מה אתה חושב כל כך הרבה | לפרשת פנחס

א.
לפעמים אדם הולך ברחוב עם כלבו הקטן שלומיק, שלומיק עושה דברים שכלבים עושים ואדם עושה דברים שבני אדם עושים, כלומר מסתכל בינתיים בפלאפון הקטן שלו, קורא בפייסבוק ובוואסטאפ ומקליט הודעות מתנשפות לקבוצת של החבר'ה מהכדורסל, והם עושים את הסיבוב הקבוע סביב הבלוק שבו הם גרים וכשהוא חוזר הביתה הוא רואה את דור, השכן מלמעלה, מניח ספה ענקית בכניסה לבניין. הספה חוסמת את המעבר לתיבות הדואר והוא מצטודד קצת כדי להכנס וכשהוא נכנס הוא רואה את דור מוריד איזה שרפרף. תגיד אחי, הוא אומר לו, מה הסיפור של הספה הזאת?

אה, אומר דור, זה, אנחנו שמים כאן בכניסה כדי לשבת קצת בקיץ. אתה יודע, חם בטירוף.

הוא יודע שחם בטירוף. מאוד קשה לחיות במדינה הזאת ולא לדעת שחם בטירוף. אפילו במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ערך 'ישראל', כתוב 'מדינה קטנה שעפה על עצמה מדי. חם בטירוף. אחלה חומוס'. איך כל זה קשור לספה שחוסמת לו את הכניסה לבניין?

נו, כי אויר, אומר דור באיטיות כאילו אדם מטומטם. קצת בריזה, מה יש. בדירה שלנו אין כלום, המזגן הלך והבעלבית לא מוכן לעשות כלום. 'נ – ח – נ – ק – נ – ו', צועק דור ונחנק מצחוק. אדם לא מבין מה הסיפור, אבל הוא מושך בכתפיו ועולה עם שלומיק לדירה.

ב.
בלילה הוא קולט שדור והחבר'ה שלו יושבים על הספה שם כל הלילה, מעשנים, מנגנים שירים עם איזה חליל מוזר וגיטרה מזייפת. הוא מבקש מהם להנמיך קצת, למה מחר מועד ב' בליניארית, אבל דור מסטול והחברה המוזרה שלו מושכת בכתפיה ואומרת לו 'מה יש, אחי, תזרום קצת. הנה, קח, תעשן משהו, זה ירגיע אותך'. אבל אדם לא רוצה להירגע. הוא רוצה ללמוד. והחליל המוזר הזה מוציא אותו מדעתו.

והוא מתעצבן.

הוא אומר לעצמו מה אתה מתעצבן, באמת. כאילו, באמת חם, גם לו עצמו חם. באמת הם אחלה חבר'ה, חמודים, עזרו לו פעם לסחוב את המקרר לדירה שלו. והם מחייכים אליו ומחליקים לו כיפים במדרגות ומציעים לו לעשן או לשתות איתם מדי פעם. מה אתה מתעצבן. והחיים קצרים מדי, הוא אומר לעצמו. החיים קצרים קצרים קצרים. בשביל מה להתעצבן. זה מעלה את הלחץ דם, כולסטרול, לא יודע, דברים. תנשום עמוק, הוא אומר לעצמו. תנשום. תשאף, תנשוף. תשאף, תנשוף.

כלום לא עוזר. הוא מרגיש את הכעס מטפס לו בעורקים, מקשיח לו שרירים, חושק לו את השיניים. הוא בא לפתוח את החלון ולצעוק עליהם שכבר שתיים עשרה בלילה, ועוד שניה הוא מזמין משטרה, ובכלל מה זה הבורדל הזה שהם פתחו לו מתחת לחלון. אבל השעה רק שש בערב והוא מכיר את עצמו, אז הוא יודע שהוא לא הולך לעשות עם זה כלום. אז הוא שם אזניות גדולות ואוטמות רעש והוא שם מוזיקה ומנסה להתרכז.

אבל הוא לא מסוגל.

ג.
הוא מתקשר לעדי ואומר לה שומעת, דידוש (כמה הוא קורא לה), תקשיבי איזה חרא, ומספר לה את כל הסיפור. ועדי מקשיבה עד הסוף ואז אומרת נו, אז מה הסיפור, לך תצעק עליהם. אבל מה אני אגיד להם, אומר אדם, ועדי אומרת תגיד להם שיש צחוקים ויש חלאס. ואדם אומר אבל הם יחשבו שאני סחי. ועדי אומרת אבל אתה באמת סחי. אבל אני לא רוצה שהם ידעו את זה, אומר אדם, ועדי נאנחת בחצי-יאוש ואומרת לו אתה יודע מה הבעיה שלך, אדם? אתה חושב יותר מדי.

ברגע הראשון הוא חושב שתכל'ס היה יותר מתאים אם היא הייתה אומרת 'אתה יודע מה הבעיה של הדור שלנו? שהוא לא חושב בכלל', וזה היה נכון כי דור השכן לא חושב בכלל, וזה אפילו מצחיק, מין בדיחת סבאל'ה כזו. משעשעת במידה.

ואחר כך הוא אומר לעצמו וואלה, נכון. אני באמת חושב יותר מדי. נניח עדי, כבר חצי שנה אני מתלבט אם להתחיל איתה או לא, ובהתחלה פגשתי בה בספריה ואז הוספתי אותה בפייסבוק ואז שאלתי אותה מה היא חושבת על ההופעה של גאנז אנד רוזס ואחר כך הלכנו ביחד לטייל בסיניץ, ומרוב שחשבתי נוספו לי בכל פעם עוד אלמנטים למשוואה, והנה אני עכשיו, אחרי חצי שנה, והיא כל כך בפריינדזון עד שאין סיכוי שאני מתחיל איתה ואז נפרד ממנה ואז נשאר בלי חברה.

את כל זה הוא אומר לעצמו, בשקט. ובינתיים עדי צוחקת ברקע. אתה פשוט חושב יותר מדי, היא אומרת. תזרום, מה הסיפור? תן מקום לרגשות שלך. מעצבנים אותך? תתעצבן! לך תזרוק עליהם כיסא! תשפוך עליהם מים חמים! תצעק! אתה מתאהב במישהי? תגיד לה!

את המשפט האחרון היא לא אומרת. ותכל'ס חבל שהיא לא אומרת, כי מי יודע מה היה קורה אילו.

 

yes_man_2008_448_poster

ד.
באיזשהו מקום הסיפור של פנחס זה בדיוק ההפך של הסיפור הזה. היינו רוצים להגיד שזה לא. שהוא היה שקול, מנוסה, שהוא חשב הרבה לפני שהוא הרג שני אנשים בחנית, אבל הוא לא. הפרשה הקודמת מספרת מפורשות איך הוא קם מתוך העדה והגיב לסיטואציה. בלי לחשוב יותר מדי, בלי להתלבט, קם והרג, וזהו. כלומר, והפרשה נגמרת. ובאה פרשה חדשה. ובפרשה החדשה אלוהים מפרגן לפנחס ונותן לו את בריתי שלום, שזה נשמע כמו צל"ש אלוף או משהו, ואנחנו מבינים שפנחס הרג שני אנשים אבל אלוהים חושב שהוא עשה את המעשה הנכון.

זה פשוט סיפור מופרך.
באמת.
מהמון כיוונים.
וחז"ל והפרשנים הרגישו את זה וניסו כל הזמן להסביר: איך משה לא עשה כלום. איך פנחס מרשה לעצמו להרוג. איך זה מותר, לעזאזל. למה אלוהים מפרגן. ואף אחד לא מצליח לענות לזה תשובה 'טובה', כי התשובה הטובה באמת היא התשובה שאי אפשר לענות אף פעם. לא רק שאסור לענות אותה, אלא כזו שאי אפשר לענות אותה.

ה.
כי הנה נניח כשדור אומר לאדם 'תזרום', הוא מתייחס לזרימה כאילו היא מין בחירה מתמטית שבנאדם עושה. כאילו יש איזו תִּרגולת שבאמצעותה אנחנו יכולים לבחור איך לחיות את חיינו. למשל: מישהו עצבן אותך? תנשום עמוק. תכדרר את הכעס. תבלע אותו. תחייך. תגיד 'אז מה אחי וזה', תשב על הספה, תעצום עיניים, תעזוב את הכל. והנה, רק תתרגל את זה אלף פעמים וכבר אתה זורם, אחי.

והאמת היא שאי אפשר.

כלומר אפשר להשתנות. בטח שאפשר להשתנות. אבל אי אפשר לשנות, אתה מבין? אדם יכול לשנות רק את עצמו. בשביל שמישהו אחר ישתנה הוא צריך שהבעירה הפנימית שלו תשתנה ותתחיל להניע משהו אחר. לא מספיק להמליץ לו 'תזרום', כאילו זה מרשם רופא. הוא צריך לרצות לזרום. לא 'להיראות כאילו אני זורם', לא 'שיחשבו שאני לא סחי'. לזרום באמת. להניח להכל. הוא צריך להבין שזה אומר, באמת באמת, לעזוב את מה שיש לך עכשיו בידיים. למשל, אם יש לך מבחן בליניארית מחרתיים, אז לא להתכונן למבחן. זה לא סתם המלצה לשינוי מצב רוח. יש לזה מחירים. צריך לרצות את זה, צריך להיות מוכן לשלם את המחיר.

או נניח שאנשים יושבים ואומרים לעצמם 'אה, אם פנחס היה קנאי, ואלוהים פרגן לו, זה אומר שקנאות זה טוב', אבל האמת היא שקנאות זה לא טוב ולא רע. זה פשוט זה. זו התנועה האימפולסיבית, בלי לחשוב כל כך הרבה. בלי להתלבט. בלי לפתוח את מדריך התרגולות ולבדוק מה עושים במקרה שמישהו שוכב עם בחורה ארמית באמצע המחנה מול אוהל המשכן. אי אפשר ללמד את זה. אי אפשר לצטט את זה בתור הוראה לעתיד. זה לא כלל. זה לא חוק. זה לא יכול להיות מנוסח.

אם ניסחת, נכשלת. אם אתה לומד משהו מהסיפור, נכשלת. אם אתה חושב שזה מה שאתה צריך לעשות, נכשלת שוב, כי חשבת. ביצעת את פעולת החשיבה.

ו.
כשאלוהים נותן לפנחס את ברית השלום, אנחנו מבינים שזה משהו שלא היה לפנחס עד עכשיו. כאילו כולם קיבלו 'ברית שלום' ורק פנחס לא. ובחשיבה אינטואיטיבית זה מרגיש קצת פְּרס, כאילו תכל'ס פנחס עשה מעשה חשוב ועכשיו הוא מקבל אות הצטיינות. אבל לי זה נשמע שזה כאילו אלוהים הסתכל מלמעלה ואמר תשמע, התגובה המיידית שלך עשתה משהו טוב, בתכל'ס, אבל אי אפשר לנהל חברה בתגובות מהבטן.

הנה, קח את ברית השלום, תירגע קצת. תנשום.

כי תכל'ס, לפעמים אנחנו חושבים על השלום בתור איזה אירוע. נניח, אנשים מסוימים חושבים על השלום בתור חתימה על הסכם. מצלמות, נשיקות על הלחי, שמחה באויר. או אנשים אחרים חושבים על השלום בתור אנחת המנצחים שאחרי המלחמה. אבל האמת הפשוטה היא שמי שחי בשלום לא יודע שהוא חי בשלום. זה לא אירוע, מבחינתו, זה פשוט המים שבתוכם הוא חי. הוא קם בבוקר והולך לשוק, ואין אף מג"בניקית בכניסה לשוק, וזה לא משהו מיוחד כי היא פשוט לא שם. והשלום הוא סתם, מין שגרה שכזו, אפורה קצת, יומיומית מאוד, שאין בה פעולות הירואיות ואין בה קנאות ואין בה כעס ובעיקר אין בה אימפולסיביות.

ואת השלום הזה אלוהים נותן לפנחס.

ז.
אנשים שמכירים את הפרשה יכולים להגיד לי 'אבל הנה, אלוהים נותן לפנחס להיות כהן. מה, זו לא מתנה? זה לא צל"ש?'

אבל לא, זה לא. זה הפניה מסודרת של הכח הבלתי נשלט. זה האחד במקום השני. זה 'אם כל כך אכפת לך ממני, תלמד מה לעשות עם הכח שלך'.

והיה נחמד לספר שאדם שפך את הזבל על דור וחבריו, ובמקביל התחיל עם עדי בטלפון, אבל זה לא מה שקרה. מה שקרה הוא שאדם לא צעק, כי הוא לא אדם שצועק. והוא לא התחיל במקום עם עדי, כי הוא חושב יותר מדי. והוא לא התחיל לזרום, ולא התאהב בחליל ההוא, או בגיטרה, או בספה המרוטה. שום דבר מזה לא קרה. הוא התעצבן, והתעצבן עוד, והתעצבן עוד יותר, ואז חשב מה לעשות.

ומה שקרה זה שאדם הלך לעדי והם עשו למידה משותפת, ואכלו יותר מדי שוקולד ואז יותר מדי פופקורן ואז סלט גדול עם כל מיני אגוזים, ואז הם ריכלו קצת על כל מיני חברים מהאוניברסיטה ואז ראו ביחד את הפרק החדש מבוג'אק הורסמן (שזו סדרה של היפסטרים שגם אני לא יודע עליה כלום חוץ מזה), ואז ישבו באמת ולמדו קצת ברצינות ואז הרבה ברצינות, ואת המבחן בליניארית אדם עבר בצלחה ואפילו היה בעשירון העליון של הממוצע בקורס. ועדי לא התחילה איתו בכלל אבל כנראה לא היה לזה המון עתיד מלכתחילה והיא נשארה סתם בתור חברה טובה.

אבל בכל הקיץ הזה, בכל פעם שאדם יצא עם שלומיק לטיול, שלומיק עצר ליד הספה והרים את הרגל האחורית ועשה עליה דברים שכלבים עושים.

ובפעם הראשונה אדם העיר לו ואפילו משך ברצועה, אבל בפעם השניה הוא חשב על זה קצת, ואז זרם.

 


(בתמונה: אדם זורם)

מודעות פרסומת

0 Responses to “מה אתה חושב כל כך הרבה | לפרשת פנחס”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 470 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: