להיות מישהו בעולם הזה | לפרשת קורח

א.
לפעמים עומד אדם בגיל הארבעים ומקבל הזמנה למפגש מחזור. בהתחלה הוא קצת מקטר, כי למי יש זמן וכח למפגש מחזור, ובכלל, הוא שכח איך קוראים שם לכולם והוא זוכר רק את שלומי שעושה איתו מילואים, אבל אשתו אומרת לו "אדם, חמוד, מה אכפת לך ללכת לפגוש את החבר'ה, זה יכול להיות הכי כיף בעולם". הוא יודע שאשתו כבר מתכננת ערב שקט עם החברות ועם נוטינג היל, אז הוא מפרגן לה ומאשר הגעה, מכניס את התאריך ליומן ושוכח ממנו לחלוטין בטרדות היומיום וברשימת המטלות ובמשימות בעבודה. ערב לפני המפגש אשתו מזכירה לו והוא מתאם עם שלומי שיאסוף אותו בצומת מתחת לבית, ולמחרת הוא מתלבש ונוסע עם שלומי למפגש המחזור ופוגש שם את כולם ובסך הכל נחמד לראות שוב את החבר'ה, ואז נופלת עליו ההבנה.

המפגש הזה הוא הרגע שבו הוא מבין שהחיים שלו הם לא מה שהוא חשב שהם יהיו.

ב.
הוא פוגש במפגש המחזור את אורן, שעכשיו הוא משהו בכיר באיזו יחידת מחשבים סודית בצבא, ואת רועי שהוא רב חשוב שאפילו מתראיין לעיתונים, ואת יאיר שהולך להיות ראש ישיבה, ועיתונאי אחד שעושה גם טלוויזיה וכולם אומרים שהוא הקול של הציבור שלנו, ומח"ט אחד ושלשה דוקטורים ואת עצמו. כששואלים אותו מה הוא עושה הוא אומר "אממ, אני מתכנת בבנק", וכולם יודעים מה ה'אממ' הזה אומר. והם מחייכים אליו ושמחים שהוא בא, אבל הם יודעים וגם הוא יודע שהם עשו משהו עם החיים שלהם, והוא לא.

והוא מקנא.

איזה מפגר שהוא מקנא. מה, הוא ילד קטן? במה אתה מקנא? הוא יודע שזה מפגר. בלי עין הרע הוא מרוויח בסדר ונשוי באושר ויש לו שלשה ילדים חמודים והבריאות סבבה ואפילו הוא משחק כדורסל עם החבר'ה בשכונה בכל מוצאי שבת, במה יש לו לקנא? יש אנשים שאין להם מה לאכול, שהם פצועים, שהנפש שלהם פצועה, שהם רווקים מבוגרים, תגיד תודה ותשתוק, הוא אומר לעצמו, אבל הוא מקנא בכל זאת. הוא מקנא בכל הכח, במרירות ששוטפת ומאכלת את הנפש, כי הוא נזכר.

הוא נזכר בעצמו של לפני עשרים וחמש שנה, יושב עם אורן בחדר ומנגן שירים של ברי סחרוף. הוא זוכר את עצמו לומד סדר ערב עם רועי, עושה ריצות עם מי שעכשיו הוא מח"ט. הוא זוכר את עצמו רוקם חלומות ביחד עם שלומי, אומר לעצמו – כשאני אהיה בן עשרים וארבע אני כבר אהיה נשוי (לקח לו עוד שלש שנים), כשאני אהיה בן שלושים אני אעשה אקזיט ואלך ללמוד תורה (לא קרה מעולם), אני הולך להיות הסופר הכי גדול שהעולם הזה ראה, הגיטריסט הכי מוכשר, האדם שכל העולם חיכה לו כדי שיצעיד אותם הלאה, והנה, מה עכשיו? הוא לא סופר ולא משורר ולא גיטריסט, לא רב ולא תורם גדול, הוא סתם, לגמרי לגמרי סתם. עוד אדם אחד מבין כל המוני האנשים שגודשים את כדור הארץ.

והם לא.

ג.
זה לא קשור אליו, זה החלק המעצבן. הוא באמת עשה את כל מה שיכול היה לעשות. השקיע בלימודים, התאמן על פריטות, זה פשוט – כאילו אלוהים הצביע על אורן ואמר הוא, הוא יהיה קצין עשיר ומוכשר, ואתה לא. אבל למה אני לא? אין סיבה, ככה. אלה החיים שנועדו לך. תתמודד. זה לא הוגן, הוא אומר לעצמו. זה לא הוגן, הוא אומר לשלומי בנסיעה חזור. זה לא הוגן, הוא אומר לאשתו בערב, במיטה. זה פשוט לא הוגן. אני אעשה עם זה משהו.

מה תעשה? אומרת אשתו. אלה החיים.

הוא יודע שאין מה לעשות. ובכל זאת, חייבים לעשות משהו. זה לא הגיוני שהחיים, שהיו דבר כל כך מדהים בגיל חמש עשרה, הפכו להיות מה שהם. זה לא הגיוני שהחיים הם אובר רייטד. זה לא הגיוני שאנחנו סתם, עוד עץ ביער, עוד לבנה בחומה, עוד אדם בין כל המוני האנשים שגודשים את העולם הזה. הייתי יכול להיות משהו, את מבינה? ואני לא. ואני לא יכול להמשיך ככה. אני חייב לשנות משהו. לערער משהו.

משהו חייב לקרות.

ד.
זו הנקודה שגם קורח נשבר בה. לא היה שום טריגר, שום מפגש מחזור, רק תהליך ארוך שבו הוא הולך וקורס. זה לא הגיוני שמשה ואהרון הם מנהיגים והוא לא. לא פחות משמפריע לו שהוא לא מנהיג, מפריע לו שהם כן. אם הם היו אנשים שהוא לא מכיר – נו, מילא. אבל הם לא. הוא אכל מאותה צלחת עם אהרון, שיחקו ביחד באותו גן משחקים, שלושתם מוכשרים פחות או יותר באותה צורה. למה הם כן, למה הוא לא. איפה הייתה הטעות הקוסמית הזו שאפשרה להם להתנבא ולהזכר לדורות, ולו – להשכח, להיות עוד חלק מבני לוי.

והוא מקנא.

הוא אוסף עוד מלא אנשים, מאתיים וחמישים נשיאי העדה, עוד המוני אנשים שיכלו להיות מנהיגים כמו משה ואהרון, והולך למשה. הגזמתם, הוא אומר למשה ואהרון, כולם קדושים, אלוהים שוכן בכולם, למה אתם מתנשאים עלינו? למה אתם חושבים שאתם יותר טובים מכולם? והוא בעצמו לא יודע אם הוא רוצה להיות המנהיג או רוצה שלא יהיו מנהיגים, הוא רק יודע שהוא לא מסוגל יותר עם השיקוף הזה, עם המראה שמראה לו תמיד שהוא פוטנציאל לא ממומש. הוא מתלונן על משה ואהרון, אבל בעצם הוא מתלונן על עצמו, על החיים הגדולים שהיו יכולים לקרות לו, ושלא קרו מעולם.

ה.
באיזשהו מקום, מהרגע שהקנאה הזו התעוררה, כבר אין לקורח מוצא. הוא ממשיך ישר הלאה, אל האדמה שנפתחת, אל המגיפה, אל השריפה שאוכלת את השותפים שלו. זה כמו לראות תאונת דרכים מתרחשת, כמו פיגוע פייסבוק שבעל עסק עושה לעצמו. אתה רואה את זה קורה ואומר לא, לא, תעצור, אל תעשה את זה, לא, למה אתה ממשיך להתווכח? אלוהים בצד של משה ואהרון, למה אתה נלחם? ברור שתפסיד. למה אתה ממשיך?

כי אין לו ברירה.

כי אם להיות זנב לאריות או ראש לשועלים, הוא מעדיף להיות ראש לשועלים. הוא מעדיף להיזכר בתור אדם שנוא, קנאי, מתריסן, חסר היגיון, מאשר לא להיזכר בכלל. הוא מעדיף להיות מישהו, ואפילו מישהו שלילי, מאשר לא להיות כלום.

אבל גרוע מזה, הוא פשוט לא יכול לסגת אחור. כלומר הוא יכול, אבל הוא לא יכול. זה כמו לבקש ממנו לא לחשוב על פיל לבן, או כמו לא לשים לב שהברז מטפטף. מהרגע שהעיניים שלו נפקחו, אין לו לאן ללכת. כשמשה אומר לו 'מה אתה רוצה, הכל בסדר אצלך', הוא יודע שמשה חושב שהכל, באמת, בסדר. וזה משגע אותו, כי הוא שומע את הצרימה הקלה שיש לו בחיים. והוא יודע שזה לא הולך לשום מקום טוב, והוא ממשיך בכל זאת ומתנגש בקיר. כי אין לו ברירה.

והאדמה פוצה את פיה ובולעת אותו, כי באמת אין כאן ברירה. אם להיות או לחדול, קורח מעדיף לחדול. בבת אחת, במופע זיקוקים, בהתנגשות טיטאנים בינו ובין האדמה עליה הוא חי. והוא נופל פנימה ונעלם, כאילו לא היה מעולם.

ו.
חז"ל מספרים על אחד, און בן פלת, שהיה ביחד עם קורח בהתחלה ואחר כך הפסיק. הם מספרים שאשתו אמרה לו להפסיק, סגרה אותו באוהל ולא נתנה לאף אחד להיכנס. יש שם גם איזה קטע עם זה שהיא פיזרה את השיער שלה וקורח לא נכנס כי זה לא צנוע, וכך און בן פלת ניצל.

זה סיפור די מדהים.

הסיבה שהסיפור הזה מדהים היא לא הצניעות המוגזמת של קורח (לפי חז"ל), ולא זה שאון בן פלת הקשיב לאשתו (כל אדם נשוי יודע שזה הדבר הנכון לעשות). הסיבה שהסיפור הזה מדהים היא כי הוא הולך בדיוק נגד הסיפור הבסיסי של קורח ועדתו. קורח שמתלונן 'כל העדה כולם קדושים', קורח שאומר 'אתם לא שונים מכולם', ובעצם אומר 'אני רוצה להיות משמעותי בעולם הזה', וכך גם כל נשיאי העדה, ואון בן פלת נסוג.

למה הוא נסוג? כי אשתו אומרת לו – תשמע, אני לא רוצה את הקשקושים האלה.
אבל, אבל —
אבל מה.
אבל רציתי להיות משורר, סופר, מח"ט, מליונר, רב, מנהיג —
למה?
כי רציתי להיות משמעותי.

בשבילי אתה משמעותי.

(בום, אאוץ'. דרופ דה מייק. אין מה להגיד אחרי המשפט הזה. הסוף.)

ז.
החיים חזקים יותר מהכל. שלושה חודשים אחרי מפגש המחזור אדם שוכח ממנו כמעט לחלוטין. הוא חוזר להיות ועד הבית, לארגן מפגשים משפחתיים תוססים אצלו בגינה, להיות חלק משמעותי בועד ההורים של כיתה ד1 בבית הספר המקומי. אשתו חושבת שזה בגללה ובגלל המשמעות שהיא נותנת לחייו, שלומי חושב שכשאין מולו מראה אז אין לו למה להשוות ויותר קל לו, רק אדם עצמו לפעמים חושב שכל הסיפור הזה הוא דווקא די נלעג, פרובינציאלי, התרגשות ממשהו סתמי לכאורה.

אבל הסיפור האמיתי הוא שאחרי אותו מפגש הוא התקשר לרועי וקבע איתו שיחה, והם נפגשו במשרד של רועי ואדם סיפר את כל מה שהוא מרגיש, ורועי אמר לו מה אתה חושב אדם, שאנשים גדולים חיים חיים גדולים?
ואדם אמר כן, בטח.
ורועי אמר לא, מה פתאום. אנשים גדולים חיים חיים קטנים. כואב להם הראש באותה צורה, הם הולכים לרופאים, אוכלים פתיתים לארוחת ערב, הכל אותו הדבר. גם אם הם אוכלים במסעדה כל ערב, בסוף הם מתרגלים. הם מקנאים באותה צורה, אוהבים באותה צורה, ההבדל הגדול הוא שעליהם יש הרבה יותר לחץ. ואדם אמר וואלה, כן? ורועי אמר וואלה, כן. והם החליפו חיבוק ואדם נסע הביתה.

ועד היום אין לו מושג אם זה נכון או שרועי אמר את זה רק בשביל להניח את דעתו, אבל אשתו אוהבת אותו, אז הוא לא בטוח שאכפת לו מזה כל כך.

———
בתמונה: עטיפת הסרט 'The Wall' של הפינק פלויד. האמת שהתמונה שמופיעה בתוך החוברת של הדיסק המקורי מוצלחת יותר, אבל אני לא מוצא אותה בשום מקום.

מודעות פרסומת

6 Responses to “להיות מישהו בעולם הזה | לפרשת קורח”


  1. 1 שולה 23 ביוני 2017 ב- 11:51

    נחמד מאד. הקשר בין כנס המחזור לבין המוטיבציות של קורח הוא קלוש, אבל כיף לקרוא!

  2. 2 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 ביוני 2017 ב- 12:19

    אהבתי מאוד!

  3. 3 דּוֹדָשְלָהּ 24 ביוני 2017 ב- 16:08

    מחשבות מעניינות – אף פעם לא חשבתי על המניעים של קורח. וכן, לפעמים מה שאנחנו צריכים זה לשמוע, לדעת, לעכל שיש מישהו שאוהב אותנו ושאנחנו משמעותיים בשבילו/ה בלי להיות סופרמן.

    מכיוון שאני יודעת שאלוהים אוהב אותי, יש לי כוח להילחם ביצר הרע.

    • 4 עמוס 25 ביוני 2017 ב- 1:12

      מדהים!
      כתוב יפה והרעיון יפה ומלא תוכן, נוגע בנקודות ש-אני מאמין- נוגעות לכולנו.
      תמשיך להביא לנו חומר כזה..

  4. 5 moishbb 28 ביוני 2017 ב- 18:55

    יהודה גזבר
    אוצר המילים
    פשוט וורט מתוק
    נהנתי מאוד
    תמשיך כך

  5. 6 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 29 ביוני 2017 ב- 11:13

    אווווו
    איזה הקבלה לכנס מחזור!!!
    זה באמת בום לבן אדם


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 498 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: