דירה שכורה במדבר | לפרשת מסעי

א.
לפעמים, לרוב בסוף יולי, אדם מתיישב על הספה החומה שבמרפסת ואומר לעצמו טוב, הגיע הזמן לעבור דירה. לרוב הוא לא יודע בדיוק למה הוא רוצה לעבור דירה אז הוא ממציא כל מיני תירוצים, כמו 'אין לי מרפסת' (למרות שיש) וכמו 'אני מחפש דירה עם חלל משותף', וכמו 'הגיע הזמן לשנות אוירה'. והאמת היא שהוא לא ישן טוב כבר הרבה זמן. לא מצליח להירדם. מתעורר באמצע הלילה ובוהה בתקרה. האמת היא שהוא מרגיש חנוק לאחרונה, אדם. השנה מתקרבת אל סופה ושנים, כמו בני אדם, מתחילות מסודר ולאט לאט מאבדות את זה. אז הוא מגיע לסוף שנה והחום מעיק לו על החזה והוא אומר טוב, אולי נטוס להודו, אולי נמצא אהבה, אולי נעבור דירה ונשנה קצת אוירה.

ב.
סך הכל הוא עדיין רווק אז זה לא כזה סיפור גדול, לעבור דירה. לפחות לא מבחינה טכנית. כאילו, מה כבר צריך? כמה בירות, שני חברים שעושים לפעמים מתח ומקבילים בגן סאקר, אבטיח לפתוח אחרי שהכל מסתיים, שני ראצ'טים ורכב עם גג. לא סיפור גדול. הוא קורא למומו ויואב שהם חברים שלו והם אורזים את כל מה שיש לו בחדר, כלומר את הגיטרה, המיטה, השולחן וכמה בגדים (את הארון הוא משאיר למי שמחליף אותו, כי אי אפשר להזיז את הארון הזה מבלי שהוא יתפרק), ואחרי כמה בירות ושלשה סיבובים הוא כבר ממוקם בדירה החדשה ויושב עם השותפים החדשים לאבטיח של אחרי צהריים. ואחר כך חברים באים לראות את הדירה החדשה. ואחר כך הם רואים סרט במקרן של מאיר, ואוכלים פופקורן ומריצים צחוקים על הסיפור.

ובלילה, כשכולם הולכים, הוא עורם את הכלים בכיור, נכנס למיטה החדשה שלו ולא מצליח להירדם.

ג.
ולפעמים גם עם הדת קורים דברים כאלה, כמו שאדם מחליט שהוא צריך לשנות אוירה והוא הולך להתפלל בימים נוראים בבית כנסת אחר, או שהוא הולך לבקר חברים בשבת והולך לתפילת ערב שבת בבית כנסת שהוא לא מכיר. וחז"ל אמרו שכל בתי הכנסת האשכנזים דומים זה לזה, אבל בתי הכנסת הספרדים שונים זה מזה במידה שווה. או שזה היה להפך, הספרדים זהים והאשכנזים שונים? זה לא כל כך משנה. מה שמשנה הוא שהוא מתפלל במקום שהוא לא מכיר, וחוסר ההיכרות הזו מערער אותו לגמרי. זו אותה תפילה, ולפעמים אותו נוסח, ורק העובדה שאין סביבו פרצופים מוכרים ושהוא לא יושב במקום הקבוע שלו, רק זה מערער לגמרי את התפילה.

שזה קצת מפגר, כאילו, אנחנו בני אדם בוגרים, מה זה משנה איפה מתפללים, כל עוד מתפללים.

אבל הנה, משנה.

342178

ד.
בני ישראל הולכים במדבר במשך ארבעים שנה וכלום לא קורה. כלומר מלא דברים קורים, אבל כלום לא קורה. אנשים נולדים ולומדים לרכב על אופניים ומתאהבים וחורטים על הספסל 'י + מ = ' וכל מיני דברים כאלה, ואנשים אחרים מזקינים וכותבים אוטוביוגרפיות ומתים ואנשים מצטערים עליהם, המון המון דברים כאלה קורים, אבל שום דבר לא קורה. הם הולכים ממקום אחד למקום אחר, ושוב למקום אחר, ושוב למקום שלישי או רביעי או שלושים, ועדיין שום דבר לא קורה. פשוט הליכה במעגלים.

הם מחליפים דירות כמו שרווקים מחליפים דירות.

סליחה על ההכללה, באמת. מתנצל. גם זוגות צעירים מחליפים דירות. גם אנשים מבוגרים. אבל כשרווקים מחליפים דירות הם מתנהגים בצורה מסוימת לדירה שלהם. גם דירת הרווקים הכי מושקעת בעולם תכיל איזה ספה מתפרקת, טלוויזיה שנמסרה מסבתא, הריהוט יהיה קצת לא מתאים, החדרים יהיו כמעט. משהו בזמניות של המצב הזה, 'רווקות', לא מאפשר להוציא שלשת אלפים שקלים על שולחן, או לצבוע את הקירות בצבע המדויק, ואפילו לא להתיישב שם עד הסוף. זה מין התנסות כזו, איך חיים בבית משלך, איך מנהלים תקציב, איך הולכים בעולם לבד, אבל זה לא עד הסוף, המצב הזה. וגם אם הם קוראים לדירה שלהם 'בית', ותולים שלט יפה על הדלת, זה עדיין לא בית. לא באמת.

ה.
פעם מישהו אמר לי שבית זה המקום שבו אתה מרגיש בנוח לפתוח את המקרר ולקחת משהו לאכול בלי לשאול אף אחד.

ומישהו אחר אמר לי שבית זה המקום אליו אנחנו הולכים כשחולים. ואם אתה חוזר להורים כשאתה חולה, ככה הוא אמר, הבית שלך זה עדיין ההורים.

ומישהו שלישי אמר שבית הוא המקום שבו אתה מרגיש בנוח לשבת בלי שום מטרה.

ורביעי אמר שבית הוא המקום שבו אתה מרשה לעצמך להסתובב בבוקסר.

וחמישי, שבית הוא המקום שבו אתה לא שואל את עצמך 'איפה אני' כשאתה קם בבוקר.

והאמת היא שכל ההגדרות האלה נכונות אבל אף אחד מהן לא נכונה עד הסוף. יש אנשים שמסתובבים בבוקסר ברחוב, ואנשים שמרגישים בבית בכל מקום, ואנשים שחולים ונשארים בדירת הרווקות שלהם ואנשים שחייבים תמיד שתהיה להם מטרה ואפילו פעם אחת בא חבר אלי הביתה ופתח את המקרר לבדו והוציא את השוקולד ששמרתי שם לשעת סגריר ופשוט עמד ונגס בו מול עיני. והמסקנה מכל אלה היא שבית הוא לא מקום. בית הוא תחושה.

ו.
פעם אחת ראיתי בדה מרקר כתבה על אנשים שחיים את החיים הטובים. ומה הם החיים הטובים? לחיות כל פעם במקום אחר, לעבור מארץ לארץ בכל חודש – חודשיים. לא להשתקע בשום מקום, רק לשבת עם הלפטופ יום בשבוע ולעבוד, ואחר כך להמשיך לנדוד. והכתבה הייתה מאוד מפרגנת (גם אני מאוד מפרגן!), אבל כשקראתי את זה נחמץ לי הלב, ככה, באפס קצהו, כי חשבתי לעצמי –

אלוהים אדירים, ככה חשבתי לעצמי. כל כך הרבה מקומות, ואפילו לא בית אחד. בלי הורים קרובים, בלי משפחה נורמלית לחזור אליה בכל ערב. כל יום לחזור לבד לחדר במלון או בהוסטל או בגסט-האוס, כל חודש לעבור, להתיידד ולנתק ידידויות, לעבור את כל החיים האלה בהבזקים קצרים ברחבי העולם, הופעות אורח קצרות על במותיהם של אנשים אחרים, ותו לא.

איזה עצוב זה.

ז.
אני חושב שזה הלימוד הכי גדול שנדודי בני ישראל מלמדים אותנו. מה שמדויק הוא שבית הוא תחושה, אבל הוא תחושה שקשורה למקום ספציפי, ממשי, גיאוגרפי, קונקרטי. שאפשר להצביע עליו בגוגל מפות ולהגיד 'הנה, זה הבית'.

וכשבני ישראל הולכים כל כך הרבה במדבר הם כבר לא מתקשרים למקומות. הם בונים בית ומפרקים אותו וממשיכים ובונים ומפרקים אותו וממשיכים, ומשהו בחוסר הבטחון הזה, וחוסר השקט, והידיעה שבכל רגע יכולות חצוצרות להתקע מעל המחנה ולזמן את כולם לתזוזה – משהו בחוסר הידיעה הזה גורם להם לא להשקיע הרבה בכל מקום, כמו רווקות, כי אולי כל רגע תופיע אהבת חלומותיהם ותשנה את התכניות שלהם לחלוטין.

ונכון שאפשר. ונכון שאפשר להשקיע בעצמך בזמן הזה ולהשקיע בדירת הרווקים כך שתיראה כמו בית, וזה נעים יותר וכיף יותר ושווה את ההשקעה, ללא ספק. ובכל זאת רוב ככל דירות הרווקים שהייתי לא היו מושקעות כך. כי משהו בראש כל הזמן אומר 'זה רק לשנה. זה רק לשנתיים', ולא נשקיע עכשיו שבוע בשיפוצים קטנים בשביל שנה. לא נקנה סט קורל. לא נשקיע בלהחליף את האסלה השבורה. כי תכף זה נגמר.

ח.
אין דבר מתסכל מ'לא להצליח להירדם'.

כלומר יש, אבל לא על זה אנחנו מדברים. להירדם זה מין דבר שכזה שככל שמנסים יותר, ככה הוא מצליח פחות. קצת כמו פנדלים בכדורגל. אדם מתהפך מימין לשמאל, משמאל לימין, נכנס לפייסבוק לראות אם הוא היחיד שער. הוא היחיד שער. המוח שלו סופר שניות בקול. הוא מנסה שלא לספור את השניות, ומגלה שהוא סופר אותן בכוח. הזמן לא זז. הוא נכנס לאיזה לופ של מחשבות: למה אני לא מצליח להירדם, ומה יש פה על התקרה, ותכל'ס זו המיטה שלי וזו אותה מיטה אז מה כבר השתנה, ולמה בכלל אני בחדר הזה, זה לא החדר שלי. למה אני לא מצליח להירדם למה אני לא מצליח להירדם. וככה שעה, שעה וחצי, שעתיים, עד שהעייפות מכריעה אותו והוא נרדם וישן שינה טרופה, מלאה בחלומות מוזרים שהוא לא ממש יודע לפרש, ובבוקר הוא קם ולוקח לו כמה שניות להבין איפה הוא בדיוק ומה קורה פה.

הוא החליף דירה, והוא עדיין לא ישן טוב.

כי זה עדיין לא זה.

ט.
אולי כל הסיפור הגדול הזה של הנדודים זה רק כדי לבנות את הצורך ואת הגעגוע, רק בשביל שבני ישראל יבינו שארץ היא לא מין מקום שאתה רק מתגורר בו, איזו דירה שכורה באמצע פלורנטין, ואם היינו רוצים היינו יכולים להיות בכל מקום אחר. אלא להפך: להבין שסתם מקום זה לא מספיק. שבית הוא לא רק תחושה, אלא גם מקום אמיתי, ספציפי. זה לא רק 'המקום שבו אני מרגיש בבית', אלא הבית בעצמו. תחושת ה'סוף סוף הגענו'. הידיעה שהסיפור הזה נגמר, ומעתה אין יותר צורך להמשיך וללכת.

כבר כתבתי על זה בעבר: העובדה שהגענו לבית לא אומרת שכל הסיפורים נגמרו. ואנשים שמתחתנים מגלים שהחיים ממשיכים ועדיין צריך להגיש דו"חות בעבודה. החיים מתקיימים גם בתקופת הרווקות, והם לא מפסיקים כשאנחנו מתחתנים. אבל לפחות סיפור אחד, הסיפור של בני ישראל שיוצאים מהבית של ההורים ומחפשים לעצמם בית משלהם, הסיפור הזה נגמר, וגם ספר במדבר נגמר, ולבינתיים זה לגמרי מספיק.


בתמונה: מישהו שעשה את המסלול ההפוך.

מודעות פרסומת

2 Responses to “דירה שכורה במדבר | לפרשת מסעי”


  1. 1 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 22 ביולי 2017 ב- 9:50

    איי יי יי איזה יופי.

  2. 2 יהונתן 27 ביולי 2017 ב- 6:19

    תגובה שהרהר מחשבות על הבוקר:

    קווץ' בבטן מתפשט ומקשה. ואולי זה "סתם" כאב שמוקרן מהלב, יותר למעלה, שמתחפש בדרך כדי שלא יוכלו להסגיר את המקור שלו. יולי-אוגוסט היא עונת המלפפונים, העונה בשנה שבה קצב העולם מואט, הכל בסלואו מושן, כל העולם יוצא לחופש, מילוי מצברים ושכחה זמנית של מקום העבודה. ורק הרווק אומר לעצמו ש"אין טעם לצאת לחופשה עכשיו, חם, יקר, וצפוף" ונותר בחום המהביל של חייו. אין פלא שמקום העבודה אוהב אותם, את הרווקים, כי מישהו צריך לתחזק את המצודה בזמן שחיל המצב לא נמצא. אבל בעצם, לבו של הרווק איננו בכאן ועכשיו. בתוך עמו הוא חי, מלפפונים הוא אוכל, ולבו נמצא בחופשה ביער השחור, בבריכה או בטיול האופניים של עמיתיו לעבודה. כי בינינו, למרות הדחייה של חופשתו לספטמבר-אוקטובר, גם הרווק צריך פיסה מהחופש הממזג דווקא באוגוסט. ואולי זו גם הסיבה שבשילוב עם הקרבה לחודש אלול (חודש הרחמים והסליחות) וחודש תשרי (חודש הרחמים העצמיים והבריחות) מתחיל הרווק לבחון את חייו ומשמעותו בעולם, על שלל הגוונים, היתרונות והחסרונות שבהם. התהיות על חייו, קשריו, דירתו, מרפסתו, עתידו, כולם עולים לשלב הגמר בתחרות where is my life בחסות הפיקסיז וגלגלצ. ומתוך התהיות וההחלטות לעתיד עולה לה תובנה אחת: למרות ריבוי התלונות והקיטורים (ואולי דווקא בשל כך), האמת הבסיסית המשותפת לכלל בני האדם היא להשתייך לנורמה שמכתיבה את אוגוסט כחודש החופשה. אוגוסט ואין בילתו.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 498 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: