גלידה (9)

הפרקים הקודמים כאן: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה]

כד.
מערכת היחסים הכי ארוכה של שמעון מרמלשטיין אי פעם הייתה ארבע שנים ולא היו בה עליות ולא היו בה מורדות והיא הייתה דרך המיצוע הראויה לאדם ועיקרה היה ללמוד סדר אמונה עם נועם במשך מחצית השעה, והקשר הגופני ביניהם כלל בעיקר לחיצות יד וטפיחות על השכם. בהתחלה הם היו מדברים הרבה ואחרי שנועם התחתן עם יסכה דינה הם דיברו פחות אבל עדיין הם למדו ביחד סדר אמונה בכל יום בין אחת לאחת וחצי, מהרגע שבו שניהם השתחררו מהצבא וחזרו ל'הדרת פנים' ועד לטיסה של יסכה דינה ונועם לחו"ל, ובזמן הזה הם הספיקו לעבור על כל מורה נבוכים והכוזרי ודרשות הר"ן וחובות הלבבות ומדי פעם עשו הפסקות יזומות בספרים של הרב קוק והרב סולוביצ'יק כדי להפסיק עם השכל הפועל ולתת מקום קצת לנפש המתפעלת.

והאמת שנעמה לא ידעה את זה אבל הרעיון המקורי ללמוד קצת דברים לנפש ולא רק לשכל היה רעיון שלה עוד מהפעם הראשונה שהיא יצאה עם שמעון אי שם בשיעור ה', הם שניהם היו אז דוסים ונעמה הייתה עם חצאית ושמעון עדיין חשב שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו למרות שזה היה כבר אחרי הצבא וכבר היה לו פקפוק בעניין, וככה סתם באמצע אחת הפגישות נעמה בוזגלו השעינה מולו את הראש ואמרה שמעון, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות שנה הבאה אם ללמוד ריפוי בעיסוק או תקשורת או מה, ושמעון אמר את רוצה שאני אביא לך משהו לשתות, ונעמה אמרה לו לא, סתם, עצוב לי, והיא הסתכלה עליו בעיניים גדולות ושמעון חשב לעצמו שזה כמו עיניים של כלבלב שרוצה לטיפה.

ושמעון הסתכל עליה והרגיש אחד מנבוכי הדור ואמר לה מה את רוצה, את רוצה אולי שנקום ונסתובב קצת ונחשוב מה הכי כדאי לך לעשות, ונעמה אמרה וואי, שימיקוש, אתה חושב כל כך הרבה עד שלא נשאר לך מקום להרגיש בכל השכל הזה שלך, ושמעון אמר אין לי מושג מה זה אומר אבל את צודקת, וכשהוא חזר לישיבה הוא קיבל על עצמו ללמוד גם דברים אחרים ולא רק מורה נבוכים. וכשהוא אמר את זה לנועם, נועם אמר וואלה אתה צודק. ואחרי שבוע הם התחילו ללמוד הרב סולובייצ'יק ונעמה סיימה איתו את הקשר ושמעון הרגיש כאילו הוא הוא איש האמונה הבודד, וכך היה שנתיים בערך ובזמן הזה נעמה ושמעון הספיקו להפרד ולפלרטט זה עם זו וגם לחזור להיות זוג.

ובערך חודש לפני סוף זמן קיץ של שיעור ז', שמעון ונועם עשו סיום על אורות הקודש ג' ושמו קצת קולה ועוגיות על השולחן בזמן שכולם הלכו לארוחת צהריים ונועם אמר נו, צריך לחשוב מה לומדים בזמן הבא, ושמעון אמר אם יהיה זמן הבא, ונועם אמר אה, אתה לא כאן? ושמעון אמר לא, אני חושב שהגיע הזמן להתחיל את החיים. והאמת הייתה שהוא עצמו לא היה בטוח מה בעצם זה אומר ומה הוא רוצה לעשות בחיים אבל לנעמה היה ברור שהוא צריך להתחיל ללמוד לתואר ולעשות משהו עם עצמו, וכיון שהדבר שהכי עניין אותו היה פילוסופיה הוא עשה פסיכומטרי וקיבל מספיק בשביל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה וזה הלהיב אותו מצד אחד והפחיד אותו מהצד השני אבל הוא אמר טוב, הגיע הזמן לקפוץ למים. וכשהוא סיפר את זה לנועם, נועם אמר אבל זמן אלול אתה כאן, ושמעון אמר לא יודע, אולי, ונועם אמר טוב, טוב, אז צריך לעשות סיום כמו שצריך, והם קבעו לשבת לאיזה קפה של ערבית קצת אחרי שנועם ויסכה דינה יחזרו מאיטליה.

ובינתיים בזמן שחלף שמעון החליט שהוא עוזב את הישיבה גם בזמן אלול וארז את כל הספרים שלו מהבוקסה בתוך ארגזי קרטון גדולים שהוא לקח מהקיוסק של עובד, מורה נבוכים ואפלטון וכמה ספרים של הרב שג"ר ומילון קטן של מושגים בפילוסופיה שהוא צילם מהסוף של 'על האמונה', ואמר שלום לכל מי שהכיר ושילם את יתרת חובו בגמ"ח הוופלים וכשהוא חיכה בתחנה הוא הרגיש איך כל העבר שלו נשאר מאחוריו והוא הולך להיכנס לעולם אחר שיש בו את המפורסמות שלו וכמה מן המושכלות הראשוניים שהוא עדיין לא יודע מהם.

ובמוצאי תשעה באב נעמה קפצה לבקר והפתיעה את אמא שלו שעמדה וטיגנה קציצות טונה ואמרה לה היי הגברת מרמלשטיין אפשר לטעום קצת מהקציצות? ושמעון שהיה נבוך מאוד השביע את אמא שלו שלא להגיד כלום לאודי, ואמא שלו שהייתה מאושרת מזה שהחברה של הבן שלה אוהבת לאכול אמרה אל תדאג, שום מילה לאודי. ואחר כך שמעון ונעמה הסתובבו קצת ברחוב והתיישבו באיזו גינת משחקים ודיברו על דברים חשובים כמו מי הולכת ללמוד עם נעמה שנה הבאה או מה הסרט הכי מוצלח שיצא להם להוריד השנה בטורנט, ולאט לאט הם התקרבו עד שלא היה צריך יותר מקצת שקט כמה צרצרים וירח כדי שנעמה תגיד לשמעון שימיקוש, אפשר שנתחבק? וזה הלהיב אותו והפחיד אותו ובמקום להתלבט ולהיוועץ בשכלים הנבדלים הוא פשוט אמר את הדבר הראשון שעלה לו לראש, וזה היה 'כן'.

וכשהוא ישב שם ככה, דבק בשכל הפועל, מחזיק ידיים בחושך של הגינה הציבורית, הוא חשב איזה מזל שאף אחד לא רואה אותו ככה ומי יודע מה נועם היה אומר לו הוא היה רואה.

ובאמת כמה שבועות אחרי שהם חזרו מאיטליה וקצת לפני תחילת שנת הלימודים הלך שמעון חזרה לאברכיה של הדרת פנים והתיישב בסלון של נועם ויסכה דינה ונועם כרכר סביבו הרבה ופתח וסגר את דלת המקרר ואמר הנה עוגיות מיוחדות שאפיתי, והנה חלב וקפה ומים חמים ואולי תרצה קצת פירות או משהו, ושמעון אמר מה הסיפור, ונועם אמר נו, אתה יודע, זה סיום של חברותא ארוכה, צריך להשקיע כמו שצריך, ויסכה דינה קמה מהשולחן שלה בצד ולקחה את המחשב שטבוע עליו הסמל של ארגון המורים וחייכה ואמרה וואי וואי, ארבע שנים של התמדה כזו, הלוואי עלי, ויצאה. היא הולכת לעבוד אצל חברה, אמר נועם, ושמעון הנהן כאילו הוא מבין ואמר כן, אני מבין, גם נעמה לא מסוגלת להתרכז בכלום כשאני בסביבה. ונועם חייך ואמר מה אתה אתה אומר, אתה עוד עם נעמה, ושמעון חייך בחזרה ואמר כן, אנחנו ביחד.

ונועם אמר אה, אתה מחייך חיוך מטומטם כשאתה חושב עליה וזו ההוכחה שאתה מאוהב בה, ושמעון אמר כן, נכון, ונועם אמר נו, רציתי לשאול איך הולך אבל הנה התשובה, ושמעון לא אמר לו לא על זה שהם מתחבקים או נוגעים ולא על זה שהוא אומר למישהי מילים שבחיים לא חשב להגיד למישהי ולא כלום, ורק חייך ואמר האמת שכן. כאילו, אני לפעמים מרגיש שהיא קצת לא מבינה אותי, אני מחפש איזו שיחה אינטלקטואלית והיא כזה כל מה שמעניין אותה זה תרבות ואנשים והעולם, אבל כן. ונועם אמר לו תקשיב, אני אגלה לך סוד, לפעמים אנשים חושבים שהם מחפשים איזו חברותא בתוך בחורה אבל האמת היא שאתה לא צריך חברותא, אתה צריך אישה. ולפעמים כל התורה ולימוד התורה גורמים לנו לשכוח את זה שאפילו שם ה' נמחה על שלום בית, על כל מה שזה אומר. ואחרי שניה של שקט מתודי נועם חייך ואמר אז תכל'ס הייתי שואל אותך אם אתה אוהב את נעמה, אבל אני כבר יודע את התשובה.

ואחרי שהם המשיכו לדבר השיחה זלגה למחוזות אחרים למשל לגמרא יבמות שלומדים עכשיו בישיבה או לצרות של יסכה דינה עם התלמידים שלה ואחרי העוגה הרביעית נועם נשען אחורה ושילב ידיים על הכרס הקטנה שצמחה בו וגם שמעון עשה את זה, ונועם הסתכל על שמעון ואמר לו שמעון, תגיד לי, אתה ממשיך ללמוד איזה ספר אמונה? ושמעון אמר לא, מה פתאום, עכשיו אני רק קורא פרגמנטים של קדם סוקרטיים. ונועם המשיך ואמר תגיד לי שמעון אבל באמת, אתה חושב שיש אלוהים? ושמעון לא חשב אפילו לרגע אפילו בלי היסוס ובלי להשתהות שניה לפני המילים כמו שבדרך כלל אנשים משתהים כשהם צריכים להגיד תשובה חד משמעית, ואמר חושב, בטח חושב.

כה.
הרב דודי לימד תורה כבר חמש עשרה שנים בישיבת הדרת פנים, ולמרות שאהב ללמוד תורה אף פעם לא שאל את עצמו אם הוא אוהב להיות ר"מ אלא כבר נכנס לאיזו התמדה קבועה ומשיכה בעול שבה הוא מלמד מה שצריך ללמד ובתוך זה עושה כמיטב יכולתו. אמנם כשהיה בן ישיבה ולא ר"מ הוא אהב ללמוד חסידות אבל זה לא היה מאוד מקובל בישיבה וברוב השנים שלימד זה היה פחות או יותר דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, בבוקר הוא היה מעביר שיעור אמונה לבחורים לפני צבא ולפני הצהריים העביר שיעור עיון לשיעור שלו ופעמיים בשבוע אחר הצהריים העביר שיעור תנ"ך כמו שלמד במכללה להוראה ופעם בשבוע בערב השיעור שלו היה מגיע אליו הביתה והוא היה מוציא קצת רוגלעך ותרכיז מיץ תפוחים ומלמד אותם אגדתות מהמסכת הנלמדת כדי שיהיה להם מה ללמוד עם הדייטים שלהם.

ומכל השיעורים הוא הכי חיבב את השיעור בבוקר, שהיה עם כמה שיעור א' וב' מבולבלים שישבו והתלבטו בתוך תוכם מתי להתגייס ומה עושים עם ההיא מהסניף והרב דודי היה בוחר קטעים שידברו על זה כאילו במקרה, והם היו יושבים באחת הכיתות עם כוס קפה וופלים סביב כמה שולחנות מחוברים והרב דודי היה אומר 'נו, עכשיו כשכולכם מנומנמים זה זמן טוב לפתוח את הרב זצ"ל' והוא היה צוחק והם היו צוחקים, הוא היה צוחק כי זה הצחיק אותו והם היו צוחקים כי כשרב מנסה לומר משהו מצחיק אז מכבדים את הנסיון שלו.

ובבוקר יום ראשון אחד, אחרי יום שהלך בו לישון באחת כדי להספיק להכין את השיעור של מחר ואחרי לילה שרחלי לא ישנה בו טוב והתהפכה מצד לצד כל הלילה וחיפשה את היד שלו להאחז בה ואז דחתה אותה, ואחרי בוקר שבו התפלל בשש כרגיל ואחר כך הוציא את הילדים לגן ולבית הספר, הוא ישב במטבח ואכל קורנפלס עם חלב ובעייפות רפרף קצת על הספרים שיוסף חיים הביא מהספריה כדי לדעת מה הילדים קוראים, ורחלי בדיוק התארגנה לצאת לעבודה ושמה תפוח ולפטופ בתוך התיק שלה, והיא לבשה סוודר והסתכלה במראה והורידה אותו והסתכלה שוב ושמה אותו שוב ואז הסתכלה על הרב דודי דקה ארוכה ואמרה לו דודי, והוא אמר לה כן כשהעיניים שלו עדיין בחבורת הקוסמים והשמיים האבודים, והיא אמרה דודי, מה אתה עושה?

והרב דודי חייך במבוכה ואמר אני עייף מדי אז אני סתם קורא משהו, ורחלי אמרה מה אתה קורא, והרב דודי אמר סתם איזה פנטסיה שהילדים הביאו מהספריה, ורחלי אמרה אולי תקרא משהו מהספרים שלי? והרב דודי אמר אני מעדיף שלא, זה יגרר לביטול תורה. ורחלי אמרה אז אולי תלמד משהו שאתה אוהב? משהו שמדבר אליך? והרב דודי אמר נו, את יודעת, אין משהו שאני יותר אוהב, או שיותר מדבר אלי, ויש משנה שהאומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה הרי הוא מתחייב בנפשו.

ורחלי באה להגיד משהו וחזרה בה ושוב פתחה ושוב חזרה בה ולבסוף אמרה מה אתה אומר על הסוודר הזה? יפה? והרב דודי לא הבין מה היא רוצה מהסוודר שהיה נראה לו סוודר פשוט ככל הסוודרים ותוך שהוא מסתכל חזרה בקורנפלקס הוא אמר משם זה סוודר חדש? ורחלי אמרה לא, דווקא לא, אבל באמת לא לבשתי אותו הרבה זמן, והרב דודי אמר ידעתי, והסתכל בשעון ואמר אוי, יש לי שיעור באורות הקודש בעוד עשר דקות, ורחלי אמרה אני אולי חוזרת הביתה לצהריים, וחייכה ואמרה לא אמור להיות כאן אף אחד, והרב דודי אמר כן כן ונתן לה חיבוק ואמר לה טוב, אני חייב ללכת, והוא לקח את התיק שלו והם יצאו מהבית ביחד.

ובשיעור היו צורי דויטש ואיתמר חמאווי ואת שאר החבר'ה הרגילים משיעור א' וגם את נועם האברך משיעור ח' שישב שם ליד כולם ונראה כמו ענק בין גמדים, והרב דודי לא אמר על זה כלום כי אם יהודי רוצה ללמוד תורה מי הוא שיגיד משהו, ורק פיהק ופתח את הספר והרגיש כאילו כל המשפטים מתערבלים לו במוח מרוב עייפות, וכדי לפוגג את העייפות הוא היכה באצבע צרידה והפיג אחת ושתיים על הרצפה ושאל נו, נו, איפה היינו, וכל התלמידים צחקו, והוא לא הכין את השיעור הזה מראש אז רק קרא את המשפטים של הרב זצ"ל והסביר אותם לפי ראות עיניו, והכל יצא מבולבל מאוד אבל אף אחד משיעור א' לא שם לב.

ואחרי השיעור ולפני סדר הבוקר הלך הרב דודי בעייפות גדולה אל המטבחון להכין לעצמו קפה ונועם עמד שם והכין גם הוא תה נענע עם נענע שקוטפים במיוחד בשיחים שגדלו ליד הישיבה והיו לו בשקית כמה עוגיות שאולי אשתו הכינה בבית, והוא המהם לעצמו משהו, והרב דודי הרגיש לא נעים מהשיעור המבולבל ושאל אותו נו, החלטת להצטרף לשיעור שלי? ונועם אמר אני צריך קצת להתחזק באמונה, ושניהם צחקו קצת בנימוס. והרב דודי שם כפית קפה בספל ושם מים חמים ופתח את המקרר הקטן להוציא חלב וגילה שנגמר החלב ובדיוק אז נועם אמר הרב, אפשר לשאול אותך משהו? והרב דודי אמר כן, וניסה לחשוב איך ממלאים את החלב בגמ"ח ומי אחראי עליו, ונועם אמר הרב, יש מלאכים באמת?

והרב דודי חישב אם ללכת לקיוסק לקנות חלב או לשתות נס קפה בלי חלב ובינתיים אמר בוודאי שיש מלאכים. מי החריב את סדום אם לא מלאכים? אמנם הרמב"ם אומר שהם שכלים נבדלים, אבל כבר מורינו הגר"א אמר שהפילוסופיה הארורה הטעתו ופשוט שיש מלאכים, ושאל, נועם, אתה אולי יודע מי אחראי על הגמ"ח? ונועם אמר נראה לי שנפתלי משיעור ה', ואמר אבל הרב, אני לא מתכוון מחשבתית. אני מתכוון ממש. כאילו, יכול להיות שמישהו יראה מלאכים ברחוב? והרב דודי חשב לרגע והסתכל על הקפה חסר החלב ואמר זה לא שאתה או מישהו רואה מלאכים, נכון? אבל לי בינתיים הקפה מתקרר וזה ממש פיקוח נפש, אז אפשר לדבר על זה בַּסדר בוקר אם תרצה, והוא לקח את הספל והלך לחפש את נפתלי מהשיעור שלו.

נפתלי אמר שהוא מיד מביא חלב ורץ לקיוסק וחזר עם שתי שקיות והרב דודי גילה שהקפה התקרר הוא הלך להכין לעצמו שוב קפה והפעם הכל היה בסדר והרב דודי הלך לשבת במקום שלו עם הגמרא ולהספיק ללמוד משהו לפני שהחבר'ה מהשיעור יגיעו עם שאלות על דף המקורות, אבל נועם האברך חיכה לו שם ואמר שהרב אמר שנוכל לדבר על זה בַּסדר אז אני מצטער שאני מפריע אבל אני באמת באמת צריך תשובה. והרב דודי אמר בחיוך, מה הדחיפות, אתה רואה מלאכים? ונועם אמר לא, אבל חבר שלי רואה. והרב דודי התרצן ואמר אם זה באמת אז זה לא צחוק, זה לא נורמלי, שילך לאיש מקצוע, פסיכיאטר או משהו, ונועם אמר כן, הוא הלך, אבל הפסיכיאטר אמר שאם הוא יודע שהוא משוגע אז הוא לא משוגע וזה כנראה מלחץ או משהו. והרב דודי אמר נו, ומה? ונועם אמר אבל הרב, מה אם העולם הזה לא רק נורמלי ולמה שהוא לא יראה מלאכים באמת?

והרב דודי ידע שנועם הוא חריף ואי אפשר לדחות אותו בקנה ואמר לו תראה, נועם, מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ואנחנו רחוקים מדי הוא לא מתגלה לאנשים ואומר להם מה לעשות, ומה שזה אומר זה שהתורה היא הדברים שאלוהים אומר לנו ובשביל להתקרב אליו אנחנו צריכים להתחזק בלימוד ולהבין מתוך התורה איך אנחנו צריכים לחיות, ונועם אמר זה כמו אשתי שמסתכלת עלי בפרצוף ושואלת אותי שאלה לגמרי לא קשורה ואני צריך להבין מהפרצוף הזה ומהשאלה מה אני לא עושה נכון? והרב דודי אמר נכון, ונועם אמר אבל אני יכול לדבר איתה ולהבין, והרב דודי נאנח ואמר נו, לו רק זה היה כזה פשוט, ונועם קם מהמקום והרב דודי פתח את הגמרא לאות שהשיחה נגמרה.

ואחרי סדר הבוקר ושיעור העיון שהיה הרבה יותר מוצלח הוא חזר הביתה והתיישב לאכול צהריים שאריות משבת, וחימם לו קצת צ'ולנט וקצת שניצלים והתיישב לאכול, ומתוך הרגל פתח את אחד הספרים שיוסף חיים מביא מהספריה ומשאיר על השולחן והעין שלו נפלה על המשפט 'המלאכים אמרו לו', ומרוב בהלה מיד סגר את הספר ואמר לעצמו דמיונות שוא ידברו, ובתוך כל הספרים שיוסף חיים מביא בטח שיהיה אחד עם מלאכים, אבל מה הסיכוי שבדיוק נועם ידבר איתי על מלאכים ואחר כך אני אראה מלאכים בספר, ובכלל זה לא ספר קודש סתם איזה ספר פנטזיה, אז סתם אני נבהל ומה שצריך לעשות זה פשוט ללמוד משהו.

והוא קם לארון הספרים ורפרף בעיניו על כל ספרי הקודש ובסוף לקח את ליקוטי מוהר"ן והתיישב וקרא שאיש הישראלי צריך למצוא החן שבכל דבר והמשפט הזה כל כך מצא חן בעיניו אז הוא המשיך וקרא ואפילו לא ניסה להתעמק או להבין, ומרוב חשקו בתורה לא שם לב אם רחלי נכנסה כבר הביתה או לא, ולא שם לב איך היא הסתכלה עליו אִם בחיבה אם בכמיהה, אם בתמהון אם בגעגוע, ואפילו לא ידע שהיא קצת שמחה בו עכשיו.

כו.
מיכל שפירא היפה לא אהבה כל כך בתי קפה, והיא אהבה לשבת בבית ולא לשמוע גלגלצ ברקע ולא לחשב כל כוס שוקו שהיא מזמינה, ולמרות זאת החברותא הראשונה של מיכל שפירא וגרשון לֶדֶר התקיימה בקפה בַּרוֹקוֹ שבקניון ראשון. זה קרה כי גרשון התעקש שחברותא ראשונה צריכה להיות מאורע משמעותי ואי אפשר סתם ככה להתקשר באמצע היום ולהגיד "הרב זצ"ל אומר תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה", אלא צריך לשבת לקפה ולשאול אותה מה שלומה היום, והיא צריכה להגיד 'יותר בסדר' ולספר על גל או טל מכיתה ג'3 שאין לו אלוהים ולא אהבת האומה או אהבת הארץ ואין לו כלום אלא עזות פנים, או כמו שנטלי אומרת בישיבות סגורות, הוא חתיכת חוצפן שצריך להפסיק ללטף אותו, ואפילו הוא בא היום בהפסקה ואמר לה שלום, המורה מיכל, אפשר בבקשה את המפתח לארונית של השרת, תודה, ואם זה לא הצלחה חינוכית אז היא לא יודעת מה זה הצלחה. וכל זה צריך לקרות בבית קפה.

כיון שכל הערב הזה היה לגרשון לדר בראש מתוכנן לפרטי פרטים וכיון שמיכל שפירא לא אהבה במיוחד את דירת השירות שלה בשעות שבע עד עשר בערב כי אורית הקומונרית עשתה שם ישיבות צוות עם כל המגניבים של ראשון שנכנסו להדרכה, כיון שכך הגיע גרשון במיוחד מהישיבה והם התיישבו בקפה ברוקו שהוא לא קפה ככל בתי הקפה אלא יש לו מודעות עצמית, וחיכו לתפריט, ובן רגע המלצר הגיע ואמר מה תרצו להזמין, והוא הסתכל על מיכל שפירא ואמר לה היי, אני מכיר אותך, לא? ומיכל צחקקה במבוכה ואמרה לא, לא נראה לי, והמלצר אמר בטח שכן, את מיכל שפירא ואנחנו היינו באותו רובע במחנה מעפילים, אני שימי שסחב לך את התיק יום וחצי ואחר כך עזר לך בעבודה, ומיכל שפירא צחקה במבוכה ואמרה אני מצטערת, אני לא זוכרת, ושימי אמר את לא רצינית, סחבתי לך את התיק ועזרתי לך בעבודה בשביל שתשכחי אותי? ומיכל אמרה אני מצטערת, ושימי אמר אז מה, את בראשון עכשיו? ומיכל אמרה כן, וגרשון אמר כן, ושניהם הסתכלו על גרשון, ואז מיכל אמרה טוב, נזמין? גרשון, מה אתה אוהב, וגרשון הסתכל בתפריט ואמר בהדגשה, אני אוהב את הכל, אי אפשר לי שלא לאהוב את הכל, ומיכל שפירא אמרה אבל מה אתה אוהב במיוחד, וגרשון אמר במיוחד אני אוהב שקשוקה.

היה ברור לשניהם שהם לא ילמדו כלום עד שהשקשוקה והסלט יגיעו כי אי אפשר ללמוד כמו שצריך כשכל שניה יכולה להופיע שקשוקה ולכן הם ישבו קצת ובינתיים גרשון שאל אותה מה שלומה היום, והיא סיפרה לו את הסיפור על גל או טל או מה שמו, וגרשון אמר בדיוק, זו הצלחה, איזה כיף לך שדברים שאת עושה מצליחים לך, ומיכל אמרה מה, לא מצליחים לך דברים, וגרשון אמר לימודים בישיבה זה לא בדיוק דבר מדיד, לאט לאט לומדים עוד דף ועוד דף, ומיכל אמרה טוב גם חינוך זה לא דבר מדיד, אבל יש הצלחות, אתה צריך להיות עם קצת יותר בטחון עצמי ולהשיג את המטרות שלך, ובדיוק אז שימי המלצר הביא את השקשוקה ואת הסלט ואמר תזהרו זה לוהט, ומיכל חייכה אליו ואמרה לו תודה, ושימי אמר עזבי, את תשכחי את זה עוד רגע, וגרשון אמר טוב, נאכל? ומיכל אמרה כן, אני רעבה קצת, ואכלה קצת חסה וקצת עגבניה והסתכלה על השקשוקה שלו בעיניים כלות, וגרשון ראה את זה ואמר לה את רוצה קצת, ומיכל אמרה כן תודה, ולקחה חצי מהשקשוקה לצלחת שלה ואז סיימה את הכל ואז לקחה עוד קצת ואז עוד קצת ואז נשענה אחורה ונזכרה שבאמת היא לא אכלה שום דבר היום ואיזה מזל שהיא הזמינה שקשוקה, ובינתיים גרשון אכל את הסלט שלה.

אחרי שהם סיימו לאכול אמר גרשון אז מה, נלמד? ומיכל אמרה בטח, בטח, נלמד, וכל אחד מהם הוציא את הספר שלו שהיה עם קשקושים וגרשון התחיל להקריא והוא קרא לאט ובשגיאות את המשפט "ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש", ומיכל אמרה וואי, איזה משפט, וגרשון אמר לא הבנתי, ומיכל אמרה תראה כאילו יש את העולם המעשי ויש עולם רוחני ולפעמים העולם המעשי מתפרץ, ושימי אמר סליחה שאני מפריע אבל אפשר לקחת לכם את המחבת של השקשוקה? וגרשון אמר בטח, אפשר, ומלמל תקח ואל תחזור, ושימי אמר מה אמרת? וגרשון אמר לא אמרתי כלום, רק מלמלתי לעצמי את מה שכתוב כאן, ומיכל אמרה לשימי כשהוא לומד אז הוא לומד ואי אפשר להזיז אותו בכלום, ושימי גיחך ומיכל חייכה וגרשון אמר טוב, אנחנו לומדים? ושימי אמר מה אתם לומדים? וגרשון אמר, אנחנו לומדים אורות, ושימי אמר אה, זה הרב קוק? ארץ ישראל שהיא קניין חיצוני לאומה? ומיכל אמרה 'אינה' קניין חיצוני לאומה, ושימי אמר כן, ליידי מיכל שפירא, זו שתמיד צודקת, ואמר לה, בעיקרון יש לי כיפה אבל זה מבריח לקוחות יפות.

וגרשון הגיע סוף סוף לכלל החלטה ואמר לה טוב, רוצה נזמין חשבון? ומיכל הנהנה, ושימי אמר טוב, אני מביא לכם חשבון, וכשהוא הלך, גרשון התכופף ואמר לה וואי, איזה אדם חרא, ומיכל אמרה איך אתה מדבר, וגרשון אמר אני מצטער, יש אנשים שצריכים להגיד עליהם את זה, ומיכל אמרה לא, לא נכון, הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים טוב, וגרשון אמר נכון, אני מצטער, ומיכל אמרה עזוב, אל תצטער, וגרשון הצטער בכל זאת כי כל הצורה שבה הערב הזה התנהל לא היה בכלל לפי התכנון שלו. ושניהם הצטערו לעצמם כשהגיע החשבון ושימי אמר הנה כפרה, קחו, והשירות על חשבון הבית. וגרשון אמר תודה, ומיכל אמרה לא, לא, אני רוצה לשלם את זה, ושימי אמר עזבי, פשוט תגיעי שוב ותתני לי את הטיפ בפעם הבאה, ומיכל אמרה טוב, ושימי אמר אל תשכחי אותי שוב, ומיכל אמרה טוב, וגרשון אמר למיכל טוב, נלך? ומיכל אמרה כן, נלך, והם הלכו.

וכשגרשון ליווה אותה לדירה הירח ליווה את שניהם מלמעלה וזה היה ערב קריר ושקט יחסית בראשון לציון, ולא היו שלוליות ברצפה ולא רוח קרה, והם הלכו שותקים והחזיקו את הידיים שלהם במעילים, וגרשון רצה להגיד ציטוטים מהרב קוק או מזלדה כדי שהיא תדע שהוא מהעולם שלה ולא סתם מישהו שרוצה ללמוד איתה חברותא, אבל לא ידע מה להגיד ולכן רק הלך לידה בשקט, ולאט לאט הצעדים של שניהם התחילו להתלכד עד שהם מצאו את עצמם צועדים ביחד, רגל ימין ואז רגל שמאל, באותו הקצב, וכך הם הלכו בשקט עד שהם הגיעו לדירה ושמעו מבחוץ את שאגות הצחוק מהישב"צ של אורית, והיה נראה שמיכל לא רוצה לעלות אבל גם לא רוצה להישאר.

וגרשון אמר אז מה, פעם הבאה נלמד בטלפון, ומיכל אמרה כן, נלמד בטלפון, חבל שתגיע עד לכאן בשביל זה, וגרשון אמר אני מוכן להגיע בשביל זה לכל מקום בעולם, ומיכל אמרה תודה על זה, באמת, וגרשון אמר טוב, אז ביי, ומיכל אמרה ביי, וכל מה שגרשון רצה לעשות באותו רגע זה לחבק אותה אבל זה אסור, ולכן הוא רק אמר ביי והתחיל ללכת, ואחר כך כשעלה על אוטובוס לישיבה ראה שהיא שלחה לו "לפעמים אי אפשר לאדם ללמוד מפני שהוא עומד במעלה כזאת, שההארה הכללית של למעלה מן האותיות היא זורחת עליו", והוא לא הבין מה בדיוק זה אומר אבל בגלל שהיא שלחה לו הודעה עם מילות קוד הלב שלו התמלא בשמחה שהחזיקה אותו באוויר לאורך כל הנסיעה ואפילו קצת אל תוך הישיבה.