות תודעתית, הרי שהייקו עושה את שתי הפעולות במקביל. הוא גם מוביל להתעוררות הזו וגם מייצג מבט תודעתי שכבר עבר הארה.

קצת קשה להסביר את העמדה התודעתית הזו מילולית, כיון שטיבה הוא שהיא לא רציונלית. כלומר, היא לא מבוססת על תהליך הבנה לוגי, או על משמעות כלשהי שנובעת מתוך טקסט, אלא להפך – מהאיון של הרציונל. מהעמדה של חוסר ההבנה, או העדר המשמעות. אבל לא במובן המערבי המקובל, שדברים חסרי משמעות הם נונסנס, אלא בהבנה שהדברים הם, ובכן, מה שהם. הם לא נושאים מטען, או עודפות, הם לא מסמלים משהו אחר ולא זוקקים פענוח. אין תהליך – כלומר, אין ציר זמן – בהבנה שלהם. הם פשוט שם.

כמובן, כיון שזו צורת מבט, אפשר להחיל אותה על כל דבר. רמזתי שהקטע הקצר שציטטתי בפתיחה הוא לא הייקו קלאסי. אבל זה לא נכון עד הסוף, כי אפשר לקרוא אותו מתוך התודעה הזו. אני אנסה להדגים.

בקריאה רציונלית של השיר הזה, בהקשר וכו', השיר מפנה אלי שאלה: "אם אלון ביקש כמה מילים על הייקו, מה עוצר אותך?" הטקסט מציב בפני, כקורא, שאלה שמבקשת מענה. השאלה היא אודותי, ואני נדרש לענות למה אני לא עושה משהו מסוים. כלומר, מה חוסם אותי, פרקטית, מלעשות את מה שאני רוצה לעשות. כמובן שרואי עשה פה טייק על מבנה מקובל של הייקו, ולכן הקטע שלו הוא (סוג של) בדיחה.

אבל בקריאה מתוך תודעת זן, השיר לא דורש ממני מענה. השאלה אינה רציונלית, ואני, האדם הקורא, לא 'רוצה' או 'לא רוצה' דבר מה. ממילא, שום דבר לא חוסם אותי. אני לא נשאל. אני לא נדרש לענות. זו אפילו לא בדיחה. השיר נפתח בפני למשהו אחר, שאינו היגד עם משמעות רציונלית, אלא טקסט שדורש ממני להסתכל עליו בניקיון תודעתי.

התשובה 'מזג האויר', למשל, יכולה להיות נכונה (אם היא שגויה, בפועל) ושגויה (אם היא נכונה). כלומר, אם באמת מה שמפריע לי לענות לאלון זה מזג האויר, התשובה הזו רציונלית, ולכן אינה מתאימה לתודעת הזן. לו היה זה קואן, זו הייתה תשובה שגויה.
אבל אם מזג האויר לא משפיע עלי, התשובה הזו מצביעה על מזג האויר לא כיחס של סיבה ותוצאה, אלא רק על עצם היותו של מזג האויר. ולכן התשובה נכונה. כלומר, זו כבר לא תשובה, זו תגובה, אבל תודעתית היא 'נכונה'.

שיר הייקו טוב הוא שיר שפועל כמו שצריך. כלומר, שמצליח לעורר. השאלה שלו היא פרקטית ביסודה. למרות זאת, אנחנו יכולים לאפיין שירי הייקו טובים ככאלה שמשלבים היטב בין תוכן וצורה. כלומר, הם מייצגים מצב תודעתי של התבוננות נטולת זמן, ברגע אחד הווי. הם כוללים התייחסות לעונות השנה באמצעות הטבע (פריחת הדובדבן, למשל), וככה מצליחים לייצג גם את קיומו של הזמן, אבל גם את היעדרו. לצורך העניין, משהו שאינו חולף, אין בו זמן. רק ברגעִי יש זמן.

מספר ההברות נועד כדי לייצר צמצום, למקד את התודעה על שבריר קטן של הוויה. כשכל הברה נספרת, אנחנו לא מוסיפים מילים סתם. להפך, אנחנו מנסים לצמצם כמה שיותר ועדיין להצליח להראות משהו. איזה רגע שלם.

אם מסתכלים לרגע על השפעות אחרות של הזן ביפן – על גני האבנים, על טקס שתיית התה, על הקליגרפיה היפנית – אפשר לראות את היחס בין צמצום, דיוק וטבעיות. אין גן אבנים טוב יותר או פחות, כיון ש'טוב' ו'רע' הם מושגים לשוניים שהזן מבטל. הם נובעים מהשוואה לדברים אחרים. גן אבנים 'טוב' הוא גן שפועל על המתבונן בו. ממילא, שאין בו הסחות, שאין בו רעש, שהקוים בו מעוגלים ו'טבעיים', שהוא אחד.

הנה שיר הייקו 'טוב':

שְׁקִיעָה שֶׁל סְתָו
קוֹל שֶׁל צְבִי מְהַדְהֶד
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

(מצוטט מכאן)

שימו לב שמספר ההברות לא חשוב לי, כרגע, בטח לא ככותב וקורא עברית. מה שמשנה זה שהשיר מדויק, קצר, מדוד, שהוא מציג רגע אחד, שהוא לא דורש פענוח (האם הצבי הוא סמל? מדוע 'שדות' ולא 'אגמים'?), אלא מתקיים במלואו.

—

הרחבות על תודעת הזן –

ספר המבוא (המערבי) הכי מוצלח בעברית הוא 'זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה' של יעקב רז, בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. כמו שאפשר להבין מהמילה 'פילוסופיה' בכותרת, זה עוזר להבין את התודעה המדוברת, אבל לא בטוח שזה עוזר להקנות אותה.

יואל הופמן ויעקב רז תירגמו כמה ספרי זן מפורסמים:
"קול היד האחת" – קואנים עם תשובות.
"לאן נעלמו הקולות?"
"ספר הזן של ג'ושו"
"הדרך הצרה לאוקו".
"קולות האדמה", הוא גם זה המומלץ על ידי הופמן.

אלה תרגומים, חלקם מבוארים לקורא שלא עבר הארה. לא יודע עד כמה הביאור עוזר. התרגומים – נחמדים. כלומר, זה בעיקר מפעל אקדמי, ולא בהכרח יעיל למעבר תודעתי. אני ממליץ בעיקר על הספרים המאוחרים של הופמן, שמדגימים יפה את הפרקטיקה של התודעה הזו, ועל הספר הקטן "זן באמנות הקשת".

אני גם ממליץ להתאמן קצת ב'זאזן' – מדיטציה בסיסית של זן, שעיקרה התבוננות. יפנים הפכו את המדיטציה הזו למשהו מאוד מדויק, אבל בבסיסה היא דורשת ישיבה לא מאומצת ומבט קדימה, לא משנה על מה (אם כי בהתחלה כדאי להתיישב מול קיר ריק), ולמשך זמן מסוים – בין חמש דקות לכמה שעות שבא לך – פשוט להתבונן קדימה. מותר לחשוב, אבל יש עניין שלא להחזיק במחשבה. כלומר, לא צריך להיאבק במחשבות שבאות, אבל כדאי לא לשקוע בהן אלא, ובכל זאת, להתבונן.